להתרגל לבורמה

אז יומיים עברו מאז ההתלהבות הראשונית מינגון, ומאז הספקתי לעבור כמה תהפוכות ותובנות בנוגע למדינה הזאת, ובעיקר בנוגע למדינה הזאת ביחס לתיירים.

האוכל: לפחות בינגון לא קל למצוא אוכל מערבי. בעצם, באזורים שהסתובבנו בהם כמעט ולא מצאנו מסעדות. כולם אוכלים בדוכני רחוב אוכל בורמזי והודי. מעבר לזה שזה מעיד על חוסר ההסתגלות של המדינה לתיירות (ועוד על זה בהמשך), זה הופך הכל להרבה יותר מעניין. אוכל הודי אני מאוד אוהב, כך שזה נהדר, ומהאוכל הבורמזי אי אפשר להתחמק במצב הזה, שזה מעולה, כי מאוד מפתה להתחמק ממנו. זו בעצם הפעם הראשונה בחיי שאני מגיע למדינה כלשהי, מסתכל על מה אנשים אוכלים, ואין לי צל של מושג מה זה לעזאזל. השווקים מלאים בירקות ובבשרים ודגים מיושנים וטריים, ויש כל מיני מטוגנים ברחוב, אבל מעבר לזה הכל פשוט נורא מוזר – אפשר להגיע לדוכן ולראות בו חמישה אנשים, כל אחד מהם אוכל משהו אחר לחלוטין. רוב האנשים גם לא יודעים אנגלית, אז כל מה שנותר לך לעשות זה להתיישב ולחכות שבעל הדוכן יביא לך… משהו. זו הרפתקה נהדרת ובדרך כלל זה טעים. המנות בדרך כלל מורכבות ממנה עיקרית, שיכולה להיות וריאציה כלשהי על אורז, או ערבוב של כמה דברים (נודלס, טופו וירקות למשל), ובצד כל מיני תוספות כמו כרוב, מרק, צ’ילי בשמן ועוד ועוד. עוד לא קרה שאכלנו משהו והבנו לגמרי מה כל המרכיבים במנה. יותר מזה, לא יצא לנו לאכול פעמיים את אותו הדבר, ואנחנו לא יודעים שם של אף מנה שאכלנו. זה הופך הכל למעניין אבל גם קצת מאיים, ובגלל שאין אופציות אחרות אי אפשר להתחמק מזה, שזה טוב 🙂

עוד משהו מאוד משמעותי בחוסר ההסתגלות של בורמה לתיירות – אתה עדיין לא ארנק מהלך. כלומר, אתה ארנק מהלך בשביל הממשלה שדורשת תשלומי כניסה לך ולמצלמה שלך לכל אזור\מקדש\אטרקציה, אבל בשביל האנשים אתה כמעט תמיד בן אדם מעניין ושונה שהם ישמחו לדבר איתו. פעם ראשונה שזה סימטרי, וזה שינוי מרענן שייחלתי לו כל כך הרבה וכמעט לא מצאתי אותו. היו כמה מקרים בהודו ונפאל, אבל זה נדיר. לפחות אם אתה מטייל סטנדרטי.

ביומנו השני בינגון הסתובבנו ברחוב, כשלפתע עצר לידינו נהג מונית והציע את שירותיו. פתאום הבנתי שלמרות שראיתי מוניות כל הזמן, עברו 24 שעות מרגע הגעתי לינגון עד הפעם הראשונה שמונית הציקה לי, ובשוודגון פאיה, האטרקציה המרכזית של ינגון, רק מדריך אחד הציע לנו את שירותיו, וכשאמרנו לא ‘לא’ אז הוא פשוט הלך. נשמע כ”כ מובן מאליו, אבל זה לא המצב בדרך כלל.

כשאני מטייל אני משתדל לא להשאיר אחריי אדמה חרוכה – לא להשאיר את המקום שעברתי בו פחות נעים לתיירים, ולא להשאיר את התושבים תלויים בתיירות. זה אומר שאני מתנהג בכבוד למקומיים, כדי שיסמכו על התיירים, ומשתדל למשל לא לחלק לילדים בכפרים מתנות כמו עטים, כסף ושוקולד, ולהקנות לאחרים מודעות שלא כדאי לעשות את זה (הגעתם פעם לכפר ‘מבודד’ וישר התנפלו עליכם עשרות ילדים וביקשו כסף\עט\שוקולד? זה כי מי שבא לפניכם לימד אותם שתיירים נותנים את הדברים האלה…).
בהמשך היום השני בינגון לקחנו מונית לצד השני של הנהר, לכפר במרחק חצי שעה נסיעה מינגון. ירדנו ליד פגודה מוזהבת גדולה (כמובן) ופשוט התחלנו ללכת ללא מטרה, כדי לראות את הכפר. עזבנו את הכביש הראשי ונכנסנו לדרכי עפר, לתוככי הכפר ופשוט תעינו בתוכו. היה תענוג לראות את הילדים והמבוגרים כאחד מביטים בנו בסקרנות, מחייכים, לפעמים מנופפים לשלום, צוחקים או מברכים ב’מינגלבה’. דמיינתי את אותה הסצינה בכפר נפאלי באנאפורנה והמילה ‘שוקולד’ קפצה לי לראש המון פעמים משום מה…
ולמרות כל זה, מה שקרה אחר כך קצת שבר לי את הלב. הסתובבנו בכפר זמן מה, ואז ניגש אלינו בורמזי חביב והסביר לנו שלא כדאי לנו להמשיך בשביל בו הלכנו, שאין שם כלום. ‘מקום X סגור’ זה בערך הטריק הכי ישן בספר ‘איך לעבוד על תיירים: עשה זאת בעצמך’, אבל אני החלטתי לסמוך עליו, מנסיוני הדל עד כה עם המדינה הזאת. אביטל וערן היו ספקנים ממני ואולי קצת גררתי אותם איתו, בדיעבד שלא בצדק. הוא לקח אותנו דרך די ארוכה שדווקא הייתה מעניינת, אבל היו לו כל המניירות של מישהו שמסתכל על תיירים באופן שטחי כשק של כסף ומנסה להתחבב עליהם בכוח. ועדיין, החלטתי לזרום עם זה. הוא הביא אותנו למקום מאוד יפה עם שתי סירות קנו קטנות ורצה להשיט אותנו באגם. סביר להניח שהתכוון לדרוש על כך תשלום, אבל פשוט היינו כבדים מדי ארבעתנו בסירה אחת ושכנענו אותו לרדת מזה. אמרנו לו שאנחנו רוצים לחזור לינגון, והוא ליווה אותנו חזרה עד לפגודה תוך כדי שהוא מבטיח שיקח אותנו בעצמו במחיר זול מכל מונית שנמצא. בסופו של דבר קרה הדבר הצפוי – הגענו לשם, הוא ניסה לסדר משהו עם נהג מונית, אמר לנו בפנים מבואסות שיש בעיה בדרך וזה יעלה יותר, ואז גם זה באורך פלא לא הסתדר והופ, המחיר קפץ פי שלוש. יש סוף לכל תעלול ובשלב הזה פשוט ביקשתי ממנו ללכת, שיעזוב אותנו בשקט ואנחנו נסתדר. הוא לא הבין וגם כנראה לא רצה להבין, ורציתי לצרוח עליו שבגלל אנשים תאבי בצע ומניאקים כמוהו תיירים לא סומכים על המקומיים במדינות בהן הם מבקרים. הסיבה היחידה שלא עשיתי את זה היא שידעתי שהוא לא יבין מילה ממש שאמרתי. אולי ‘תיירים’ הוא היה מבין.  בכל מקרה, תפסנו מונית במחיר סביר והכל סבבה, אבל זה השאיר טעם חמוץ, למרות שהכפר הזה באמת היה מקום מקסים ואני שמח שנסענו לשם. אגב, מדהים שמקום כזה נמצא במרחק 10 דולר וחצי שעה נסיעה במונית משער הכניסה למדינה.
ותיקון קטן לחוויה הזאת – היום מישהו רנדומלי בקאלאו עצר אותנו בשיטוטינו סתם כדי להסביר לנו על בתי הספר בכפר ואיפה יש נוף יפה. סתם כי הוא נחמד.

היום לפנות בוקר הגענו לקאלאו (באוטובוס הכי מפואר שנסעתי בו בחיים. כסא רחב ומתכוונן, כרית, שמיכה, דיילת, קפה, מים ועוגיות והכל ב17.5 דולר עבור 10 וחצי שעות נסיעה), ובשעת בוקר מוקדמת לקחנו מונית לפינדאיה, אחד הכפרים שבסביבה. אחרי שביקרנו במערה מאוד יפה עם המון פסלי בודהה ובמקום בו מייצרים שמשיות מדהימות בעבודת יד, הנהג הסיע אותנו לשוק של פינדאיה. כמובן שלפני כן הבוס שלו זרק לנו ‘המלצה’ על מסעדה טובה בשוק. כמובן שהיה לנו ברור שאנחנו הולכים לאכול בדוכנים רנדומלים בשוק ולהתעלם מהמלצות חלקלקות.
אני חושב שהיינו המערביים היחידים בשוק, וכמו שסיפרתי בהתחלה, התיישבנו לארוחת צהריים בדוכן שנראה עמוס במקומיים וקיבלנו מנות שלא ממש ידענו מה יש בהן. מצד אחד זה מרתק, ומצד שני יש משהו מתסכל ומקשה בראשוניות הזאת. מעייף לנסות להסביר את עצמך בסימנים ולא לדעת מה תקבל. אח”כ ניסינו להשיג כוס תה בורמזי, מה שהיה עוד יותר מתסכל. במקום הראשון בו התיישבנו קיבלנו כוס מים רותחים עם שקית קפה אינסטנט, במקום השני קיבלנו חלב חם, עד שהם הבינו סוף סוף מה רצינו (וזה המשקה החם הבסיסי שלהם, כן?).

אלה הרשמים שלי בינתיים כתייר בבורמה.

חוץ מזה, ההליכה בקאלאו היום עוררה בי הרבה התרגשות, כי לא כל יום אתה מבקר במקום בו התרחש ספר אהוב (‘אמנות ההקשבה לפעימות הלב’). כשהגענו לפה לא כ”כ הבנתי מה בין הכביש הראשי עם הגסטהאוסים לבין הכפר השקט והפסטורלי שמתואר בספר. ואז הלכנו בשוק, ופתאום יכולתי לדמיין את מימי יושבת שם עם משפחתה ומוכרת, ואת טין ווין פוגש אותה לראשונה, את את או בה יושב בבית התה. והרחובות האחוריים פתאום נראו כ”כ כמו שדמיינתי את הכפר הזה – מלא גבעות, ירוק עם בתים קטנים ועצים גדולים. והשיא היה כשטיפסנו למנזר הבודהיסטי – כבר מרחוק יכולתי לשמוע את הילדים, הנזירים המתלמדים במנזר, מדקלמים. הצצתי מהחלון שבדלת וראיתי אותם יושבים שם על הרצפה, בגלימות אדומות וראשים מגולחים, מדקלמים מהספרים שלהם, ויכולתי לדמיין את טין ווין העיוור יושב שם ומדקלם איתם, ואת מימי זוחלת אליו, ואותו מקשיב לפעימות הלב שלה.

מחר אנחנו יוצאים לטרק של שלושה ימים לכיוון אינלה לייק – האזור שנשמע הכי יפה ומעניין בכל בורמה. יהיה אדיר 🙂

Advertisements

2 Comments on “להתרגל לבורמה

  1. שאלה קצת טפשית, אבל – אין איזו רשימה של מונחים בבורמזית מדוברת לתיירים? נגיד: תה, קפה, חם, לא חריף, עוף, חזיר, אטריות, אורז, בקר וכאלה. דברים בסיסיים למדי שאפשר ללמוד, לשמור במקום זמין או אפילו להדפיס איך זה כתוב בבורמזית ולהראות להם. נראה לי שזה יהיה נוח יותר לכולם, כי אני בטוחה שזה מתסכל גם את הצד השני. אתה מדבר הרבה על היחס לתיירים שאתה מצפה מהם, אבל נראה שזה די משהו מינימלי שאתה יכול לעשות גם בשבילם.

    Like

    • בינתיים למדנו איך קוראים לתה (:
      אנחנו לומדים דברים בסיסיים כמו כמה עולה, שלום, תודה וכו’. לא התקדמנו יותר מזה בינתיים…
      עם האוכל מסתדרים, מקסימום לא יודעים מה אוכלים. אני מניח שאם הייתי אוכל כשר או צמחוני הייתי טורח ללמוד איך אומרים בשר וחזיר וכו’.
      וזה לא שהאשמתי אותם בזה שהם לא יודעים אנגלית, כן? גם אם לא מבינים תמיד מתייחסים נהדר ומחייכים (:

      Like

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: