מינגלבה*

פסקול: Dengue Fever – Uku

וואו, איזה יום. מרגיש לי כמו שלושה ימים. בהתאם, זה הולך להיות ארוך. ראו הוזהרתם.

אנחנו מנמיכים לקראת נחיתה, ומתחתינו נגלה מישור עם אינסוף שדות ירוקים ונהרות רחבים וצרים כאחד. הדרכים נראות צרות וחומות – דרכי עפר. בורמה, הגענו 🙂

לאט לאט מתחילים להופיע גם נוף עירוני כשאנחנו מגיעים לינגון. שדה התעופה דווקא עושה רושם מודרני, והמחשבה הראשונה שעולה לי היא: פה זה לא נפאל. הכבישים סלולים כראוי, רחבים, הנתיבים מסומנים, יש מכוניות שיוצרו בשלושים השנים האחרונות, יש גינון בצידי הדרכים. אז לא כמו שחשבתי, ועדיין יש לא מעט הפתעות: המכוניות נוסעות בצד ימין ואילו הנהגים יושבים בצד ימין (כן כן…), דלתות מכוניות שעומדות בצומת נפתחות במפתיע כשהנהג יורק החוצה את אגוזי הבטל שהוא לועס, בצד הדרך אישה הולכת עם קערה ענקית על הראש, המבט מורכן כלפי מטה והידיים שלה… עסוקות בסמארטפון. חיוך ענק נמרח לי על הפרצוף כשראיתי את זה.

נהג המונית הוריד אותנו במחוז חפצנו – כיכר מרכזית שבתוכה פגודה ענקית בשם סולה פגודה. אוריינטציה קצרה ואנחנו מוצאים את הגסטהאוס הזול שהמליצו לנו עליו. ברגע שרגליי דרכו ב’בניין’ הזה קפצה לי מילה אחת לראש – הודו. עולים עוד מדרגות ועוד מדרגות, ובסוף מגיעים לגסטהאוס. חדר עם מיטה ומאוורר, שירותים משותפים ללא מים חמים (מי צריך מים חמים בחום ובעיקר בלחות הזאת?!) ומידי פעם ריח של טחב. הודו? הודו.

מנוחה קצרה ויוצאים לרחוב בלי מטרה מסויימת. קונים כרטיס לאוטובוס לילה לקאלאו למחר, ופוגשים ישראלית שהגיעה מנפאל. אני מתבדח איתה קצת על זה שכולם מפחדים עכשיו מנפאל ואז היא מספרת לי שחברה שלה היא אחת מאלה שנהרגו. לא נעים בכלל לא ברור לי איך היא ממשיכה לטייל אחרי דבר כזה…

אוקיי, אנחנו רעבים, מה עושים? הדבר הראשון ששמתי לב אליו בקשר לאוכל זה שזה די כמו תאילנד פה – המון דוכני רחוב. בדיוק כמו שאני אוהב. אנחנו מתחילים להסתובב בין הדוכנים וחוץ מאננס בצ’ילי לא כ”כ מבינים מה אנחנו רואים. ממשיכים ללכת ומגיעים לרחוב צדדי. יש דוכן קטן עם כל מיני דברים ומסביבו הרבה שולחנות פלסטיק קטנים ונמוכים. על כל שולחן מונח קנקן תה ומסביב לכל שולחן כמה כסאות פלסטים קטנטנים ונמוכים. מצאנו את אחד מבתי התה המפורסמים של הבורמזים. אנחנו מתיישבים מסביב לאחד השולחנות, בא מישהו ושואל אותנו ‘תה?’, אנחנו מהנהנים וכעבור דקה מגיעים שלושה ספלים קטנים ובכל מהם הגרסה הבורמזית לתה: תה שחור חזק, קצת חלב והמון חלב מרוכז. התוצאה מתוקה, חמה וטעימה. תוך כדי שאנחנו שותים להנאתנו את התה מגיעים אלינו שני ילדים קטנים וחמודים ומבקשים כסף. לא במלים, לא באגרסיביות של הקבצנים ההודים, רק במבט ובהושטת קערה. אני כבר רגיל לקבצנים ההודים שעטים עליך (באותו הרגע פתאום התחוור לי שבשום שלב אף אחד לא עט עלינו – לא נהגי מוניות, לא בעלי דוכנים, לא משווקי אטרקציות, לא בעלי גסטהאוסים. הכל בנועם ובעדינות, רק מחייכים אליך [ואי אפשר שלא לחייך בחזרה] ושואלים מאיפה אתה). בכל מקרה, בחזרה לילדים הקבצנים – מה שקרה אח”כ מאוד הפתיע אותי והוא כבר לא קשור לילדים הקבצנים אלא לשותפיי החביבים – ערן לקח את הקערה של הילדה ושם אותה על הראש שלו, אביטל עשתה משקפיים עם הידיים שלה מעל עיניה ועשתה פרצופים, והילדים פרצו בצחוק וחזרו לאמא שלהם. שלושתנו הסכמנו שלתת להם כסף זו לא הדרך הנכונה (לא ניכנס לזה עכשיו, זה נושא סבוך בפני עצמו), אבל בעוד שאני רגיל להתעלם ולהיות תקיף (כי זו הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד עם קבצנים הודים), ערן ואביטל לקחו את זה למקום אחר לגמרי ועשו עם זה משהו אחר לגמרי.

אז אחרי התה המשכנו בסיבוב, עברנו דרך תהלוכה מוזרה – בהתחלה היו ילדים ואח”כ מבוגרים שסחבו שקים שנראו כבדים. לידם הלכו נזירים בודהיסטים עם שקים ריקים, וכל האנשים שלידם עברו ברחוב מילאו את השקים שלהם בכל מיני דברים. כשהשק מתמלא הוא עובר לשאר הולכי התהלוכה, שהנזירים יוכלו להתפנות לאיסוף נוסף.

ממשיכים וחולפים על פני דוכן אוכל שאנחנו לא כ”כ מבינים מה קורה בו. ערן אומר משהו על זה שיש שם גבינה, ואני, בוגר התוכנית של גידי ואהרוני על בורמה, מסביר לו שזו לא גבינה אלא טופו (בבורמה מכינים אותו מחומוס ולא מסויה). אנחנו שואלים את הבחור שבדוכן אם זה טופו והוא עונה שכן. ליד הטופו יש אטריות וכל מיני קערות עם דברים. טוב, הגיע הזמן לנסות משהו חדש. אנחנו מתיישבים והוא מתחיל להכין – לוקח כמה סוגי אטריות, טופו פרוס לרצועות, בוטנים, כוסברה, סויה, צ’ילי גרוס ועוד כל מיני דברים לא מזוהים, מערבב, שם הכל בקערה ולידה מוזג לנו עוד קערה עם מרק צח. יאללה לעבודה. לא יודעים איך קוראים לזה (ניסינו לשאול ולא הצלחנו להבין) אבל זה בהחלט טעים.

התחלנו לחזור לכיוון הגסטהאוס בעודנו עוברים על פני המון דוכנים שונים ומשונים (בשר, מטוגנים, פירות, ירקות לא מזוהים). ממש ליד הגסטהאוס והפגודה אנחנו מגלים פארק די גדול. באמצע הפארק אובליסק לבן, גדול ומצוחצח, מסביב לפארק שלל בניינים בריטיים (שאריות מהקולוניאליזם) ובתוך הפארק ה-מ-ו-ן בורמזים בשלל גילאים, נהנים מאחה”צ שמשי ביום שבת – ילדים קטנים משחקים במתקני שעשועים, משפחות בפיקניק, זוגות צעירים ומאוהבים. יש שם מהכל. בכניסה לפארק אנחנו קונים סמוסה, פקורה ועוד שלל מטוגנים הודיים לנשנש. דאנייה באד, אני מודה למוכר ההודי בהינדי והוא עונה לי בחזרה נמסטה. זה לא ממש מתאים בחלק הזה של השיחה, אבל כנראה שהוא הניח שאני לא יודע עוד מלים בהינדי.

אחרי המנוחה בפארק ניגשנו לאתגר הבא – להגיע לשוודגון פאיה, פגודת זהב עצומה שהיא בעצם מקדש בודהיסטי, והמונומנט הכי מרשים בינגון, ואחד הידועים בבורמה כולה. למה זה אתגר? כי החלטנו לעשות את זה כמו המקומיים. למה לשלם 2000 צ’אט (=2 דולר) על מונית כשאפשר לתפוס אוטובוס ב100 צ’אט לבן אדם? סתם, זה לא הכסף, זו החוויה.

ג’ני ודוד, ברוב טובם נתנו לנו במתנה מפה של ינגון ועליה כתובים מספרי הקווים שמובילים לשוודגון. עד פה הכל טוב ויפה. מה הבעיה? הספרות בכתב הבורמזי שונות. גם את הספרות הבורמזיות הם ציירו לנו ליד המפה. האוטובוסים חולפים על פנינו ואנחנו מסתכלים על הספרות שכתובות לנו, מסתכלים על האוטובוסים, מנסים לפרש ובדרך כלל מצליחים משהו כמו 20 שניות אחרי שהאוטובוס חלף על פנינו. מתישהו קו 43 (אם אם תרצו, קו ג’ הפוכה וג’ עוד יותר הפוכה) שמגיע לשוודגון חלף על פנינו ואכן גילינו זאת מאוחר מדי. אוקיי, צריך שיטה חדשה. האוטובוסים בבורמה עובדים בדומה לאוטובוסים בנפאל – מלבד הנהג יש כרטיסן/כרוז, שעומד ב’דלת’ האוטובוס (אין שם דלת) וצועק את שמות המקומות בהם הקו עובר. אנחנו פשוט הלכנו לתחנה ושאלנו את כל הכרוזים ‘שוודגון? שוודגון?’ ומתישהו זה עבד. האוטובוס צפוף, נשמע כאילו הוא תקוע על הילוך ראשון ומיותר לציין שאין מזגן. אה, והנהג בצד שמאל הפעם. מתישהו הכרוז אומר לנו לרדת, ונזירה בודהיסטית עוזרת לנו לחצות את הכביש הסואן (מסתבר שקוי הפרדה הם איי תנועה אפקטיבים) ומפנה אותה לסמטה קטנה. מטפסים בסימטה ובדרך פוגשים כלבים ישנים (כמובן), ילדים מגלפים דמויות בודהה, ילדים משחקים במחשב בקפה אינטרנט וסתם אנשים חביבים שמחייכים אלינו ושואלים מאיפה אנחנו. בסוף הגענו לפגודה המרשימה. גילינו בה הרבה עולי רגל, הרבה תיירים והרבה הודים שלא ברור אם הם עולי רגל או תיירים.

בדרך חזרה עלינו על אוטובוס עם רצפת פרקט מהודרת. כלומר, הרצפה של האוטובוס הייתה קרשים מחוברים אחד לשני. אם חשבנו שאולי זה מכסה על תחתית האוטובוס, אז גילינו שזה לא המצב כשגלינו שדרך החורים שבין הקרשים אפשר לראות את הכביש.

לקראת ערב שמנו פעמינו לכיוון שוק לילה כלשהו. בדרך גיליתי ברוב התרגשות דוכן ממתקים הודים ואכלנו גולאב ג’אמון נהדר. שני מטר אחרי הגולאב ג’אמון מצאנו את חברינו ההולנדי דניס, שתפס איתנו מונית משדה התעופה, יושב בדוכן ברחוב. לפני שהספקנו להגיד לו שלום עט עלינו זקן הודי חביב והושיב אותנו לידו עם צלחת עם תפוחי אדמה, דאל וצ’פאטי. האוכל היה אוכל הודי חביב, אבל ההודי היה חביב עוד יותר. אחרי שהראה לנו שעל הקיר של הדוכן תלויה תמונה שלו עם ישראלים הוא הצטלם עם ארבעתינו. חמש דקות לאחר מכן, להפתעתינו, הגיע מישהו עם התמונה מפותחת והוא הבטיח שיתלה אותה על הקיר למחרת. כמה דקות לאחר מכן הגיע למקום זקן נוסף, עם זקן קטן, כיפה ואף יהודי. אחרי שהוא אמר שהוא אוהב ישראלים ודיבר על משה דיין גיבור המלחמה, כבר הייתי בטוח שמדובר באחד מהיהודים הבודדים שגרים בינגון ומפעילים בית כנסת. ואז הוא אמר שקוראים לו עבדוללה, והבנתי שטעות בידי. בכל מקרה, הוא היה חביב ביותר והתפתחה שם שיחה מאוד משעשעת. הוא אמר שאני וההולנדי פרופסורים בגלל הקרחת והזקן, ואז גילינו שההולנדי הוא באמת פרופסור. יצאנו משם לא מעט זמן אח”כ עם שני חברים חדשים, והבטחה שנבוא למחרת עם התמונה העדכנית מפותחת (עם עבדוללה) שצולמה במצלמה שלי.

משם רצינו להמשיך לשוק לילה, אבל כבר היה מאוחר מדי, אז החלטנו להמשיך לבירה. הגענו ברנדומליות לשלט שמוביל למסעדת גג עם בירות. נכנסנו לבניין, ואת המעלית פתח לנו נער מעלית, תואם לתקופה שבו יוצרה המעלית הנ”ל. מבין הכפתורים 3, 3, 4 וכפתור ריק הוא בחר בכפתור הריק, ולאחר כמה שניות יצאנו לגג למחזה מפתיע – מסעדה מהודרת יחסית עם מלצרים מחוייטים, להפתעתנו ישבו בה בורמזים ולא תיירים. הבירה שהזמנו הגיעה והמלצר מזג לנו אותה באיטיות ובתשומת לב מוגזמת. ברקע הייתה מוזיקה מוזרה ומדי פעם עלו לבמה בנות בורמזיות בתלבושות מגוונות ופשוט הלכו. כן, הן הלכו הלוך חזור מס’ פעמים, אנשים מחאו כפיים, הן ירדו מהבמה, חזרה המוזיקה, כמה דקות הפסקה וחוזר חלילה. כמה דקות אחרי שהבירה הגיע, המלצר חזר, נעמד ליד השולחן בטקסיות וקירב אליו את מתקן המפיות. שוב באיטיות, הוא שלף מפית אחת, קיפל אותה. מפית שניה, קיפל אותה. הניח אותן אחת על השניה, ואז הניח ליד הבירה שלי. התהליך חזרה על עצמו עבור כל אחד מאיתנו. כל הסיפור הזה לקח משהו כמו שתי דקות כי הוא עשה את זה ממש לאט, תוך כדי שאנחנו מביטים בו בתדהמה. ללא ספק אחד המקומות המוזרים שהייתי בהם בלי קשר לבורמה, והעובדה שזה היה בבורמה רק הופכת אותו לעוד יותר מוזר.

בסופו של דבר – כולם הזהירו אותי משאון העיר הגדולה, סיפרו לי כמה שינגון לא כיפית. אבל בשבילי היא מזכירה את הערים הגדולות בהודו – כאוס ובלאגן, אנשים טובים וריחות אוכל וביוב מעורבבים בריחות אגוזי הבטל שכולם לועסים וגורמים לי להיזכר באגרה וג’ייפור.

התחנה הבאה – קאלאו! (כי לא כל יום יוצא לך להגיע למקום שבו התרחש ספר אהוב, ואתה חשבת שהמקום הזה בדיוני בכלל).

*מינגלבה – המקבילה הבורמזית לנמסטה. כלומר, שלום, להתראות וכל מה שתרצו בערך.

תמונות.

Advertisements

One Comment on “מינגלבה*

  1. איזה כיף לקרוא אותך,
    מצד אחד להיזכר באווירה
    ומצד שני לגלות את בורמה מזווית אחרת (-:

    Like

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: