אודופי ומלפה

מדיקרי התגלתה כעיירה לא מעניינת במיוחד, ואחרי יום וחצי עפנו משם.

התחנה הבאה אליה המשכנו – ליביה ואני (נוי נסעה דרומה) – הייתה אודופי: עיירה קטנה ושלווה, מלאה בעולי רגל שמגיעים להתפלל לקרישנה במקדש שלו. חוץ מזה, המקום ידוע באוכל ממש טוב, ופה המציאו את הדוסה (בואו נודה באמת, מה שמשך אותי לפה זה האוכל ולא המקדש).

על אודופי קראתי בלונלי פלאנט. במיאנמר ידעתי לצפות לכך שמקומות שמופיעים בלונלי פלאנט יהיו ‘בתוליים’ מתיירים מערביים, בהודו לא ציפיתי שזה יקרה. אז לא ציפיתי.

הריקשה הורידה אותנו באזור המקדש, איפה שאמורים להיות מרוכזים מקומות הלינה. מצאנו את עצמנו במקום די שקט, כולם מסביב מסתכלים עלינו בפליאה, אף אחד לא ניגש ומנסה לעזור, או לחילופין, למכור משהו או לעבוד עלינו.
אחרי כעשר דקות של שיטוטים חסרי תכלית סוף סוף ניגש אלינו הודי דובר אנגלית והציע לעזור לנו למצוא חדר. ‘זול? אתם רוצים משהו זול?’, אז הוא מצא לנו משהו זול – החדר הכי זול שראיתי אי פעם, ב100 רופי (משהו כמו שישה ש”ח), אבל מה – חסרים שם כמה דברים בסיסיים בחדר הזה, נגיד… מיטות!
הסברנו לו את הסתייגויותינו והוא הגיב בפליאה: ‘אה, מיטות? אבל אמרתם שאתם רוצים משהו זול! בואו אני אראה לכם משהו יקר. 300 רופי’. אמרנו לו שנתמודד עם העלות.
בסופו של דבר גילינו שכל המקומות מסביב למקדש מלאים, לפחות אלה שהבינו מה לעזאזל אנחנו רוצים.
כל זה עם התיקים על הגב וכשחם.

בשלב הזה ליביה נזכרה שדיברתי גם על כפר קרוב בשם מלפה שנמצא על הים. תוך כמה דקות היינו שם ומצאנו חדר. הסאגה באה אל סופה.
המעבר ללינה במלפה התגלה כהחלטה חכמה, כי מצאנו את עצמנו ליד נמל דייגים וחוף חביב.
את הערב בילינו בישיבה על החוף עם בקבוק רום וגיטרה. זה כנראה יזכר אצלי כאחד מהערבים הכיפיים ביותר בטיול.

הדוסה אכן מוצלחת פה, ואת המקדש ראינו למחרת אך לא התרשמתי עמוקות.
בסופו של דבר האטרקציה האמיתית במקום הזה הייתה החוף וכל השעות שהעברנו בישיבה שם עם צחוק מתגלגל ורגליים יחפות.

לא משנה שכבר עברתי את זה, שום דבר לא יכין אותי לרגע הזה שבו בן אדם שממש נקשרתי אליו, אפילו אם הכרנו לפני כשבוע, עוזב ואני נשאר לבד בחדר שהיה שלנו.
כנראה שזו הייתה הפרידה הכי קשה שעברתי פה עד כה, אבל זה חלק מהחבילה. בדיוק אמרתי אתמול לליביה שכשאני מוצא את עצמי חושב לאחור על חוויות שעברתי בטיול, פעמים רבות הן מופרדות לתקופות עפ”י האנשים שטיילתי איתם, ולאו דווקא עפ”י המקומות שהייתי בהם.

את כל זה כתבתי כשעוד הייתי בחדר שהפך לשקט מדי, אבל בתחנת הרכבת, בעוד המתנה לרכבת (לגוקרנה) שמאחרת בשעה וחצי, אני מוצא שוב את השלווה שלי.
ובגלל שבהודו הכל יכול לקרות, כמה דקות אחרי שעליתי לרכבת יש מולי הודי שמחזיק את הגיטרה שלי ורוקד איתה בהתלהבות תוך כדי שהוא שר ‘בייבי, בייבי, בייבי’ של ג’סטין ביבר.
הודו לא נחה.

Advertisements

2 Comments on “אודופי ומלפה

  1. אני אהיה מאוד מאוכזב אם אין וידאו שלו רוקד את זה…

    Like

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: