פסקול (יש סיכוי שזה הולך להיות קטע כזה. כן, פתחו יוטיוב ושימו את השיר הזה. החיים שלי מתנהלים עם פסקול, אז למה שהבלוג לא?): Bon Iver – Perth.

השעות האחרונות בבית, הנסיעה לשדה התעופה והפרידה בשדה היו כמה שעות של חצי הכרה. הלכתי, דיברתי ותפקדתי, אבל לא ממש עיכלתי מה קורה. ואז עברתי את שער הבידוק הבטחוני ונשארתי עם עצמי. טוב, נשארתי עם חבריי הטובים האייפוד, הקינדל, הגיטרה והמצלמה, אבל הבנתם את הרעיון. עובר את הבידוק הבטחוני וביקורת הדרכונים, נשימה עמוקה להירגע, והלאה.
אני כותב את זה בזמן שאני יושב במטוס (במושב מטורף של יציאת חירום – אין לפניי מושבים!!), ממתין להמראה. בחוץ גשם.
המטוס ממריא, אנחנו חולפים מעל תל אביב, מעל הבית של אבא שלי, הבית של אמא שלי והלאה לתאילנד. ברקע בון איבר מזכירים לי חופש מהו (במקרה הספציפי הזה, החופש הוא שיפולי האנאפורנה בנפאל, כי זה מה שהשיר הזה תמיד מזכיר לי).

צ’אנג מאי, הנה אני בא! (: