ואטה

המעבר היה חד מאוד. האוטובוס יצא ממדוראי השמשית והחמה ונסע דרך שדות, כפרים, עיירות ועצי קוקוס. פתאום התחלנו לטפס, הנוף הפך למיוער והאוויר התקרר עד כדי כך שסגרתי את החלון. פלאשבקים ליערות של הגבעות שלמרגלות ההימלאיה, במיוחד לאזור דהרמסלה (בהימלאיה קוראים ל2000 מ’ גבעות. בכל מקום אחר בעולם, כולל דרום הודו, קוראים לזה הרים).

ואטאקנאל, או ואטה, זה כפר קטן בגובה 2200 מ’, כמעט תמיד אפוף בעננים ומסביב המון יערות ושקט. התיירים (הישראלים, בואו נודה בזה, יש פה רק ישראלים) ישנים בדירות בחבורות ומבשלים לעצמם. יש אנשים שנשארים פה שבועות.
אפילו יש בית חבד, באמצע השומקום הזה.

אז אם רוב האנשים מגיעים לפה בחבורות, מה עושה מי שמגיע לבד? עובר מדירה לדירה ושואל אם יש מקום – פשוט צריך לצוץ בפתאומיות, ‘שלום, מה קורה? יש לכם מקום פנוי?’. אחרי כמה דירות, הגעתי למרפסת שמחוץ לדירה עם חבורה גדולה. ערסלים, גיטרות והרבה דברים שפחות רצוי לתעד בבלוג.
תוך כמה דקות כבר התחלתי להתמקם ולנסות להבין מה לעזאזל הולך פה. מה עושים פה? מי אלה האנשים האלה בכלל? נכנסתי לתוך חבורה גדולה, אנשים שנמצאים כבר כחמישה חודשים בהודו ומטיילים ביחד כבר חודשים. קשה להיכנס לתוך זה, ו24 השעות הראשונות היו לא קלות בכלל. הרגשתי כמו מישהו שנכנס לבית של משפחה, תפס בעלות על מיטה וישב איתם לאכול ארוחת ערב. אבל שוב הכרחתי את עצמי לא לשפוט סופית מקום וסיטואציה עפ”י היום הראשון, ולחכות יום. והיה שווה.
לוקח קצת זמן להיכנס לוייב של ואטה ולהתחיל להיטמע בתוך חבורה מגובשת, אבל זה קרה, וכל כך כיף פשוט לשבת פה ולהירגע, לאכול אוכל פשוט ומוכר שהכנתי בעצמי, כמו חביתה וסלט, לעמול שעות בחיתוך ירקות לארוחת שישי מפוארת ולהירדם בחדר חמים כשהאור היחידי נובע מהאח והרעש היחידי הוא מהגחלים הבוערות. ולשבת שעות עם אנשים ולהעביר את הזמן בכיף ובצחוקים.

והזריחה… הזריחה של ואטה היא אחת היפות שראיתי – בבוקר העננים נמוכים יותר, אז כל השמיים בהירים,  כמה מאות מטרים מתחתינו יש מרבד לבן ומושלם של עננים, מעליהם פס לבן של האופק ומעליו השמיים הכחולים, והשמש מבצבצת מעל האופק. שווה לקום בשש בבוקר בקור המקפיא בשביל המחזה המרהיב הזה.

הזמן שלי בואטה, לראשונה בטיול הזה בלב ליבו של שביל החומוס (המסלול שכל הישראלים עושים), הפגיש אותי שוב עם אופי הטיול של חבורות הישראלים, שכל כך שונה מאופי הטיול של שאר התיירים, או שלי. כמעט כל הישראלים בהודו עוברים בכמה מקומות ידועים מראש, בחבורות גדולות. אני לא אומר שזה רע, אני מבין את המשיכה בהשתקעות לזמן רב עם חבורה במקום אחד, אבל בואטה יצא לי לחשוב יותר על ההבדל בין החוויה שהם מקבלים לחוויה שאני מקבל. חשבתי על זה במיוחד בכל הפעמים שחבריי בואטה התלוננו על ההודים. ההודים לא קלים, הם כל כך שונים מאיתנו, ופתאום ראיתי איך כשלא מתערבבים ונשארים בבועה ישראלית קל יותר להתרגז, להגיד שההודים ילדותיים או מטומטמים. קל להישאר בתוך התרבות הישראלית ולא להיחשף באמת לתרבות ההודית במלוא מובן המילה, אלא רק לאינטראקציה עם עובדי התיירות, לשפוט אותם לפי הסטנדרטים של התרבות שלנו, וכך להסיק מסקנות. אני לא חושב שזו דרך פחות טובה לטייל, אני לא מתיימר לדעת איך ‘צריך’ לטייל, אבל חבל לי שזו הדעה שאנשים מגבשים על ההודים, שהם אולי נורא שונים וקשים לעיכול, אבל נהדרים בדרכם שלהם. כנראה שזה מתאר את הודו באופן כללי (:

שלושה ימים אחרי שהגעתי לואטה, רועי שלח לי הודעה שהוא באזור ויגיע למחרת, יום לפני שהחבורה שהצטרפתי אליה עוזבת. איך אומרים בהודו? יש לי קארמה טובה.
בבוקר עזיבת החבורה התעוררתי בשבע בבוקר וגיליתי יום בהיר לחלוטין ואיתו נוף מדהים. זמן קצר לאחר מכן, בעת עזיבת החבורה, אני ורועי ירדנו במורד ההר לנקודת תצפית, שעד כה נמנעתי ממנה מפאת היותה אפופה בעננים.
דמיינו שאתם עומדים בקצה צוק, מתחתיכם נפילה תלולה של כקילומטר ועמק עצום וירוק נפרס תחתיכם לכל כיוון עד האופק. יש כמה הרים באמצע, ובחלק מהמקומות במקום לראות את תחתית העמק רואים את מרבד העננים המרהיב והעצום שנפרס שם. והכל שקט.
עד היום אני זוכר את הרגע בו המראתי לראשונה במטוס, בגיל 8 בדרכי ליוון, ואת ההבנה המדהימה שהעננים לא שטוחים. ועכשיו, לעמוד במקום כזה ולצפות בהם מלמעלה, זזים לאט לאט עם הרוח ומשנים את צורתם באופן תמידי… מדהים. ברגע הזה ואטה נכנסה, ביחד עם האנאפורנה בנפאל ולדאק שבצפון הודו, לשלישיה הפותחת של המקומות הכי יפים שהייתי בהם.

בדרך חזרה למעלה פגשנו שתי בנות ואחרי שיחה קצרה כבר סוכם שאולי עוד יומיים, אחרי ההפוגה בקודאיקנאל, אצטרף אליהן בואטה ואולי בהמשך נצא לטרק. קארמה, כבר אמרתי?

קודאיקנאל הייתה הפוגה מבורכת מהשקט של ואטה – עיירת נופש הררית שוקקת בתיירים הודים, אוכל הודי נהדר, שוק ענק ותוסס ואגם פסטורלי, מלא בהודים מבוגרים שמדוושים בסירות ברבור כאילו הם בסופרלנד.
אבל יש גבול לכל תעלול, ואחרי יממה, בה תדלקתי בכמויות מכובדות של דוסה, אידלי, טאלי וצ’אי, חזרתי לואטה, הפעם באוירה שקטה וביתית עוד יותר, עם עוד שלושה אנשים בדירה.

Advertisements

2 Comments on “ואטה

  1. אני עם איליה 🙂
    תכף אקפוץ לפייסבוק ואחפש תמונות של הנוף מהצוק

    Liked by 1 person

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: