חודש ראשון בהודו

עוד יומיים אמא שלי תנחת בטריבנדרום ותצטרף אלי לשבועיים במדינת קראלה. זה יקרה ב17.1, בדיוק חודש לאחר הנחיתה שלי בהודו, בצ’נאי.
מעבר להסתגלות המחודשת להודו וההיכרות הנפלאה עם המטבח הדרום-הודי, אני חושב שהחודש הזה היה בעיקר בסימן ההתמודדות שלי עם לטייל לבד, הרגעים הקשים שזה הביא, וכל הרגעים הטובים עם האנשים הנפלאים שהכרתי לאורך הדרך, שלשמחתי היו רבים מהרגעים הקשים.
ברחתי מצ’נאי, טיילתי כמה ימים לבד בממלפורם, ובפונדיצ’רי פגשתי את אליינה ונטליה. עם אליינה המשכתי לטירובאנאמאלי וטריצ’י, ובורקלה פגשנו שוב את נטליה, וגם את אוד ואמה.
הלב שלי נחמץ מהמחשבה שהסיכוי שאי פעם ניפגש שוב פעם חמישתנו – ישראלי, אירנית, פולניה, בולגריה וצרפתיה – הוא אפסי (אתנחם בעובדה שאת אליינה עוד אפגוש), והפרידה מהן הייתה מאוד קשה, במיוחד כשנאלצתי להישאר בורקלה ולהנות משתי זריקות ביום.
ואז הגעתי לואטה, אחת מהמושבות הישראליות בהודו, ומצאתי את עצמי מתדפק על דלתות דירות רנדומליות ומחפש מקום פנוי להצטרף לקבוצה קיימת. זה תמיד היה החשש הגדול שלי – להצטרף לקבוצה קיימת – ומצאתי את עצמי פשוט עושה את זה, בלי לחשוב פעמיים. להיקלט בתוך קבוצה של אנשים שמטיילים ביחד כבר חודשים, נמצאים כבר שבועיים באותה הדירה ובאופן כללי רובם מטיילים מאוד שונה ממני, עם הרגלים שרוב הישראלים רוכשים בהודו ושאני לא שותף להם – זה היה מאתגר, ובסוף העברתי איתם כמה ימים נהדרים והכרתי שם כמה אנשים מקסימים שאני מקווה להיתקל בהם שוב בעתיד. ואז, בתזמון מושלם, בדיוק כשהם הלכו, רועי הגיע. כמה זמן לא דיברתי פנים אל פנים עם חבר מהארץ, ועוד מישהו עם ראש בדיוק כמו שלי בטיול. אבל המסלולים שלנו די הפוכים, ואחרי יום חזרתי לואטה והצטרפתי לדירה חדשה עם שלושה חברים חדשים – משה, נטע ונוי. זה הפוך כמעט בכל מובן מהדירה הקודמת עם החבורה הענקית, וזה נהדר באופן שונה לחלוטין. ברגע זה אני יושב על המיטה שלי, החדר מחומם ע”י האח שאני הדלקתי (הגיע הזמן שאלמד להדליק אש), נטע מסבירה למשה (יליד ישראל בן 18 שחי כל חייו בניו יורק) על הצבא, נוי במטבח מבשלת לנו מרק לארוחת ערב, אני כותב וקורא, ומהרמקולים מתנגנים פינק פלויד, בון איבר, הקולקטיב ואליס אין צ’יינז. פתאום יש לי פה קצת הרגשה של בית.

יש רגעים שהכל נראה קשה, בודד ומאיים, ויש רגעים – חזקים הרבה יותר – בהם אני מרגיש שהכל מסתדר מעצמו בשבילי על הצד הטוב ביותר.

ועכשיו ממש מתאים לי לשנות פאזה, לטייל עם אמא ולגלות לה את הודו. הפסקה קצרה מרכבת ההרים של לטייל לבד.
מיד אחרי הרפתקה קצרה לבד במדוראי, שם, מסתבר, מתקיים פסטיבל עם מירוץ שוורים בדיוק כשאני עובר שם. מזל שיש נהגי מוניות רנדומלים ופטפטנים שיגלו לי דברים כאלה.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: