מעמקי טאמיל נאדו

אחרי שלוש שעות של בהיה בנופים מהממים וכפרים ועיירות הודיות חולפים על פנינו מבעד לחלון האוטובוס, הגענו לטירובאנאמאלאי – עיירה הודית שוקקת חיים, ובמרכזה מקדש עצום לאל שיווה. דוכני צ’אי, דוכני לאסי, דוכני ממתקים, דוכני מטוגנים, מסעדות, מוסכים, פרסומות ללונגי והמון חנויות וביניהם המוני עולי רגל בבגדים צבעוניים.
ההליכה הראשונות בעיירה, תוך כדי שאני סופג את כל המראות, הריחות והצבעים, הזכירה לי את הרגעים בהם התאהבתי סופית בהודו, בצבעוניות של השוק של פושקר. בשביל זה חזרתי לפה.

חששנו מההגעה למלון, אותו הזמנו מראש, כי מלונות בערים הודיות נוטים להיות… יותר יקרים ופחות מוצלחים, בלשון המעטה (ע”ע המלון בצ’נאי). גילינו שקיבלנו חדר שינה, סלון ומטבח. הכל נקי, מזמין ורחב ידיים. הפתעה.
המקדש מרשים בגודלו ובעיקר באווירת הקדושה שהוא משרה על כל המאמינים הרבים שפוקדים אותו. אנחנו שנינו מסתובבים ברחבי המקדש ומסביבו עם המצלמות, לפעמים תופסים את המאמינים ברגעים שלהם בתוך המקדש, והרבה פעמים נענים לבקשות נרגשות של אנשים שרוצים שנצלם אותם, לצלם אותנו או להצטלם איתנו.
בטירובאנאמאלאי למדתי סוף סוף להכיר ולאהוב את האוכל של דרום הודו, בהדרכתה של אליינה – את הגרסה הדרומית לטאלי, שמגיע על עלה בננה ענק במקום בצלחת, את האידלי (סוג של לחם מאודה), הסאמבאר שמתלווה לכל המנות בערך (רוטב סמיך שעשוי מעדשים בין השאר), הפרוטה (משהו כמו מלוואח), הפורי (משהו מטוגן שעשוי מעדשים) וכמובן המסאלאה דוסה (קרפ ממולא במעין תבשיל תפוחי אדמה מתובל היטב). ולכל אלה תמיד מתלווה צ’אי, פה בלי המסאלה, אבל עדיין כנראה המשקה הטוב בעולם 🙂

יש משהו מאוד מרענן בלחזור לטייל עם מישהו, לחלוק עם מישהו את החוויות הטובות והרעות בזמן אמת. חוץ מזה, אנשים חדשים זה תמיד נחמד ומרענן, וכשאנחנו שני צלמים חובבים שכבר מכירים את הודו די טוב ואוהבים את כל השטויות הקטנות של ההודים.

לקראת ערב מצאתי מספרה, הגיע הזמן לקצץ את השיער והזקן. הסברתי לספר מה אני רוצה בכמה מלים וסימנים ושאלתי כמה עולה. 80, הוא אמר לי, והתכונן לתחילת המיקוח. 80… זה חמישה שקלים. כן, נשמע לי סבבה. אוקיי, אמרתי לו. הוא הסתכל עלי בהלם וחזר שוב על המחיר: 80. כן, 80, אוקיי. 80, הוא כתב לי על דף כדי לוודא שוב שאני מבין ושאני לא רוצה להתמקח על זה. כן, 80.

בימים שלאחר מכן הגענו לטריצ’י, עיר גדולה וסואנת ובה הובטח לנו שיהיה המקדש הגדול ביותר בהודו. הוא אולי הגדול ביותר בהודו, אבל הוא גם בשיפוצים ובאופן כללי חסרה בו אווירת הקדושה שהייתה במקדש בטירובאנאמאלאי. בשלב הזה הרגשנו שמיצינו את עניין המקדשים והערים הלא מתוירות והחלטנו לדלג על מדוראי ושמנו פעמינו הישר לורקלה, חוף יפה ומעליו מצוק מתוייר כהלכה. רק שלוש שעות המתנה מלאת יתושים, שבע שעות אוטובוס, שתיים המתנה ועוד שעתיים אוטובוס, והגענו למנוחה ולנחלה – מסעדות מפנקות עם אוכל מכל העולם ואוירה שקטה ורגועה. מה שכן, יום אחד מחוץ לעיר הודית ושנינו כבר כמהים לדוכני צ’אי ולמנה היומית של מסאלה דוסה.

Advertisements

One Comment on “מעמקי טאמיל נאדו

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: