קראלה

החזרה צפונה מהשפיץ הדרומי של הודו הזכירה לי שלא תמיד נחמד ברכבות – הנסיעה עד טריבנדרום עברה בנעימים, אך את השעה שאחריה בילינו בקרבה אינטימית לאינספור הודים שעלו בתחנה. על ספסל של שלושה ישבנו חמישה, ובין הספסלים, במקום הרגליים שלנו, עמדו עוד אנשים. בדרגשים העליונים שכבו בנוחות מביני העניין שהעדיפו שינה בשכיבה על פני הכרות אינטימית עם הזיעה של השכן.

הגענו לקולאם, אחת מנקודות הפתיחה לשייט בבקווטרס (backwaters) של קראלה. קראלה בעצם מלאה בתעלות מים. האמת שעכשיו כשאני חושב על זה, אני לא בטוח אם מדובר בנהרות הנשפכים לים, או במי ים הזורמים לתוך היבשת. בכל מקרה, יש פה אזורים שלמים עם אנשים שהיו מרגישים בבית בונציה. טוב, יכול להיות שעל הגברים היו מסתכלים קצת מוזר בגלל החצאיות (וזה עוד כלום – כשהם מקפלים את החצאיות בגלל החום, זה נראה כמו חיתול).

בכל מקרה, קולאם עצמה לא הייתה מעניינת במיוחד, אבל השייט בבקווטרס היה נהדר – שטנו שלושה (הצטרף אלינו עוד בחור חביב ששכחתי כרגע מאיפה הוא היה) בסירת עץ פשוטה עם נהג נחמד שהוביל אותנו, בעזרת המקל והמשוט שלו, בתעלות קטנות, בין כפרים, מטעי קוקוס, חוות שרימפס עצי פלפל, שיחי קפה, קקאו ואננס, מטעי בננות ועוד ועוד. אוירה שקטה ורגועה, נוף קסום. בכלל, זה משהו שמאוד מאפיין את קראלה – המון מקווי מים בכל מקום והמון גידולים טרופיים ובמיוחד קוקוס ובננה.

אחרי השייט ברחנו מקולאם בעוד נסיעות רכבת (שאיחרה בשעה וחצי…) לקוצ’ין. קוצ’ין ממשיכה את הקו של קראלה, והיא בעצם מטרופולין שמורכב מחלק ביבשת ועוד כמה איים וחצאי איים. קצת כמו ניו יורק.
פורט קוצ’י, החלק המתוייר, הוא יישוב קולוניאלי לשעבר שעבר לאורך השנים בין ידיים פורטוגזיות, הולנדיות ואנגליות. כיום הוא מחולק בין רחובות רחבים עם וילות שלא מרגישים כמו הודו בכלל, רחובות צרים עם מבנים אירופאים מתפוררים שאני מניח שהבריטים השאירו אחריהם, ואזור תיירותי ליד הים, מלא במסעדות, רשתות דייגים סיניות (אין לי דרך להסביר את זה, אתם צריכים לראות את התמונות), רוכלים שמוכרים כל מיני דברים שונים ומשונים, חנויות קשמיריות יקרות (בשביל הודו) של שלים ושטיחים ושוק דגים, בו אפשר למצוא דגים ופירות ים טריים מאותו היום, להתמקח ולקנות, ולגשת לאחת מהמסעדות שמסביב שיכינו לכם את הדג.

בנוסף יצא לנו לראות מופע קאטאקאלי (kathakali), שזה התיאטרון המסורתי של קראלה.
לפני המופע אפשר להגיע לראות את השחקנים מאפרים את עצמם, ואחרי הסבר והדגמה של עקרונות הקטאקאלי צופים במערכות בודדות מתוך מחזה באורך הגלות (זה בדרך כלל נע בין שש לתשע שעות, אותנו חשפו ל50 דקות). קשה לתאר מה שהולך שם, אבל אנסה: על הבמה עומדים השחקנים הרלוונטיים בכל סצנה, לבושים ומאופרים באופן ססגוני ומשחקים. המשחק שלהם לא כולל דיבור, אבל הוא כולל ריקוד, תנועות ידיים והבעות פנים. אתם לא מאמינים איזו שליטה יש להם בשרירי הפנים וכמה משמעויות אפשר להוציא משם.
מסביב לשחקנים יש להקה – שני מתופפים וזמר שמספקים את מוזיקת הרקע, שהיא בעצם חלק אינטגרלי מההצגה.
יותר מזה אני לא יכול להסביר, אבל חפשו kathakali ביוטיוב ותראו לכמה דקות.

בקוצ’ין נשארנו יותר מדי זמן, כי חגים ושביתות מנעו מאיתנו להמשיך הלאה, אבל לפחות את הזמן העברנו עם נוי, נטע ומשה, חבריי מהדירה בואטה.
אה, עוד משהו משמעותי בקוצ’ין – חם. חם. חם. כמה חם? מספיק בשביל להתקלח שלוש מקלחות קרות ביום באופן קבוע. ולח. ומלא יתושים.

אחרי הרבה יותר מדי זמן בקוצ’ין נמלטנו (אני ואמא) סוף סוף אל ההרים – אל עבר מונאר, בה לפני קצת יותר ממאה שנים הבריטיםהחליטו לשתול מטעי תה. התוצאה מרהיבה – דמיינו לכם אזור הררי שכל כולו, לאורך עשרות קילומטרים לכל כיוון, מכוסה בשיחי תה ירוקים ונמוכים, כולם קצוצים לאותו הגובה ועם שבילים צרים ביניהם. כל הכפרים שבאזור, ומונאר עצמה, הוקמו לצורך המפעל המטורף הזה.

מונאר, בתור עיירה, לא כל כך מעניינת או מתאימה לסביבה שלה, למרות שהיה נחמד להסתובב שם בשוק ובחנויות ולקנות תה משובח.
אני חייב להודות שלמרות כל היופי, ביומיים הראשונים לא כל כך מצאתי את עצמי במונאר, ואז בעל הגסטהאוס החליט לשריין את החדר שלנו למישהו אחר, ובגלל שנגמר לו המקום, הציע לנו לעבור לגסטהאוס השני שלו, ששוכן בערך קילומטר משם, על הגבעה בין מטעי התה ודי באמצע שום מקום.
עם חצר מזמינה, ערסלים, ארוחת בוקר מפנקת והמון אנשים טובים וג’אמים לתוך הלילה (השיא היה כשניגנו ביחד שתי גיטרות, מלודיקה, יוקליילי וכינור!).
חוץ מזה, מצאנו נהג ריקשה חביב שאשכרה מדבר אנגלית באופן ברור, והוא לקח אותנו לטיול של חצי יום בין מטעי התה והכפרים שמסביב, כולל כניסה ספונטנית לבית של אנשים שמאוד ריגשה את אמא שלי.

אתמול חזרנו לקוצ’ין, לקראת הטיסה של אמא שלי מפה חזרה לארץ מחר.
ומה בהמשך? עוד יומיים אני ונוי ניסע צפונה לעבר מדינת קרנטקה, אל העיר מייסור ומעבר לה. יש לי איזה תכנון כללי בראש של שבוע בדרום המדינה, בכל מיני עיירות מקדשים קצת יותר עזובות, תקופת בטלנות בחוף שקט בגוקרנה, עוד תקופה בהאמפי, שנחשבת לאחד המקומות הטובים בהודו, ואת סוף פברואר אקנח בבנגלור, העיר השלישית בגודלה בהודו, בהופעה של Alt-J, שזו אחת מהלהקות שהכי חיכיתי לראות הופעה שלהם, ולפני כמה ימים הם הודיעו על הגעתם להודו 🙂

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: