Farewells, blocked rickshaws, air rifles, Bollywood and our calling

After Pushkar there came Udaipur. A lake, a palace, nice vibe and gulab jamun that can rival the one in Shimla, whom I’ve been fantasizing about for a year and a half.
Due to my tight schedule (more on that later), I had to move on to my next destination and leave Ella & Shahar behind. I’ve already discovered that saying goodbye to Israeli friends is less difficult, because you know it’s likely you’d meet them again, and it Ella and Shahar’s case, I’m certain of it. And still, it was the second time I’ve realized how attached I’ve become to both of them.

A new beginning by myself always feels a bit sad and lonely at first, and then becomes liberating. Something ends and something new begins, new adventures open up to you.
5 hours later, at about midnight, I was already in Bundi’s dark and narrow alleys, inside a rickshaw, squeezed together with two Brits and one Canadian whom I’ve met on the train. The driver gallops on and on, until he reaches a blocked alley. Two dogs and five cows were sitting there leisurely. The driver started making noises, drove the rickshaw close in what he hoped would be a menacing fashion. and eventually got out and managed to raise the abnormal herd with a combination of sounds and light physical pressure. It was a classic India moment, and while one of the Brits was throwing juicy curses towards the cows, as every well-mannered Brit should (well, he was actually saying ‘fucking shit’ instead of ‘bloody’, so I don’t know about that), me and the other Brit were busy catching our breath after laughing so hard. I like the second one better.

I found myself a guesthouse and went up to the rooftop restaurant to eat late-night meal. On the rooftop, there was an old Swiss man sitting under a pavillon, enjoying a small, controlled bonfire. There was wooden furniture scattered all around, and Dire Straits were playing through the speakers. While Mark Knofler was setting the vibe, the Swiss guy has told me he has a mobile bar. Once in a while, he packs it up into his container, and ships it to another country, along with himself. He settles in a guesthouse, fixes up a nice lounge vibe, and receives food and accommodation in return. He’s not responsible for the food and drinks, he’s actually just creating a vibe and that’s the end of it. Oh, and enjoying his Swiss pension all the while. That man is a genius.

As I left the guesthouse on the next morning, the guy from the stall across called me over. He was an Indian with a wide smile and a black ponytail, and I was certain I’ve already seen him before. After a short conversation we’ve discovered the connection – we slept for a few weeks in the same guesthouse in Dharamsala a year and a half ago.

After a few hours by myself, I’ve found some new friends – three Israelis and a Frenchman.
We found ourselves drinking chai in a former elephant stable, while Mahi, a lovely 8 year old, tool an air rifle and starting shooting in order to chase the monkeys away. She wore a firm and cruel face while doing it. India manages to surprise me over and over again.

That evening we went to watch a Bolywood movie at the cinema. it made me recall why I love those goofy movies  -the exaggeration, colorfulness, music, stupid humor, childish  attitude to love (by our standards) – Bolywood movies are the essence of India.

The way to the cinema exposed me to Bundi’s less touristic part, and I was enchanted by it. Narrow alleys, laden with shops, merchandise and people. Exactly my kind of place. Tomorrow’s gonna be a strolling day.

My new friends tend to have deep conversations. I’ve had lots of those lately, with Ella, Shahar and Ori, and I enjoy it. Boris, a nomad photographer, tells us how he feels when he takes photos, and Nufri tells him it sounds like he’s found his calling, and that she believes that each one of us has a calling, and that most people don’t find theirs, or ignore it.
And what’s your calling?‘, I ask her, and she answers right away without hesitation that her calling is to spread light around the world. At first, I take her words as a jest, maybe because it’s hard for me to believe something as general as ‘each one of us has a calling’, and her answer only strengthens the impression. After a moment, I realize she’s being serious, that’s actually what she feels. It doesn’t matter whether or not each one of us has a calling. If she does feel that way, than that makes it her calling.
And what’s your calling?‘, she asks back. It was pretty much predictable. Even tough I wasn’t taken by surprise, I had no idea what my answer is. And then I suddenly answered ‘lately I’ve been thinking maybe my calling is to travel‘. It felt so right, at that moment.
And do what while you’re traveling?‘, she kept enquiring. I’m still thinking about it.

And why the tight schedule? because the day after tomorrow I’ll hop on a train and travel 800 km eastward. 21 hours till Varanasi, the city of the living and the dead which lies on the Ganges, where I’ll meet my dad.
Because after a total of six months in India, it’s about time I’ll visit Varanasi and the Ganges. And after four months of traveling, it’s about time I’ll meet my dad.

אחרי פושקר הגיעה אודייפור. אגם, ארמון, אוירה נעימה וגולאב ג’אמון שמתחרה רק עם הדוכן בשימלה, עליו אני מפנטז כבר כמעט שנה וחצי.
מפאת הלו”ז הצפוף שלי (על כך בהמשך), נאלצתי להמשיך הלאה ליעד הבא ולנטוש את אלה ושחר. כבר גיליתי שלהיפרד מחברים ישראלים זה פחות קשה, כי אתה יודע שסביר שתפגשו שוב, ובמקרה של אלה ושחר אני בטוח בכך. ועדיין, זו הייתה הפעם השניה שהבנתי כמה נקשרתי אל שתיהן.

התחלה חדשה לבד תמיד מרגישה לי קצת עצובה ובודדת בהתחלה, ואז משחררת. משהו נגמר ומשהו חדש מתחיל, והרפתקאות חדשות נפתחות בפניך.
חמש שעות לאחר מכן, בערך בחצות, כבר הייתי בסמטאות החשוכות והצרות של בונדי בתוך ריקשה, דחוס עם עוד שני בריטים וקנדי חביבים שישבו לידי ברכבת. הנהג דהר ודהר בריקשה, עד שגילה שהסימטה חסומה. שני כלבים וחמש פרות ישבו להם בניחותא לרוחב הסמטה. הנהג עשה קולות, התקרב עם הריקשה בצורה מאיימת, ולבסוף יצא מהריקשה ובעזרת שילוב של קולות, לחץ פיזי מתון ועוד מנה של תזוזות מאיימות של הריקשה, הצליח להקים את העדר המשונה ולצלוח את הסמטה. זה היה רגע הודו קלאסי, ותוך כדי שאחד הבריטים מקלל בעסיסיות את הפרות כמו בריטי טוב (בעצם עכשיו כשאני חושב על זה, הוא אמר fucking shit ולא bloody hell, מה שהופך אותו לבריטי כושל), אני והבריטי השני היינו עסוקים בלהתגלגל מצחוק מהסיטואציה. החלטתי שאת השני אני אוהב יותר.

אחרי שמצאתי גסטהאוס עליתי לגג לאכול ארוחת לילה. מצאתי שם זקן שוויצרי יושב מתחת לסככה, עם מדורה קטנה ומבוקרת, ריהוט עץ פזור מסביב וDire Straits בוקעים מהרמקולים. תוך כדי שמארק קנופלר מנעים את אוזנינו וזמננו, השוויצרי מספר שיש לו בר נייד ומדי פעם הוא אורז אותו בקונטיינר ועובר מדינה. הוא מתמקם בגסטהאוס, מסדר להם אווירת לאונג’ נחמדה ומקבל לינה ואוכל בחינם. זה לא שהוא מכין או מגיש את האוכל והשתיה, הוא בעצם מתחזק אווירה ותו לא. וגם מקבל תוך כדי פנסיה משוויץ. הבן אדם גאון.

בבוקר למחרת יצאתי מהגסטהאוס, וישר הבחור שבקיוסק ממול קרא לי לבוא אליו. הוא היה הודי עם חיוך ענק ושיער שחור ארוך אסוף בקוקו, והייתי די בטוח שכבר ראיתי אותו איפשהו בעבר. בירור קצר וגילינו שישנו במשך כמה שבועות באותו גסטהאוס בדהרמסלה לפני שנה וחצי (:

אחרי כמה שעות לבד כבר מצאתי ארבעה חברים חדשים – ישראלי, שתי ישראליות וצרפתי.
מצאנו את עצמנו שותים צ’אי באורוות פילים לשעבר, תוך כדי שמאהי, ילדה מקסימה בת כ8, לוקחת לידיה רובה אוויר ומבריחה בעזרתו קופים תוך כדי שהיא עוטה על פניה מבט נחוש ואכזר. הודו מצליחה להפתיע כל פעם מחדש.

בערב הלכנו לראות סרט בוליווד בקולנוע, לראשונה בשבילי בנגלה הנוכחית בהודו. נזכרתי למה אני אוהב את הסרטים הדבילים שלהם – ההגזמה, הצבעוניות, הגרנדיוזיות, המוזיקליות, ההומור המטופש, היחס הילדותי (לפי הסטנדרטים שלנו) לאהבה – סרטי בוליווד הם תמצית ההודיות.

נסיעת הריקשה לקולנוע חשפה אותי לחלק הפחות תיירותי של בונדי, והוקסמתי. סמטאות צרות עמוסות בחנויות, סחורות ואנשים. בדיוק מסוג המקומות שאני אוהב. הוחלט שמחר יום שוטטות.

החברים שהכרתי פה נוטים להיכנס לעומק בשיחות, וזה ממשיך את הרצף של השיחות עם אלה, שחר ואורי ואני ממש אוהב את זה.
בוריס, צלם נודד, מספר לנו איך הוא מרגיש בזמן שהוא מצלם ונופרי אומרת לו שנשמע שהוא מצא את הייעוד שלו בחיים, ושהיא מאמינה שלכל אחד יש את הייעוד שלו ושרוב האנשים לא מוצאים את שלהם, או מתעלמים ממנו.
‘ומה הייעוד שלך?’, אני שואל אותה, והיא עונה בלי להסס שהייעוד שלה הוא להפיץ אור בעולם. ברגע הראשון אני חושב שהיא לא רצינית, אולי כי אני לא מסוגל להאמין במשהו כוללני כזה כמו ‘לכל אחד יש ייעוד’ ועוד עם תשובה כזאת, אבל אחרי רגע אני מבין שהיא רצינית, זה באמת מה שהיא מרגישה. מה זה משנה אם לכל אחד יש ייעוד או לא? היא באמת מרגישה ככה, אז זה אכן הייעוד שלה.
‘ומה הייעוד שלך?’, היא שואלת בתגובה, והאמת שזה היה די צפוי שהתגובה הזו תגיע, ולמרות שזה לא הפתיע אותי לא היה לי מושג מה ואיך לענות. ואז פתאום עניתי ‘לאחרונה אני חושב על זה שהייעוד שלי הוא לטייל’. זה מה שהרגיש לי נכון להגיד פתאום, באותו הרגע.
‘ולעשות מה כשאתה מטייל?’, היא ממשיכה לחקור. ועל זה אני עדיין חושב.

ולמה הלו”ז צפוף? כי מחרתיים אעלה על רכבת ואסע 800 ק”מ מזרחה. 21 שעות עד ורנאסי, עיר המתים והחיים של הודו אשר על גדות הגנגס, שם אפגוש את אבא שלי.
כי אחרי חצי שנה במצטבר בהודו, הגיע הזמן שאגיע לורנאסי, והגיע הזמן שאגיע לגנגס. ואחרי ארבעה חודשים וחצי של טיול, הגיע הזמן שאפגוש את אבא.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: