הודו למתקדמים

‘Declaration’,  אומר פקיד המכס ההודי במבטא כבד. הוא חוזר על זה כמה פעמים תוך כדי שהוא מנענע בראשו מצד לצד עד שאני מבין ומביא לו את הטופס.
אני יוצא משדה התעופה של צ’נאי, מזמין מונית בדוכן והבחור שלוקח אותי חמישים מטרים מהדוכן לנהג המונית מבקש טיפ, כמובן. הנהג מדליק מזגן רק בתשלום נוסף (אבל תכלס אין צורך), וכשהוא עוקף ריקשה תמימה תוך כדי שהוא צופר יותר ממה שאני צופר בשנה שלמה, ואני לא מגזים. כמה דקות לאחר מכן אנחנו חולפים על פני מישהו שנוסע בנתיב שלנו. לכיוון השני.
אנחנו נוסעים לצלילי המוזיקה ההודית הבוקעת מהרדיו, הרחובות שמסביבנו חשוכים יחסית וריקשות חונות בכל מקום.

אנחנו מגיעים לסמטה חשוכה ומלוכלכת שהיא, כמובן, רחוב סטנדרטי לחלוטין בו נמצא המלון שלי. המלון הוא בדיוק מה שציפיתי – הקירות מתקלפים, הסדינים מטונפים, המעלית מלפני קום המדינה, במקלחת יש דוש דקורטיבי ללא ברז שמפעיל אותו ומתחתיו המקלחת האמיתית – ברז מים קרים ודלי,  ו…הווייפיי עובד רק בין עשר לעשר. על זה עוד לא שמעתי.
טוב, אולי ציפיתי לקצת יותר, אבל באמת שלא להרבה יותר מזה. מלון בעיר הודית גדולה, זה מה יש.

אני עובר בראש על כל הדברים האלה, מבין כמה הם זוועתיים באופן אובייקטיבי (חוץ מהמוזיקה ההודית), ומבין שזה בקושי מזיז לי. ידעתי לתוך מה אני נכנס.
יש לי קושי להתרגל למה שהולך פה, בכל זאת יש הבדל עצום בין תאילנד להודו, אבל בגדול סבבה לי.

ואז אני מנסה לצחצח שיניים ומגלה שלמים יש טעם מזעזע, ולראשונה בחיי מצחצח שיניים מבקבוק (קמפינג/טרקים לא נחשב) ומוותר על המקלחת. אוקיי, עכשיו זה מבאס.

המחשבות מתחילות לרוץ – חייב לעוף מפה כמה שיותר מהר, למה הזמנתי שני לילות ב’מלון’ הזה? ואז אני מזכיר לעצמי את החוק הבלתי מעורער שנקבע כבר בטיול הקודם – לא שופטים מקום בערב הראשון. ואז אני מגלה כמה מקקים בחדר והחוק מתערער, אני מחליט לעוף מפה מחר בבוקר כמה שיותר מוקדם, למרות שכבר שילמתי מראש על שני לילות.

בוקר. אור היום עושה את ההבדל. אני קם בהרגשה קצת יותר טובה, שותה את הצ’אי הראשון שלי בביקור הנוכחי בהודו ומחליט בכל זאת לתת הזדמנות קצרה לצ’נאי, אבל עדיין לעוף מפה היום, בעיקר כי לא בא לי להעביר יום נוסף בלי להתקלח (ברגע זה יש לפחות קורא אחד שמנענע את ראשו בתסכול לאור השיקול הזה, ואתה יודע מי אתה (; ).
אני יוצא מהמלון ובמקום האפילה מגלה עיר שוקקת ורועשת, כמו שאני אוהב. דוכני צ’אי, מטוגנים, ממתקים הודים, חלפני כספים, ריקשות, כל מה שצריך. שלום, הודו (:
אני חוצה את הכביש לכיוון תחנת הרכבת, קונה כרטיס הלוך-חזור לרכבת העירונית ועולה עליה. כי זו לא הודו בלי רכבת, וזה לא רכבת בלי לעמוד בקצה ולהישען החוצה תוך כדי הנסיעה (האיטית והעירונית, אני מזכיר) כמו ההודים. אני יורד אחרי כמה תחנות וסתם מסתובב בעיר, הולך לכיוון התחנה הבאה. בשלב מסויים אני שולף את המצלמה ותולה אותה על הצוואר, ואז ההודים מזכירים לי את מה ששכחתי – הם אוהבים להצטלם. ברגע שהמצלמה בחוץ בעלי הדוכנים מתחילים לקרוא לי בהתלהבות. בהתחלה אני מנענע בראשי, חושב שהם רוצים למכור לי משהו, ואז מבין שהם רק רוצים להצטלם. נהדר (:

אחרי שני אוטובוסים, שש ראגות לסיטאר ותזמורת של ראבי שנקר ושלוש וחצי שעות, הצלחתי להימלט מצ’נאי. הדרך לממלפוראם הייתה עירונית בהתחלה, אבל ברגע שיצאנו מפרברי צ’נאי, גיליתי שאנחנו נוסעים לאורך החוף המזרחי של הודו. משמאלי מישורים ירוקים ומימיני קצת שטחי מרעה ועצים טרופיים, ואחריהם מפרץ בנגל הסוער.

ממלפורם הוא כפר קטן של מפסליי אבן, שוכן ממש לחוף הים ומלא במקדשים עתיקים. התמקמתי בחדר נחמד, עם מקלחת שלא מגעיל אותי להתקלח בה ומיטה שלא מגעיל אותי לישון עליה. החדר בערך 50 מטר מהים, ומחר בבוקר אשתדרג לחדר בקומה השניה שפונה לים, ממש על החוף, כולל מרפסת (וקומה מעלי יש מסעדת גג). וזה כנראה יאריך את השהות שלי פה.

והכי חשוב – חמש כוסות צ’אי ביום הראשון בהודו (:

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: