חזרה להימלאיה

כמה זמן חיכיתי להגיע לרישיקש, כמה מלים טובות שמעתי על המקום הזה…
הגנגס, הנהר הקדוש ביותר בהודו, זורם ממקורותיו שבקרחון הגנגוטרי בהימלאיה ובמורד ההרים חוצה את רישיקש, בין גבעות ירוקות. הנהר בצבע כחול עז ואפילו נקי, בניגוד למצבו בהמשך מסלולו, בורנאסי.
בירת היוגה העולמית מלאה במקדשים, אשראמים, מסעדות מעולות, פעילויות אקסטרים, ושני גשרי הולכי רגל תלויים אשר מאפשרים לעבור בין חלקי העיר מעל הגנגס. לחצות את הגשר זו תמיד הרפתקה, כי חוץ מאנשים שמנסים לעבור יש גם אופנועים, פרות משוטטות, צלמים הודים שמצלמים משפחות הודיות, והדובדבן שבקצפת – קופים אסרטיביים שיחטפו לך מהיד כל דבר הנחשד כאכיל.

ברישיקש יש את השילוב המושלם מבחינתי – נוף פסטורלי, מסעדות נהדרות שכיף להתבטל בהן שעות, המוני היפים, פעילויות מגוונות בתוך ומחוץ לעיר ובעיקר אווירה טובה. בקיצור, מצאתי לי עוד דהרמסלה בהודו, ובהחלט אשקיע במקום הזה כמה שבועות בפעם הבאה בהודו (כן, כמובן שתהיה פעם הבאה בהודו).

אבל הזמן הקצוב שלנו ברישיקש עבר חלף לו, ואחרי ארבעה ימים יצאנו ליומיים טיול בגבעות שמסביב לרישיקש, עם נהג ומדריך (כן, של הביוקר. תודה אבא!).
התחלנו בנסיעה למקדש דורגה (הלא היא פרוואטי, אשתו של שיווה) המשקיף על הגבעות שמסביב, על רישיקש, וכשהראות טובה יותר (אוף) גם על כמה מפסגות ההימלאיה. במקדש הזה הייתה הרגשה כ”כ שלווה. הכל שקט מסביב, ומהרמקולים של המקדש בקעה מוזיקה הודית רגועה אך עליזה שפשוט התאימה בול.
בהמשך היום התגלו בפנינו נופי גבעות ירוקים, עם טרסות חקלאיות בכל מקום ועצי רודונדרון עם הפריחה האדומה המדהימה שלהם שכ”כ התגעגעתי אליה (נפאל, אני בדרך!). בקיצור, נוף של גבעות נפאל. וכמו בגבעות של נפאל, מדי פעם העננים הגבוהים שמצפון זזים ואתה מגלה שאלה העננים שנתקעים בהרי ההימלאיה, ונגלית בפניך איזו פסגה מושלגת שנראית כאילו מישהו צייר אותה באמצע השמיים, בלי ההר שתחתיה.
בהמשך היום עלינו עליה מתישה מגובה 2600 לגובה 3000 (אני ברגל, אבא על סוס כמו איזה תייר אוליגרך), לעוד מקדש דורגה. הגענו לשם בשיאו של טקס שכלל שני מתופפים, ושתי נשים מבוגרות שרקדו לצלילי התופים באקסטזה. כשאני אומר באקסטזה אני מתכוון בטראנס. ליטראלי. אם הייתם שומעים את הצווחות שלהן לא הייתם מפקפקים. פעם שניה שיצא לי לראות מישהו בטראנס, ובפעם הקודמת זה היה ילד נפאלי בן 8 שרק חמש דקות לפני כן היה נורמלי לחלוטין.

הלכנו לישון ב’כפר’ קטן (כמה בתים לאורך הכביש השומם) בתוך ענן.
בוקר. צ’אי חם ביד, הכל בהיר, מזג האוויר קריר וחמים יחדיו, הגבעות מסביב ירוקות. במקום רעש המכוניות התמידי שהאוזן העירונית כבר מסננת שומעים רק אנשים, פעמונים, חליל, נביחות כלבים רחוקות וזקנה שעומדת על גג ביתה בפנים נחושות ומגרשת את הקופים. גם שאר ההודים בכפר יושבים בניחותא מחוץ לבתיהם ושותים צ’אי. אין שום סיבה למהר.
ופסגות ההימלאיה המושלגות מתנשאות באופק במלוא הדרן, גבוה מעל כל דבר אחר.
המחשבה שעולה לי בראש זה שככה צריך להיות כל בוקר. ואז אני נזכר בתל אביב האהובה וזה מאוד מבלבל אותי. מעניין אם יום אחד אבין איך ליישב את הסתירה הזו. מעניין אם זו סתירה.

אחרי שעזבנו את הכפר נסענו בכביש שעל צלע ההר הצפונית, ולפתע נגלה בפנינו כל הרכס המדהים, לאורך חצי מהאופק. יש משהו מהפנט בהרים האלה, אני פשוט לא יכול להפסיק להסתכל עליהם. כמה טוב שבתקופה הקרובה אקפוץ מההימלאיה ההודית, להימלאיה הנפאלית, להימלאיה הסינית (:

ופתאום כשראיתי את הפסגות האלה נזכרתי בהיינריך הארר (‘שבע שנים בטיבט’, הספר אילו פתחתי את הטיול), שלפני 70 שנה נמלט ממחנה שבויים בdehra dun, כמה עשרות קילומטרים דרומה ממני, ועשה את דרכו צפונה באופן רגלי וחצה את ההימלאיה עד טיבט. אני אוהב את זה כשספרים מתעוררים לחיים במקום בו אני נמצא, במיוחד במקרה כזה, כשמדובר בסיפור אמיתי.

ולהפוגה קצרה מההימלאיה, חזרנו לעוד כמה ימים לספוג את הפולחן הדתי של הודו: היום בהארידוור, אשר על גדות הגנגס, ומחר ומחרתיים באמריצר, שם שוכן מקדש הזהב, המקום הקדוש ביותר לסיקים. יהיה מעניין לחזור לשם, למקום הראשון בו הייתי בהודו, לפני כמעט שנתיים, ולחוות את זה שוב (והפעם בטמפרטורה שבני אדם מסוגלים להתקיים בה בלי להפוך לנוזל. אל תגיעו לאמריצר ביוני, למענכם).

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: