האמפי

האופן שבו המילה ‘האמפי’ נהגית בפיהם של המטיילים בהודו לא משאיר מקום לספק – יש פה משהו מיוחד ויוצא דופן.

עוד בפאתי האמפי כבר ראינו את המחזה הסוריאליסטי שהוא הנוף הטבעי של האמפי – אינסוף סלעים עצומים בכל צורה וגודל זרוקים וערומים (מלשון ערימה) בכל מקום. גבעות שלמות עשויות מסלעי ענק ונראות כאילו מישהו פורר אותן. ואם זה לא מספיק, כל זה מתובל בשאריות מקדשים עתיקים, קופים, נהר ושדות אורז בצבע ירוק עז.

כאחד מהיעדים המרכזיים בשביל החומוס של דרום הודו, אפשר למצוא פה כמעט כל מאכל ישראלי שתחשבו עליו. אם תשאלו את המוכר בחנות מה נשמע (בעברית), הוא יענה ‘הכל בסדר, בדוק!’, מעודכן בסלנג של הישראלים בהודו.
אפשר למצוא תפריטים בעברית, המלצרים מקבלים הזמנות בעברית, וכבר שמעתי שני מלצרים מדברים ביניהם בעברית! כששאלתי למה, הם אמרו (בעברית) ‘כדי להתאמן’. פה זה לא החובבנים שלמדו להגיד ‘סבבה’.
דווקא נחמד לי להיבלע קצת בישראליאדה, להכיר המון אנשים נחמדים שאני יודע שאפגוש גם עוד המון פעמים בהמשך הטיול.

כל יום בשקיעה מתאספים המוני אנשים על סלעי הענק שמשקיפים מערבה, לעבר שדות אורז, מקדשים, עצי קוקוס וסלעי ענק נוספים. המתבודדים יושבים הכי למעלה על הסלעים הגבוהים, ורוב האנשים יושבים על סלע ענק ומישורי באמצע ההר. באמצע הקונסטרוקציה הזאת מגיעים אנשים מכל העולם עם כלי הנגינה שלהם והופכים את הסלע המישורי לבמה ומושבים ואת הסלעים הגבוהים ליציעים. בשקיעה השלישית שלי שם עליתי עם הגיטרה לנגן עם חברים לפני שההמון מגיע, ופתאום כשהג’ם ההמוני התחיל מצאתי את עצמי יושב במעגל יחד עם צרפתי כריזמטי עם גיטרה, הודי עם דידג’ וגיטרה, חבר ישראלי עם מלודיקה (תמיר, אל תגיד אח”כ שלא הזכרתי אותך), זוג סינים (יפנים?) עם לוח כלי הקשה שהכינו בבית ובס שעשוי מגיגית הפוכה, במבוק ומיתר, עוד כמה מתופפים והדובדבן שבקצפת – כמה ילדים הודים שעזבו את מכירת הצ’אי כדי לשבת ולשיר.
החוויה של לשבת ולנגן עם עוד אנשים מכל העולם במקום המדהים הזה, כשהשמש שוקעת מולי, הייתה פשוט מדהימה. שלא לדבר על העובדה שבחיים לא ניגנתי מול כ”כ הרבה אנשים, כנראה שגם לא מול עשירית מכמות האנשים הזאת.
פתאום המלצר במסעדה אומר לי שניגנתי ממש טוב, והישראלי שחולף על פני ברחוב מזהה אותי בתור ‘ההוא עם הגיטרה הקטנה’. נורא מוזר, אבל כיף.

אחרי שבוע פה, אני עדיין נפעם כל פעם שאני יוצא החוצה לשטח הפתוח. כל פעם מחדש מישהו יגיד בקול את מה שכולנו חושבים כל הזמן – שהוא מתקשה להאמין שהנוף המדהים הזה טבעי, שאף ענק לא הגיע וערם את הסלעים האלה.
בפסגה של עוד גבעה גבוהה העשויה מסלעים ענקיים שוכן מקדש לבן וקטן המסמן את מקום לידתו של האנומן, האל הקוף בדת ההינדו.
אחרי שצולחים את העליה המתישה במדרגות, ליד הרחבה המישורית של המקדש (העמוסה בקופים מתקוטטים, כמובן) יש, איך לא, סלעים ענקיים הצופים מערבה אל השקיעה. כשיושבים עליהם הכל שקט מסביב, עד כדי כך שכל אופנוע שעובר בכביש הצר שלמרגלות ההר נשמע למרחקים ומפר את הדממה. לפתע מושמעת מוזיקה הודית עליזה מהכפר שלמטה ומספקת פסקול הולם לסיטואציה.

התחנה הבאה – הופעה של Alt-J בבנגלור!
בתחילת שבוע הבא אטוס לצפון הודו, לרג’סטן, ואפרד מהדרום המדהים ששמחתי להכיר לראשונה. אתגעגע לנופים המיוחדים, לחופים, ובמיוחד לאוכל – לדגים, לדוסה, לפורי, לאידלי ולואדה. אבל כיף לחזור לצפון האהוב, גם כדי לגלות מקומות חדשים וגם כדי לחזור למקומות אהובים.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: