אירופה בהודו

המלצר הגיע עם צלחות עמוסות בכל טוב וחילק לנו סטייקים והמבורגרים. אחרי חודשיים בלי סטייק, נח מולי על השולחן סטייק מדיום עסיסי עם שתי ביצי עין מעליו. שלמות.

ברוכים הבאים לבנגלור, העיר השלישית בגודלה בהודו, מרכז הייטק ואי של מערביות בתוך הודו.
אחרי תלאות רבות מצאנו מלון במחיר סביר והשתלטנו עליו. כמעט כל המלון מלא בישראלים שהגיעו לראות את Alt J הבריטים (הלהקה הראשונה שנקראת על שם קיצור מקלדת שלמיטב ידיעתי לא עושה כלום) מופיעים לראשונה בהודו.
את הערב העברנו בשתיית בירות ורום במלון ובהזמנת פיצה האט. כשיצאתי לרחוב עדיין הייתי בהודו, ולחדר היה ריח של הודו, אבל האווירה הייתה שונה לגמרי.

את הדרך לפסטיבל העברנו חמישה אנשים דחוסים בריקשה קטנה. שקד, נעמה, גבי ושני – ארבע הבנות שהכרתי בגוקרנה וגיליתי להן את עצם קיום ההופעה – ישבו אחת על השניה. הנהג עסוק בלהתחמק בשניה האחרונה מרכבים, גבי ונעמה שרות ומזייפות בקולי קולות את ‘אדון שוקו’, בחוץ גשם טרופי חזק מרטיב את כל הרגל הימנית שלי וכל הסיטואציה גורמת לי להתקף צחוק שכבר מזמן לא היה לי.

הכניסה לפסטיבל משולטת בבירור באנגלית, יש חניה גדולה ומלאה ברכבים וסדרנים ויש תור מסודר לכרטיסים ובו עומדים בעיקר הודים, אבל משהו שונה בהם. כולם צעירים, לבושים בג’ינס וטי-שרט, הבנות מאופרות ורובם מדברים ביניהם אנגלית במבטא הודי כבד, כאילו מישהו הפעיל פתאום את הדיבוב.
פתאום קצת יותר קשה להבדיל בין ההודים לתיירים. יש אולי קצת הבדלים במראה, אבל ההבדלים התרבותיים התפוגגו. תור של צעירים שבאו לפסטיבל מוזיקה.

מתחם הפסטיבל כולל כל מה שאפשר לצפות – שתיה ואוכל יקרים מדי שנקנים באמצעות קופונים שנקנים באמצעות כסף, שירותים כימיים, במה, סאונדמן, מתחם vip, כמה דוכנים של הספונסרים, כמה דוכני תחרויות מוזרות.

על הבמה כבר מנגנת להקת בלוז הודית משובחת, ואני מתמלא באושר. פתאום אני כבר לא בהודו, אני בפסטיבל מוזיקה. מבט אחד אל שני, שלפני כמה חודשים עמדה לידי בהופעה של רוברט פלאנט (בחיי שאני עדיין מתרגש מההופעה ההיא כל פעם שאני חושב עליה. רוברט פאקינג פלאנט!) בפסטיבל רוק ורכטר בבלגיה, ואני מבין שאני לא המשוגע היחידי.
כמה התגעגעתי לעמוד מול במה גדולה ולשמוע את העוצמה הזאת. ליין בס, מעברי תופים, סולו גיטרה. אין על זה.

אחרי הלהקה ההודית עולים לבמה Rudimental, הרכב אלקטרוני בריטי, שהופכים את המקום למסיבה אחת גדולה. גם לזה התגעגעתי, פשוט לרקוד לצלילי מוזיקה (לרוב) טובה.

אחריהם עולים סוף סוף Alt J וכשHunger of the Pine מתחיל להתנגן אני סוף סוף מעכל שאני באמת בהופעה שלהם בהודו. מי היה מאמין?
הם אמנם לא יוצאים מגדרם, לא נותנים שואו מטורף, אבל הם מבצעים את השירים שלהם במומחיות, עם התיפוף המיוחד ושילוב הקולות המהפנט, וכל הקהל שר ביחד איתם, למרות שאני לא מכיר להקה שיותר קשה לשיר ביחד איתה, בגלל הקצב וחוסר ההגיון הנראה לעין של המלים.
ההופעה נגמרת (אוף…) עם Breezelocks, כשכולם צועקים שוב ושוב ‘Please don’t go, I need you whole, I love you so’ (זה נשמע נורא צ’יזי, אבל זה כ”כ לא).

החלום נגמר מאוד מהר כשיצאנו ממתחם הפסטיבל ומצאנו את עצמנו מתמקחים בגשם זלעפות עם נהגי ריקשה שמנסים לעשוק אותנו. אבל זאת הודו וככה אני אוהב אותה (:

וכך, באקורד סיום זה (הא! ראיתם מה עשיתי פה?) תמו להם חודשיים וחצי בדרום הודו. שינה קצרה וטסים לצפון הודו, בחזרה לרג’סטן ולפושקר…

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: