השיבה לפושקר

אחרי לילה עם מעט שינה, טיסה מוקדמת, מונית, גשם מפתיע, רכבת עמוסה (תמיד קראנו למחלקת ג’נרל, בה יושבים עם כל האספסוף ההודי כשלא מזמינים כרטיסים מראש, ‘המעוכים’. עכשיו אני מבין למה…) ועוד מונית הגענו לפושקר.

פושקר – העיירה, האגם הקדוש והשוק הצבעוני – היא מה שהחזיר אותי להודו. הגעתי לפה בפעם הקודמת כמה ימים לפני החזרה לארץ, ואחרי שמיציתי את ההימלאיה ההודית פתאום מצאתי את עצמי בהודו אחרת. אחרי שלושה ימים נקרעתי מפה וחזרתי ארצה. נשבעתי שעוד אחזור לפושקר ולהודו, וזה מה שעשיתי.

ובכן, פושקר. השוק עדיין צבעוני, המוכרים עדיין עקשנים וחלקלקים, עולי הרגל ההודים עדיין מרתקים, האגם עדיין שלו עם אווירת קדושה, הפרות עדיין משוטטות, הקופים הלבנים עדיין מקפצים בין הגגות והשייקים, המוזלי והמיצים של סונו הם עדיין הטובים בעולם מבחינתי.

בגלל תקופת הפסטיבל העמוסה הזמנתי גסטהאוס מראש, וניסיתי אחד שאני לא מכיר. ב-Lakeview גיליתי שיש אמת בפרסום, וזכיתי בגסטהאוס נעים ושקט שיושב מצד אחד על השוק ומצד שני על האגם, עם מסעדה שלווה על הגג, והכי חשוב – מרפסת בחדר ישר לאגם.
איזה כיף פשוט לשבת במרפסת במהלך היום ולצפות בעולי הרגל טובלים באגם, בטקסי הפוג’ה והתופים שבשקיעה, או פשוט ברוגע של הלילה, כשבחןץ שקט מלבד קולות הכלבים, הציפורים והקופים.
כמה שעות העברתי במרפסת בשבוע האחרון לבד ועם חברים, קשה לי לספור…
אני חושב שהגסטהאוס הזה היה אחד האהובים עלי אי פעם בהודו, ביחד עם זינה קוטג’ במונאר וקלאוד 9 בדהרמסלה (בקרוב אחזור לשם!)

לא חזרתי לפושקר בשבוע הזה במקרה. הגעתי לפה כדי לחגוג את פסטיבל ההולי, אחד הפסטיבלים הגדולים בהודו. והמחשבה שלי לא הייתה מקורית במיוחד, אלא לגמרי חלק מהעדר הישראלי שפשט על פושקר (כמובן שיש תיירים גם ממדינות אחרות, אבל הישראלים מאוד בולטים פה). מה זה אומר? זה אומר שהשבוע האחרון הייתה פגישת מחזור. בערך כל ישראלי שפגשתי בחודשיים וחצי האחרונים ועדיין נמצא בהודו הגיע לפה, כולל שני חברים שפגשתי בהודו בטיול הקודם ולפחות שלושה אנשים שפגשתי בבורמה.

רגע, ומה זה פסטיבל ההולי? בגדול זה יום שהוא חגיגה ענקית של מים וצבע בכל הודו, אבל לפני החג עצמו יש חגיגות מקדימות – כל לילה בשבוע שלפני ההולי התאספו הודים בכיכר השוק המרכזית, תופים במרכז ומסביבם גברים הודים, כל אחד עם שני מקלות בידיו, סובבים את התופים ורוקדים עם המקלות לפי הקצב (הילדים קצת פחות מצליחים בזה).
הלילה שלפני ההולי כלל מדורות ענק בכיכרות, זיקוקים, מסיבת טראנסים ענקית (אני מניח שזה לא חלק רשמי ממנהגי החג…) וכמובן את התופים והמקלות.
מה שקרה למחרת כבר היה אחד האירועים המשוגעים ביותר שיצא לי להשתתף בהם. כל החנויות סגורות, השוק ריק מאופנועים דוהרים ומצפצפים והרחוב מלא באנשים בבגדים לבנים, עם אבקות צבע ורובי מים ביד, וכולם צבעוניים ושמחים. ההודים רק עומדים ומחכים שיעברו תיירים כדי שיוכלו לצעוק להם ‘האפי הולי!!!’ בהתלהבות ולמלא להם את הפרצוף באבקות בצבעים שונים ומשונים.
אלה ושחר, שהשאירו את התחמושת שלהן (רובי מים, אבקות צבע ובלוני מים) אצלי בחדר, הגיעו אלי בבוקר מלאות צבע, וגם אני התמלאתי בעצמי בצבע תוך שניה מהרגע שכף רגלי חצתה את מפתן הגסטהאוס אל השוק.
אנחנו היינו תחת הרושם שמדובר במלחמת צבע ומים והצטיידנו בהתאם, אבל בחוץ גילינו שזו לא מלחמה, כי אף אחד לא מנסה להתחמק. לפחות ההודים. כל אחד הוא מטרה לגיטימית, ואתה אמור להתמלא בצבע, לא לגבור על מישהו.
בכיכר השוק המרכזית הייתה מסיבה מטורפת עם מאות או אלפי משתתפים, כולם צפופים צפופים, רוקדים לצלילי המוזיקה הבוקעת מהרמקולים הענקיים, ובעיקר צבעוניים. לא, בעצם בעיקר צפופים. בכל מקרה, זה היה מחזה מטורף, במובן המילולי של המילה. מ-טו-רף. אתה מסתכל על זה ולא מאמין שהדבר הזה באמת קורה לך מול העיניים.
מבט-על על כל המסיבה הזאת מאחת ממסעדות הגג שמסביב בכלל השאיר אותי עם פה פעור.

ההתאוששות מהטירוף הזה לא הייתה קלה וכולנו היינו גמורים אחרי זה. אה, והכתף שלי עדיין סגולה, הגב עדיין צהוב והציפורניים עדיין קצת אדומות.

במקביל, השבוע האחרון טמן בחובו הרבה תהפוכות בטיול שלי. לטווח הקרוב, התוכניות שלי לשבוע הקרוב השתנו והתאימו עצמן לאלה ושחר, מהן אני מתקשה להיפרד, כך שאבקר במזרח רג’סטן ולא במערב.
התוכנית לאפריל הייתה לטוס ישר בתחילת החודש לנפאל ובמאי לחזור לצפון הודו לבקר במקומות האהובים מהטיול הקודם ואולי לגלות כמה חדשים. אבל… הבנתי בזמן האחרון שלא באמת מתחשק לי לחזור לצפון הודו מלבד דהרמסלה, לא בא לי ביקור נוסטלגי במקום מוכר. עדיין בא לי לחקור מקומות זרים, חדשים ומרגשים. אחרת לא הייתי הולך לעשות את טרק האוורסט בייס קמפ בנפאל.
אז בשבועות האחרונים התרוצצו לי הרבה תרחישים בראש והתכנית החדשה נשקלה, נדחתה, נשקלה שנית, נדחתה שנית, נשקלה שלישית עם מקצה שיפורים, והתקבלה ברוב קולות!
ובכן, ב8.4, לאחר שבוע בדהרמסלה, אטוס לנפאל (כבר יש כרטיס) כמתוכנן, ולקראת אמצע מאי אטוס משם לחודש וחצי בסין (!!!) ואז אמשיך לחודש במונגוליה (!!!), ומשם אתחיל את המסע הביתה ברכבת לסיביר (!!!) ואחרי כמה ימים שם אמשיך בטיסה או רכבת למוסקבה, כמה ימים שם, ויאללה הביתה (בסביבות סוף יולי). שותפים פוטנציאלים נהדרים מרחבי ישראל ואירן (באמת) כבר יש, עכשיו נשאר רק לחכות ולראות מה מזה יתממש בסופו של דבר. מקווה מאוד שהכל (:

Advertisements

One Comment on “השיבה לפושקר

  1. Hell yeah!
    אחרי הטרנס-סיבירית אתה לגמרי בא אתי לטיול ‘טסים לדרום אפריקה חוזרים ברגל’!

    Liked by 1 person

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: