צלילה

בקו לנטה החלטתי שהגיע הזמן להפסיק עם השטויות האלה – הגיע הזמן לחזור לצלול, אחרי שמונה שנים. כל פעם שאני עושה שנורקלינג אני נזכר בתחושת הרוגע הממכרת שהצלילה נותנת לי, וכועס על עצמי, כי אין סיבה שהפסקתי לצלול. אנחנו כבר על הסירה, ונסה המדריכה עושה לי רענון על ציוד הצלילה, נהלים כלליים ונהלי בטיחות.

אנחנו מגיעים לאתר הצלילה, היא כבר במים. הגיע תורי. אני חוזר בראש על מה שהיא הסבירה לי, איך קופצים למים מהסירה. את זה אף פעם לא עשיתי. יד שמאל על החגורה, יד ימין על הווסת והמסיכה, רגליים ישרות ולקחת צעד קדימה. בזמן אמת זה אפילו לא היה מפחיד כמו שזה נשמע בתאוריה (אולי כי דמיינתי נפילה של כמה מטרים ולא של כמה סנטימטרים).

ברגע שאני במים הכל טבעי. יש עוד תרגילי הרענון שצריך לעשות, ותמיד שנאתי להוריד את המסיכה כשאני נמצא 5 מטרים מתחת לפני הים, אבל גם זה עובר. כבר בדקות הראשונות אנחנו רואים צב ים (!!!!), ועוד המון דגים ואלמוגים אחרים, וגם מציצים טיפה לתוך מערה. נשימה עמוקה – נשיפה ארוכה – נשימה עמוקה – נשיפה ארוכה. יש משהו מאוד מרגיע רק בעצם הפעולה הזאת, כשכל כולך מרוכז בהתבוננות בפליאה בקסם שמסביבך (טוב, וגם קצת בלהיות מאוזן ולא לשקוע או לצוף בלי להתכוון). זהו, אני מכריז מעל במה זו שצלילות רענון אני לא עושה יותר, לא אגיע למצב שאני צריך אותן. היעד הבא – פונדיצ’רי, הודו.


למחרת בבוקר הגיע רגע מכונן בטיול – נפרדתי בבוקר מערן ואביטל ועליתי לואן שלקח אותי לשדה התעופה של קראבי, ומשם לבנגקוק. ממש בדקות הראשונות של הישיבה בואן נפל לי האסימון – זהו, אני מטייל לבד מעכשיו. כמה חיכיתי לפרטיות ולעצמאות המוחלטת הזו, שכמובן תביא איתה הרבה קשיים, אבל כרגע זאת ההרגשה שלי.

בינתיים ההרפתקה הגדולה עוד לא החלה, בנגקוק מוכרת והכל פה נוח. הקוואסאן מלא תיירים, פאבים, מסעדות ודוכנים. הארוחות שלי נחטפות בחלקים קטנים ברחוב, לא כי אין זמן, אלא פשוט כי ככה כיף, טעים וזול. אני עוד אתגעגע לפאד-תאי (ומצד שני, אוכל הודי…).

היום היה לי יום מערבי לחלוטין – יום שופינג להשלמת ציוד שאיבדתי/נהרס, והחלק החשוב באמת – משחקי הרעב. קראתי את שלושת הספרים ברצף ובשקיקה במיאנמר וחיכיתי כמה שבועות לראות את זה. ועצם החוויה של צפיה בסרט בקולנוע (ועוד קולנוע טוב כזה) באמצע כל הטיול הזה היא יוצאת דופן. אבל אני מתכנן לחזור על זה ממש עוד יומיים שלושה, צריך לראות את ההוביט.


וזהו, פה נגמר החלק הקצרצר של הטיול שלי בתאילנד, ומתחיל החלק המשמעותי – הודו, לבד.

הודו… רק 15 חודשים עברו מאז שעזבתי את הארץ המופלאה הזאת, ולמרות זאת אני חושב שאני הולך לקבל מחר שוק הודו. אמנם שוק הודו לייט, אבל עדיין. המעבר מבנגקוק, שהיא כרך מערבי לכל דבר, לצ’נאי, שהיא עיר הודית גדולה לכל דבר. כן, כנראה שיש הרבה אלמנטים מערביים יחסית גם בצ’נאי, אבל בהודו, גם כשיש מערביות, זה עד גבול מסוים. מסוים מאוד. וטוב שכך, כן? אבל אצטרך להתרגל מחדש.

מחר נגלה אם צדקתי.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: