להתראות ורקלה

בבוקר הגעתי לרופא לזריקה האחרונה. הוא נראה די שמח להיפטר ממני, ואני בעיקר הרגשתי שאחרי 10 זריקות אנטיביוטיקה כבר מיציתי את מכסת הדקירות שלי לחמש השנים הקרובות, וזה עוד לפני שדיברנו על הזריקות הכואבות באמת שהיו בזמן הניתוח. בכל מקרה, היה מוזר להיפרד מהרופא ומצוות האחיות החייכניות, שנהגו לחלוף על פניי כל בוקר, לדפוק חיוך רחב, להגיד ‘היי’ ולנופף בהתלהבות. אני די בטוח שכולן חשבו באותם הרגעים ‘תראו אותי, אני יודעת להגיד שלום כמו הזרים המוזרים האלה’.

את היום האחרון בורקלה ביליתי במסעדה האהובה עלי. יום שלם עבר בנעימים בצפיה על החוף, עם הרוחצים, עולי הרגל, המוכרים, העופות הדורסים ומצנחי הרחיפה.
אחרי עשרה ימים בורקלה ההליכה לאורך הטיילת שעל הצוק שונה לחלוטין. ביום הראשון זו הייתה מתקפה חזיתית – כל המוכרים זיהו בשר טרי וניסו לשכנע אותי לקנות דברים. ככל שעברו הימים הם למדו שאני לא מתכוון אפילו להיכנס לחנויות שלהם, אז כנראה שהם החליטו שעדיף פשוט להיות נחמדים ולפתוח בשיחות, וכך ההליכה הזאת נהפכה ממעיקה לנעימה. הראשון מאחל לי נסיעה נעימה, השני מגיש לי צ’אי והשלישי מנסה להמיר אותי לנצרות (?!?!). עם חלקם כבר קבעתי להיפגש בנפאל וצפון הודו, לשם הם נודדים בחלוף העונה.

תחנת הרכבת היא שינוי מרענן, סוף סוף אפשר לאכול אוכל אמיתי, שזה אוכל דרום הודי, כמובן. התגעגעתי לצ’אי. וכשאני עולה לרכבת, להפתעתי המחלקה הכי גרועה מתגלה כממש סבבה.

ההרגשה שלי בקשר ללטייל לבד משתנה מרגע לרגע, ולקח לי קצת זמן להבין שהפעם זה בכלל לא הטיול לבד שמפריע לי, אלא יותר הגעגועים לבנות – לטירוף של אליינה, לציניות של נטליה ולפרצופים המוגזמים של אוד. להכיר המון אנשים מקצוות תבל זה אחד הפלוסים העיקריים של הטיול, אבל להיפרד מהם בידיעה שיכול להיות שלא תראה אותם עוד לעולם זה קשה (מלבד אליינה, אותה כנראה אפגוש בנפאל).
מצד שני, אני זוכר שהרגשתי ככה (רק בהרבה יותר עוצמה) בקשר למשפחה שאירחה אותי בהתנדבות בנפאל (או: המשפחה שלי בנפאל), אבל הנה, הפייסבוק הגיע גם אליהם ואנחנו מדברים מדי פעם,  ועוד כשלושה חודשים אבקר אותם. כל פעם שאני חושב על זה יש לי צמרמורת של התרגשות.

בחזרה לעניינינו – בוקר, אני עוד מטושטש מההשכמה הפתאומית שמגיעה בסוף כל נסיעת לילה, מגיע לתחנת הרכבת של מדוראי כדי להשאיר שם את התיק הגדול בשמירת חפצים.
יש שתי בעיות – התיק צריך להיות נעול, וצריכה להיות רכבת שאני עומד לעלות עליה. אז איך עוקפים את הבירוקרטיה ההודית? קודם כל יוצאים מחוץ לתחנה, קונים מנעול. נועלים משהו רנדומלי בתיק (אין שום אפשרות באמת לנעול תיק כזה…) ומציגים לפקיד. תופס. שלב שני – מראים לו את כרטיס הרכבת שלקחתי אתמול. תופס. הודו.

Advertisements

2 Comments on “להתראות ורקלה

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: