השלמה

החודש וחצי הראשונים של הטיול כבר סגורים פחות או יותר. הזמן בתאילנד קצוב ומתוכנן, וגם לחודש בבורמה יש תוכנית עקרונית. אחרי כל זה אני אנחת באמצע דצמבר בצ’נאי, בירת טאמיל נאדו ואחת מהערים הכי גדולות בהודו (והערים בהודו יכולות להיות ג-ד-ו-ל-ו-ת). כמה גדולה? ב-2011 היו בצ’נאי 8.6 מיליון תושבים.

מאז שהזמנתי את הטיסה הזאת לצ’נאי, כל מחשבה עליה עוררה בי חששות. עיר גדולה ומלאה בהודים, ומולה אני, שמגיע לבד. הדרום הוא לא כמו הצפון, הוא רחב ידיים ומפוזר, האפשרויות רבות והמרחקים עצומים, ואין המון תיירים בכל מקום. אם הייתי נוחת בדלהי, הייתי פשוט נוסע לגסטהאוס הקבוע של כל הישראלים ופוגש שם אנשים. בצ’נאי? הסיכוי אפסי. אז אתם יכולים להבין את החששות שלי.

ואז התחלתי לקרוא על צ’נאי, כדי להרגיע את עצמי. זה עבד. קראתי על הפארקים, המבצר, החופים, והאוכל, הו האוכל. ופתאום צ’נאי נשמעת מזמינה, ואני כבר יכול לדמיין את עצמי משוטט ברחובותיה העמוסים ומצלם.

ופתאום… כל נקודת המבט שלי השתנתה. תבינו, בשום שלב לא תכננתי באמת לטייל לבד. להגיע לבד להודו זה כורח המציאות, תכננתי למצוא אנשים. חשבתי על צפון הודו, קטנה (הכל יחסי, כן?) ומפוצצת ישראלים, ולא על צ’נאי הגדולה, מלאה בכמה מליוני הודים. פתאום אני חושב על זה שיש סיכוי טוב שכנראה באמת אטייל לבד לתקופה מסויימת, ופתאום אני אפילו קצת מחכה לזה, להרפתקה המטורפת הזאת.

יאללה 🙂

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: