על סיטואציות לא נעימות, צרפתים ומטיילים

קותי ניגש אלי לראשונה כששוטטתי לאורך החוף של ממלפוראם. הוא הציג את עצמו כפסל, בעל חנות ברחוב שליד החוף, והציע לי לבוא לראות את החנות. בדרך כלל אני פשוט מסרב ומנפנף אותם, בהודו אתה נתקל בעשרות כאלה ברחוב אחד, אבל משהו בו גרם לי להבטיח לו שאבוא לבקר אח”כ. כשהגעתי אליו מצאנו את עצמנו יושבים שלוש שעות ומדברים – על עצמנו, על המשפחות שלנו, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על המצב הכלכלי בהודו. מסתבר שבנושא הזה יש לו מה להגיד, ושהוא פעיל חברתית בכפרים שבסביבה. הוא סיפר לי על כל מיני מקרי עוני קשים בכפרים שמסביב ואיך שהוא מנסה לעזור להם.
ואז הוא אמר שגם אני יכול לעזור.
בתור בן אדם שמטייל הרבה, ובמיוחד אחרי תקופת ההתנדבות שלי ב”תבל בצדק” בנפאל, יוצא לי לחשוב הרבה על האופן שבו תיירים משפיעים על החברה שהם מטיילים בה ועל האנשים שבה. היו לי דעות מוצקות בנושא עוד לפני “תבל בצדק”, והחינוך וההעשרה שקיבלתי שם רק חיזקו, ביססו והרחיבו את הדעות האלה.
ספציפית בנוגע לתרומת כסף – פשוט לא. לא סתם ככה כשזה ללא הקשר. כשתייר מגיע מחברה אחרת לחלוטין, מבוססת כלכלית הרבה יותר, נותן כסף וממשיך הלאה, נוצרת תלות לא בריאה בין האוכלוסיה לבין נדבות של תיירים. זה לא טוב לאוכלוסיה וזה לא טוב לתיירים.
כשהוא אמר שגם אני יכול לעזור, אמרתי לו את כל זה. האנגלית שלו לא רעה בכלל, והסברתי לו בהרחבה מה אני חושב על כל זה. הוא קיבל את זה, ואמר שהוא בכל זאת רוצה לקחת אותי לכפרים האלה רק כדי שאראה (כולל ארוחת צהריים אצלו בבית), ושאז אחליט. צודק, איך אני יכול לקבל החלטה כזאת לגבי משהו שלא ראיתי במו עיני? יאללה.
למחרת בבוקר יצאנו לכיוון הכפרים ועברנו בכמה מקומות שבהם הוא עזר, עוזר או מנסה לעזור אך לא מצליח ללא מימון. חשבתי שהוא יקח אותי לכפרים ויפגיש אותי עם האנשים. במקום זה הרגשתי שאנחנו עוברים בין תחנות, כשבכל תחנה הוא מסביר לי איך הכסף שלי יכול לעזור. אני לא מזלזל בעבודה המדהימה שהוא עושה שם, או בכך שהכסף שלי יכול לעזור שם, אבל זה לא משנה את דעתי.
אחרי ארוחת הצהריים אמרתי לו את כל זה, והוא פשוט לא ויתר. הוא ניסה לשכנע אותי, הוא כמעט התחנן. הסיטואציה הזאת שהוא הכניס אותי אליה (או שאני הכנסתי את עצמי?) הייתה נוראית – אלה היו אנשים שבאמת זקוקים לעזרה, והוא, שהקשיב כ”כ יפה להסבר שלי בערב שלפני והנהן בהבנה מזויפת, לא באמת הבין את הסיבות שלי. כשהסברתי לו שוב והוא רק התמקח איתי ורצה “ממש קצת כסף” זה ממש פגע בי, שככה הוא מנסה לשכנע אותי, כאילו שהעניין פה כמות הכסף.
הבנתי שיש פה הבדלי תרבויות ומכשול שפה – הוא לא באמת הבין את הסיבות שלי, בגלל השפה ובגלל שהוא, מנקודת המבט שלו, כנראה לא מסוגל לדמיין איך זה להיות תייר ואת השיקולים האלה. אין פה מבחינתו עקרון או אחריות כוללת, רק את המקרה הספציפי הזה. ובגלל שהוא הודי, וזה מה שהודים עושים, כשהוא לא הבין הוא פשוט הנהן והסכים.
את כל זה הבנתי בזמן אמת, וזה עדיין לא מנע ממני להרגיש חרא. עם עצמי? עם הסיטואציה? אני לא בטוח. אבל את שאר היום ביליתי בחדר בלי חשק לכלום.
בסופו של דבר הוא קיבל את ההחלטה שלי בלי להבין ועברנו הלאה.

שאר הימים בממלפוראם היו יותר מוצלחים. למחרת הסתובבתי בכל האטרקציות של הכפר, שכוללות בעיקר הרבה גילופי אבן מדהימים – מקדשים שלמים ופסלים עצומים שגולפו ופוסלו מתוך סלעים ענקיים. הפארק שמכיל את כל הסלעים הללו מלא בתיירים הודים, ולראות תיירים הודים זו תמיד חוויה. גם חוף הים מלא בתיירים הודים, ואי אפשר שלא להתמלא שמחת חיים רק מלהסתכל על האנשים האלה רצים לתוך הים הסוער עם כל הבגדים שלהם עליהם, סתם כי בא להם להשתכשך והם בטח גרים במרחק שעות או ימי נסיעה מהים.

כשהגעתי לפונדיצ’רי, עיר שהיא מושבה צרפתית לשעבר (על כל המשתמע מכך – רחובות צרפתיים, כנסיות, מסעדות צרפתיות, הודים שמדברים צרפתית ואנשים שהולכים עם באגטים ברחוב), העובדה שטרם התחברתי עם עוד מטיילים כבר התחילה להעיק עלי. אני אוהב להיות עם עצמי, אבל יש גבול. ולדבר עם הודים זה נחמד, אבל גם לזה יש גבול וזה יכול לעייף.
אז אחרי שאכלתי סטייק, לא… רגע… אני צריך להקדיש לזה מקום ראוי, לא לציין את זה כבדרך אגב.
אז מצאתי גסטהאוס, ירדתי לרחוב למטה, נכנסתי למסעדה צרפתית ו….

אכלתי סטייק!!!!!!!

אוקיי, סיימתי.
אז אחרי הסטייק (במרינדה של שום ובירה!) ואחרי סיור קצר ברובע הצרפתי ובחוף הים, הגעתי למסקנה שפונדיצ’רי לא מלהיבה, ומהר מאוד הגעתי למסקנה שאני בעיקר זקוק למישהו להתלהב איתו. די, כמה אפשר לבד?
למזלי החדר שלי ליד המרפסת של הגסטהאוס, ועד שהלכתי לישון כבר הכרתי זוג ישראלים, זוג בלגים, ושלוש בנות – פולנית, אירנית וטייוואנית – שמטיילות לבד אך חברו יחדיו. בסופו של דבר הגיעה הסיטואציה שתמיד חששתי ממנה, תסריט האימים – חבורת אנשים שהרגע הכרתי מדברת על התוכניות שלהם למחר, ואני רוצה להצטרף. האמת? רק בדיעבד השלכתי כזאת דרמטיות על הרגע הזה, כי כשהוא הגיע פשוט שאלתי אם אפשר להצטרף.
אז למחרת טיילנו יחדיו כל היום והיה… מרענן. וכיף חיים. טוב שיש גם את זה וכנראה שמה שטוב לי זה לגוון.
מחר אני נוסע כמה שעות מערבה לטירובאנאמאלאי, שם יש מקדש שאמור להיות מאוד גדול, מרשים ויפה, ולשמחתי אליינה האירנית מצטרפת אלי.

היום נחתה עלי תובנה חשובה.
כשהחלטתי לצאת לטיול קשת התגובות שקיבלתי הייתה די רחבה – החל מ”יא דביל, למה אתה לא חושב על הקריירה שלך?” ועד “איזה מלך אתה, אני מקנא בך, הלוואי שהייתי עושה את זה כשהייתי יכול”.
מה שהיה מאוד נדיר למצוא בין מכריי וחבריי זה אנשים שיזדהו איתי לחלוטין, שבאמת יקומו ויעשו את זה, שהרצון שלהם להמשיך ולטייל כל הזמן הוא רצון ממומש ולא חלום רחוק ובלתי מושג. יש לי חברים בודדים כאלה, אבל כנראה שאפשר לספור אותם על אצבע אחת, או שתיים (ותודה ללהקת הבילויים על משפט מעולה). כל עוד זה היה ככה, היה לי קשה להיות בטוח בעצמי, שמה שאני עושה זה הגיוני.
ואז הגעתי לפה, ולפה זה לא להודו ספציפית, אלא לכל המקומות שהייתי בהם בינתיים. פתאום גיליתי שאני לא לבד, שזה אפשרי ושזה קורה והמון אנשים עושים את זה. טוב לדעת.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: