הרידוואר ואמריצר

הרידוואר המחישה לי עוד יותר כמה בטיול הזה הכרתי את הודו האמיתית, של המישור. ריקשות אופניים, עגלות פירות, פרות משוטטות, דוכני דוסה, חנויות ממתקים הודים עם גולאב ג’אמון טרי, שווקים עמוסים וצבעוניים בסמטאות צרות, והצצה אחרונה אל הגנגס הקדוש.
פעם הייתי מבועת מכל זה.

בדרך לגנגס אנחנו עוברים בבארה בזאר, השוק הנפלא של הרידוואר, ונכנסים לדאבה (מסעדה הודית מקומית) לאכול. אף אחד מהעובדים במסעדה לא דובר אנגלית, התפריט על הקיר כתוב בהינדי בלבד. אוקיי, לעבודה, בשביל מה למדתי לקרוא הינדי? לאט לאט אני מתרגם חלקים מהתפריט, לאט לאט. המלצר מגיע ומשאיר לידי פנקס ועט, שארשום לו מה אני רוצה. אני נרגש מהאמונה ביכולות ההינדי שלי, אבל זה כבר נהיה מוגזם. בסוף מגיע חבר חביב של אחד המלצרים, דובר אנגלית, ועוזר לנו להזמין.
עד אותה ארוחה עדיין הייתי שבוי בגעגועים לאוכל של דרום הודו וקצת התבאסתי מהאוכל של הצפון, שפעם כ”כ אהבתי. בארוחה הזו נזכרתי למה. זה היה אחד הטאלי (ארוחת הצהריים הבסיסית בהודו – אורז/צ’פאטי/שניהם, עוד כל מיני סוגי קארי הודים, בצפון גם עם קצת ירקות חיים, וכל זה בrefill) היותר טובים שאכלתי.

טקס אחרון שלנו בשקיעה על הגנגס, ומסתבר שהרבה יותר עממי ופחות גרנדיוזי פה מאשר בורנאסי. המוני הודים יושבים על הטריבונות משני צידי הנהר (זו בעצם תעלה צרה יחסית ולא הנהר עצמו) וטובלים בו בזמן שמנחי הטקס שרים את התפילות.

אחרי הטקס, בדרך לשוק, אבא עצר אצל אחד המסז’יסטים כדי לטפל בכאבי הרגליים והגב שלו. הקליניקה היא שטיח שפרוש על המדרכה, ממש מטרים ספורים מהגנגס, וקופסה עם כמה שמנים. המסז’ מתחיל, נראה שהוא יודע מה הוא עושה, וכל העוברים והשבים עוצרים להסתכל על התייר המערבי שעושה מסז’ ברחוב. בזמן שאני יושב ליד על המדרכה, מצלם כמובן, אני פתאום בגובה של האנשים הכי מסכנים בהודו, אלה שאתה מפספס כשאתה עומד. לא מעט נכים חולפים על פניי – חסרי רגליים, חולי פוליו, ואני בטוח שיש עוד סיבות, המשותף לכולם הוא שהם לא יכולים ללכת – ואף אחד מהם לא על כסא גלגלים. מי יכול להרשות לעצמו את המותרות הזו? הם מתגלגלים להם על קרש עם גלגלים, מעין סקייטבורד קטן, כשיד אחת (עם כפכף עליה) משמשת בתור הרגל ודוחפת אותם קדימה. כואב הלב.

לקראת העליה לרכבת הלילה האחרונה שלי בנגלה הזאת בהודו קרו לי כל הדברים המוזרים שיכולים לקרות עם רכבות – עם הגעתנו לתחנה עברנו לרציף השני כי שם כבר חיכתה הרכבת, ואז גילינו שזה אותו קו רכבת רק לכיוון השני. כל קו עובר פעם ביום או פעם במס’ ימים, כך שאין סבירות גבוהה במיוחד שהרכבות משני הכיוונים יהיו באותו הזמן באותה תחנה, אבל הנה.
אח”כ חזרנו לרציף הנכון, הרכבת שלנו הגיעה, ודקה אחרי הגעתה הקטר המשיך בדרכו ללא הרכבת. אוקיי… נחפש את הקרון שלנו. אחרי כמה דקות של חיפושים גילינו שהקרון שלנו לא קיים, וכששאלנו הסבירו לנו שהקטר תיכף חוזר עם עוד כמה קרונות. אוקיי…
בסופו של דבר הקטר הגיע עם שני קרונות, ביניהם הקרון שלנו, רק שבקרונות כבר היו אנשים! מאיפה הם באו?!
הודו…

הנסיעה עברה בנעימים ובבוקר הגענו לאמריצר אשר במדינת פונג’ב. באמריצר שוכן מקדש הזהב, המקום הקדוש ביותר לסיקים, שזו דת המונה כמה מליוני מאמינים וקיימת בעיקר בהודו. הסיקים לא מסתפרים ומתגלחים, ולכן הם הולכים עם זקן ומעין תרבוש על הראש שכל השיער אסוף בתוכו. בנוסף, לכולם יש סכין עליהם, כולל לנשים, ולגברים לפעמים גם חרב. קיצר, הם מזה מגניבים.
אמריצר היא גם במקרה העיר הראשונה (אם נתעלם מדלהי, ואנחנו מתעלמים ממנה באופן עיקש) בה ביקרתי בהודו. בפעם הקודמת זה היה בחודש יוני, החודש הכי חם בהודו, ואני מתפלא שלא ראיתי את השטן מהלך ברחוב, כי היה פה גיהנום עלי אדמות. כי הכי חכם להגיע לעיר צפופה שבה לאנשים אין שום מידה של חוש מרחב אישי ולישון במגורי עולי הרגל במקדש ללא מזגן נורמלי כשהטמפרטורה היא יותר מ40 מעלות, וזה עוד לפני שדיברנו על הלחות.
אבל! הפעם החום לא כ”כ נורא (אך עדיין נוכח במידת מה) ואנחנו ישנים בגסטהאוס ולא במגורים במקדש (למרות שגם האוורור פה טעון שיפור).

חדר האוכל של מקדש הזהב הוא אחד מהמחזות המרשימים שראיתי (גם בפעם השניה) – המוני מתנדבים סיקים מקלפים וחותכים ירקות, שוטפים כלים מלוכלכים ומחלקים כלים נקיים לבאים לאכול. 24/7 אנשים מגיעים לפה לקבל טאלי בסיסי בחינם בהיכל העצום, על שתי קומותיו. נגלה נכנסת, כל ההמונים מתיישבים על הרצפה בשורות מסודרות והחלוקה מתחילה – אורז, צ’פאטי, ירקות, דאל (עדשים), מים,  פודינג אורז. כמה דקות וכולם סיימו לאכול ויוצאים החוצה. את ההיכל מנקים במהירות, והופ, לנגלה הבאה.

המקדש, הבריכה והרחבה שמסביבו עדיין מהממים ביופיים. יש שם משהו מיוחד, במקום הזה. מרגישים את הקדושה מסביב, עם כל המאמינים הטובלים בבריכה, והשירה והנגינה, שהיא בעצם תפילה, אשר מקורה בזמרים והנגנים שבתוך המקדש עצמו.

שמחתי לגלות כמה צדדים חדשים של אמריצר, עכשיו כשמזג האוויר היה נורמלי ואפשר היה לבלות במקום שבו לא נשפך עליך זרם מים קרים. גם פה נתקלנו בשווקים המורכבים מסמטאות צרות, ואני התענגתי ביומיים האלה על הקולצ’ה (מעין פיתה בטאבון, מלאת תבלינים וממולאת בתפו”א, כרובית וגבינה) והלאסי (משקה יוגורט מתוק).

את הביקור באמריצר סגרנו בנסיעה לטקס הורדת הדגלים בגבול הודו-פקיסטן. המוני הודים ופקיסטנים יושבים בטריבונות משני צידי הגבול. לפני תחילת הטקס יש מוזיקה שמחה והרבה מהנשים רוקדות ברחבה, הכי קרוב לסרט בוליווד בחיים האמיתיים.
הטקס הוא טקס צבאי מגוחך ומוקצן המלווה בהפעלות ושלהוב של הקהל משני הצדדים (עצם הקיום של טקס משותף כזה בין מדינות בסכסוך הוא מפתיע כשלעצמו), כרבולות אדומות לראשם של השומרים, ובעיטות לאוויר שלא היו מביישות בגמישותן מתעמלות אולימפיות.

מחר נגמרת לה עוד תקופה – אבא שלי טס חזרה לארץ ואני נוסע למקום האהוב עלי בהודו, דהרמסלה.
החדר האהוב עלי בגסטהאוס האהוב עלי כבר מחכה לי, ואני כבר חולם על כל האוכל הטעים, שעות הרוגע עם ספר במרפסת, טיולים להרים, צ’אי וארוחת צהריים אצל נרינדר ורז’ני (המורה להינדי ואשתו, המורה לבישול) ואפילו איזה ליל סדר חביב.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: