האלוווווו, קטמנדו

רק הרגע, כשכתבתי את הכותרת הזו, זה נקלט לי לגמרי. אני פה, בקטמנדו. אני פה, בנפאל, המדינה השנייה בעולם בה יש לי פינה שאני יכול לקרוא לה בלב שלם ‘בית’.

אפילו טיסה לנפאל היא לא חויה שגרתית. מימיננו הקצה של המישור ההודי, עם נהר רחב זורם לרוחבו, אולי הגנגס. משמאלנו עננים, כולם באותו הגובה. פה חשדתי. ככל שאנחנו נכנסים לנפאל ועוזבים את הודו המישורים נעלמים ואת מקומם תופסות גבעות ירוקות ומלאות טראסות. והעננים? כל רגע מבצבצות מעליהן פסגות ההימלאיה, בגובה שלנו. אין להן סוף, עוד אחת ועוד אחת, ואני מתמלא התרגשות מהמראה הזה. עדיין זוכר איך זה נראה מקרוב, לפני שנתיים, ומדמיין איך זה יראה מקרוב עוד שבוע שבועיים.

כשאני יוצא משדה התעופה אחד מנהגי המונית מנסה להציע לי סכום מגוחך. אני חושב שזה מה ששילמנו לפני שנתיים, אבל הפעם אני יודע קצת יותר טוב. ‘לא, זו לא הפעם הראשונה שלי בנפאל. מאהאנגו צ’ה!’. זה יקר, בנפאלית. הוא מחייך, ומשאיר את המחיר על כנו. בסוף מישהו מסכים לחצי המחיר, ואני נהנה מהדרך, ממקדש פאשופאטינאת, מהמוזיקה הנפאלית (עם השירה המזעזעת) הבוקעת מהרדיו, ומהרושם המפתיע שפתאום קטמנדו לא נראית כ”כ כאוטית כמו שזכרתי אותה. יכול להיות שזה קשור לעובדה שמאז הספקתי לבלות שבעה חודשים בהודו.

אני מנווט בסמטאות התאמל (רובע התיירים של קטמנדו) כאילו הייתי שם אתמול, עד לסוכנות סוויסה האהובה עלי. הארי ואביב קוראים בשמי בהתרגשות עוד לפני שכף רגלי הספיקה לדרוך בפנים, ויש גם חיבוק תואם. הצ’אי כבר בדרך, ואנחנו יושבים ומעלים זכרונות על דיזנגוף סנטר ועל נקעים בקרסול בסנפלינג מפלים. באמת שהתגעגעתי להארי. כשאני הולך אני אומר לו שאני לא בטוח אם אני זוכר איך אומרים תודה על הצ’אי, אבל מנסה ומצליח. ‘צ’ייה קולאגי דהניה באד’.
והתמונה שלי עם הארי, אביב, בגם ושקד, יושבים בדלפק של הסוכנות ועונים לטלפונים, עדיין תלויה על הקיר (:

ירדן – שהצטרפה אלי מדהרמסלה לטיסה לנפאל – שומרת כשרות לפסח, אז אנחנו הולכים לאכול בבית חבד.
חני, אשתו של הרב חזקי, כותבת מדי פעם טורים לוואינט. לפני מס’ חודשים נדהמתי לגלות בתמונה הראשית של הטור את מנג’ו, מקעקעת החינה שזכרתי מהתאמל. היא קעקעה את הבנות שטיילתי איתן, הייתה בחדר שלנו בגסטהאוס, ופתאום היא כותרת של חני בטור בוואינט. מסתבר שהיה לה סיפור מזעזע, כולל התעללות נפשית ופיזית והזנחה מצד האבא. בקצרה, חני לקחה אותה תחת חסותה ונתנה לה עבודה בבית חבד. למרות כל זאת, יום אחד היא נעלמה ובדיעבד חני גילתה שמצאו את הגופה שלה. את כל זה קראתי בוואינט, דמיינו לכם איזה שוק זה לקרוא את זה על מישהי שהכרתם לפני כמה שנים, שבחיים לא ניחשתם שיש לה קשר כלשהו לבית חבד, או את כל הרקע הנורא הזה מאחוריה. ליותר מדי אנשים בנפאל יש סיפורים כאלה.
אז הנה אני עומד מול חני, ומספר לה שקראתי את הטור שלה על מנג’ו, ושגם אני הכרתי אותה. ידעתי מראש שבעצם אין לי שום פואנטה או תובנה בנושא, שפשוט יש לי צורך שהיא תדע שעוד מישהו הכיר את מנג’ו וזוכר אותה, וזה גם מה שאמרתי לה. אני חושב שהיא העריכה את זה.

בערב מצאתי את עצמי משוטט לבדי בתאמל, עושה עם המקום מעין הכרות מחדש. כמה מקומות שהכרתי ואהבתי נעלמו, במקומם מקומות חדשים נפתחו. התחושה הכללית שלי היא שהמחירים עלו והמקומות נהיו עוד יותר מערביים.
החנויות עמוסות גם בתשע בערב, המסעדות שוקקות ובכל הפאבים (פאבים!!!) יש הופעות חיות של קאוורים לקלאסיקות פופ ורוק.
כל השפע הזה פתאום מרגיש לי מאוד בודד, כי לא מתחשק לי לשבת לבד במסעדה שוקקת, או בפאב בהופעה. קצת מזכיר לי את הערבים בדירה שלי במרכז ת”א, במרכז העניינים, כשמסביבי המון מסעדות, פאבים והופעות אך אף חבר לא פנוי כדי לעשות משהו.
אז ארוחת הערב הופכת ללאפה עם עוף (די נו, נשבע לכם שמחר אני אוכל דאל באט ולא אוכל ישראלי!), ואחרי כמה דקות ישיבה בחדר, כשאני שומע שלוש הופעות במקביל, אני מחליט שיש גבול לכל תעלול.
חמש דקות לאחר מכן אני יושב עם 660 מ”ל של בירה אוורסט (אחחחח, הבירה היחידה במזרח שהתגעגעתי אליה!), קערת פופקורן (איזה מפנקים), ומולי בחור נפאלי ששר ומנגן בגיטרה טרייסי צ’פמן וקרידנס קלירווטר ריבייבל. לפחות הם נרגעו משגעון הקינגז אוף ליאון שהיה להם פה בתאמל לפני שנתיים.
דווקא נחמד לי ככה, לבד עם הבירה והמוסיקה החיה. שוב הזכרתי לעצמי שכיף לי גם לבד.

הנפאלים שמסביבי,  שמציפים את הפאב, הם לחלוטין הבועה הקטמנדואית של נפאל.
אני מסתכל עליהם וחושב על נפאל האמיתית שאני מכיר. החקלאים קשיי היום שמשקיעים שעות ביום רק בהבאת מים הביתה, מול הצעירים האופנתיים האלה שיושבים פה עם קוקטייל ונרגילה ושרים קולדפליי. הזוי.
געגועים למנגאו, הבית שלי בנפאל, מציפים אותי. רק שלוש שעות נסיעה ממני. כבר כמעט שנתיים שלא הייתי כ”כ קרוב. עוד מעט, עוד מעט. שולח הודעה בפייסבוק לפונימה, אחותי הנפאלית, שבקרוב אגיע לבקר.

Advertisements

One Comment on “האלוווווו, קטמנדו

  1. Pingback: Reunion In Kathmandu, April-May 2013 | לבי במזרח | My Heart's in the east

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: