Train to Varanasi

Do you sometimes take a (metaphorical) step back, and look at the current situation from an external point of view? That’s what I did while at the bus, on my way to the train station. I was sitting in the back, the only non-Indian on the bus, squeezed with my bags next to a middle-aged dude, while everyone’s sneaking glances at me. Suddenly, I just couldn’t believe that I’m in this situation, I started wondering how my life has turned out and led me to this bus, alone, in India. How have I transformed myself from that guy whose life revolves around software development, that’s sure he won’t survive more than a month abroad, to the guy who travels alone for months in India? Suddenly, I realized I’m one of those people you tend to run into while traveling, hear them talk about their life, and think to yourself ‘oh, I wish I was like that guy’. Good for me!

The train to Varanasi was delayed by 4 hours, as if the long ride wasn’t enough. It took 24 hours instead of 21. In the course of those 24 hours, I’ve managed to break my bananas and samosas record.

I was reminded of my first sleeper class (non AC) train ride in India, during the last days of my first trip. That ride was one of the moments that have made me fall in love with India again, a moment before I left.

Sitting or standing by the open door of a moving Indian train is like watching a Full HD movie, with ever changing scenes. The rail track isn’t sterile and compartmentalized from life, like in Israel. The Indian train cuts through the midst of life, and everything is right there, exposed in front of you, especially the simple life you usually miss as a tourist. You can see the city slams and the small desolate villages. You pass by people in tiny cabins, labouring in scarecrow-filled fields, shepherding their cattle, plowing using their cows and buffaloes, taking a shit, cooking, playing cricket – it’s all there, the sights, sounds and fragrances (hard to miss that).

An extra perk of riding the train alone is the chance to talk to Indians. You don’t have to work hard for it, they’ll come to you, ask curious questions about you, your trip, your home country, your favourite movies and music, why are you not yet married at 26, and even invite you to their home in Culcatta, or Patna (where the hell is that?!).

As if on purpose, the train stops 300 meters from varanasi’s train station. After 15 nerve-wracking minutes, I decide I’ve had enough. I climbed down the unmoving train, in the middle of the tracks, with all my bags, and strated walking between and on the tracks to the station platform. Another phase on my way to becoming an Indian.

Eventually, I’ve arrived in Varanasi and have met my dad, but that’ll wait for the next time.


מכירים את הרגעים האלה שאתם לוקחים צעד (מטאפורי) אחורה ומסתכלים על סיטואציה שמתרחשת ברגעים אלה מרחוק, במבט חיצוני? אז זה קרה לי באוטובוס, בדרך לתחנת הרכבת. ישבתי באחד מהמושבים האחוריים, הלא-הודי היחידי באוטובוס, דחוס עם כל התיקים שלי ליד איזה הודי מבוגר וכולם מגניבים אלי מבטים ובהיות מדי פעם. ופתאום לא האמנתי שאני נמצא בסיטואציה הזאת בכלל, פתאום התפלאתי איך החיים התגלגלו והובילו אותי לאוטובוס הזה, לבדי, בהודו. איך ממישהו שהשאיפות שלו בחיים היו לשבת ולתכנת, ושבטוח שהוא לא ישרוד טיול של יותר מחודש, נהייתי הבן אדם הזה שמטייל חודשים במזרח לבד. פתאום הבנתי שאני אחד מהאנשים האלה שאני נתקל בהם בטיול, שומע איך הם חיים את החיים שלהם, ואומר לעצמי ‘וואי, הייתי רוצה להיות כמוהו’. איזה כיף לי!

הרכבת לורנאסי התעכבה ב4 שעות, כאילו שזה לא מספיק שהנסיעה עצמה לוקחת נצח. הנסיעה לקחה 24 שעות במקום 21 שעות ובמהלכן שברתי שיאים בכמות הבננות והסמוסות (הגרסה ההודית והמאוד מתובלת לסמבוסק תפו”א) שאכלתי, אחת מהן עם סחוג (נשבע לכם – נראה, מריח וחריף כמו סחוג!).

בנסיעה הזו נזכרתי בנסיעת הרכבת הראשונה שלי במחלקה ללא מזגן, בימיי האחרונים בהודו בפעם הקודמת. הנסיעה ההיא הייתה אחד מהדברים שגרמו לי להתאהב בהודו מחדש, רגע לפני שעזבתי אותה.

לנסוע ברכבת בהודו תוך כדי שאתה יושב או עומד במפתן דלת הקרון הפתוחה לרווחה זה כמו לצפות בסרט באיכות מטורפת, עם סצינות שמתחלפות במהרה. מסילת הרכבת לא סטרילית ומבודדת מהחיים, כמו בישראל. הרכבת בהודו חותכת את החיים באמצע, והכל חשוף בפניך, בעיקר החיים הפשוטים שאתה לא תמיד רואה בתור תייר – הצריפונים של הערים והכפרים הקטנים והמבודדים. האנשים בבקתות קטנות, עובדים קשה בשדות עם דחלילים, רועים עזים, חורשים עם שוורים ובפלואים, עושים את צרכיהם, מכינים אוכל, משחקים קריקט – הכל שם, המראות הצלילים והריחות (את זה קשה לפספס).

עוד משהו נחמד בנסיעה ברכבת לבד זה ההזדמנות לדבר עם הודים. לא צריך להתאמץ, הם כבר יבואו אליך, ישאלו שאלות סקרניות עליך, על הטיול שלך, על ישראל, על הסרטים והמוזיקה שאתה אוהב, על העובדה שאתה לא נשוי בגיל 26 (שיא אללה, לא יודע למה הסטיגמה של הפולנים שייכת לפולנים, ההודים הם הטוענים האמיתיים לכתר הפולניות), ויזמינו אותך להתארח אצלם בכולכתה / פטנה (איפה זה?!).

כאילו כדי לעשות דווקא, הרכבת נעצרה במרחק 300 מטר מתחנת הרכבת של ורנאסי. אחרי רבע שעה מורטת עצבים, החלטתי שהספיק לי. ירדתי מהרכבת הנייחת, באמצע הפסים, עם כל התיקים עלי והלכתי על הפסים ובין הפסים עד תחילת הרציפים של התחנה. שלב נוסף בדרך להפיכתי להודי.

אחרי כל זה הגעתי סוף סוף לורנאסי ופגשתי את אבא, אך כל זה ועוד בפעם הבאה.

Advertisements

2 Comments on “Train to Varanasi

  1. אנחנו 3 דקות מורנאסי וכמובן שהרכבת עצרה.
    מדהים 🙂 לא יכולתי שלא לחשוב על הפוסט הזה ולהתחיל לצחוק..

    Like

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: