השיבה למנגאו

בפרקים הקודמים (זה אמנם ארוך, אבל זה כנראה הדבר הכי משמעותי שכתבתי, ובלי לקרוא הפוסט הזה יהיה מאוד לא מובן).

האוטובוס הזה תמיד היה נראה עמוס נורא כשהייתי רואה אותו חולף על פניי לפני שנתיים, עם אנשים על הגג וכל זה. היום גשום, אז אין אנשים על הגג, כולם בפנים. לרגליים שלי אין אחיזה ברצפת האוטובוס, אני חצי יושב על מישהו שאיכשהו מצליח לנקר, וילד רנדומלי מניח עלי את הראש ומנמנם גם הוא. הייתי כבר שלושה חודשים בנפאל, חודש בבורמה, שבעה חודשים בהודו, ושש שנים בנסיעות בוקר על ציר ז’בוטינסקי. הייתי בכמה אוטובוסים מאוד צפופים בחיי, אבל זו ללא ספק הייתה הנסיעה הצפופה ביותר שחוויתי.

אבל למי אכפת? איכשהו אני מצליח להציץ החוצה ולאט לאט מתחיל לזהות את הדרך. הנפאלי שלידי מפתיע עם אנגלית ושואל לאן אני צריך. ‘מנגאו’, אני אומר לו ועדיין לא מאמין. רבע שעה לאחר מכן הוא מסמן לנו לרדת, ומרגיש לי שכל האוטובוס מופתע משני המערביים שיורדים מהאוטובוס ליד כפר שכוח אל, כאילו שהם לא הופתעו מספיק מעצם העובדה שהיינו על האוטובוס מלכתחילה.

(למי שהתעצל, מנגאו הוא כפר שבו התנדבתי וגרתי במשך שלושה שבועות לפני שנתיים)

העץ (כן, ה-עץ) נמצא שם, בספוט המהמם שצופה על כל העמק, והשביל המוכר נמשך, עובר את ביה”ס (שסגור היום) שביליתי בו כל בוקר במשך שלושה שבועות.
אין לי דרך לתאר את ההתרגשות והציפיה שאחזה בי בכמה דקות האלה, בהליכה בשביל לקראת הכניסה לכפר.
שתי דקות לאחר מכן אני רואה את הבית הראשון בכפר ומצביע אליו בהתרגשות למאיה – ‘זה הבית שלי!’.

פונימה נמצאת בחוץ, עסוקה בענייניה. שום דבר לא השתנה, כאילו לא עברו שנתיים מאז שהייתי פה. אני קורא לה והיא מסתובבת בהפתעה ומחייכת חיוך רחב.
בטבעיות (בשבילי, בשביל מאיה קצת פחות) אנחנו מתיישבים ומקבלים את ארוחת הבוקר הקבועה – צ’אי (סליחה, דוד צ’ייה) ולחמניה – בזמן שאני פוגש גם את אמא סנצומאיה ואבא אף-פעם-לא-קלטתי-את-השם-ולא-נעים-לשאול. ביגאן, הילד השכן, משחק בשדה ליד ואני צועק לו שיבוא, ואיתו מגיע בריצה גם פרהמיס, הבן של פונימה, שהיה בן שנה בפעם האחרונה שראיתי אותו. פתאום הוא בן שלוש, בערך פי שלוש בגובה, קצת שמנמן. הוא מן הסתם לא ממש מזהה ומאוד מתבייש, אבל אחרי כמה שעות הביישנות נעלמת ומפנה את מקומה לסקרנות ושובבנות.

image

אחרי שגם קרישנה-מאיה באה להגיד שלום, הלכנו הולכים לעשות סיבוב בכפר, בבריכת הבאפלו (כמה שעות העברתי פה בבטלה…), דרך המרכז הקהילתי, וסיבוב דרך כל הכפר.

בתחילת הסיבוב עוקבת אחרינו ילדה קטנה, קצת מלוכלכת אך יפהפיה, אומרת לנו בנפאלית שאין לה כסף ומושיטה את היד בציפיה. פעם ראשונה שזה קורה לי במנגאו. אני שואל אותה איך קוראים לה (מרגיש כ”כ טוב לחזור לדבר נפאלית). בפעם הראשונה לא הבנתי מה היא אמרה, כבר אז הייתי צריך להבין, כי בפעם השניה היא אמרה ‘בודההלקסמי’. לקח לי שניה להאמין שזו אותה הילדה הקטנה, אבל כבר קטנה הרבה יותר גדולה, עם קוקיות במקום שיער קצר. לא להאמין.

תוך כמה דקות נתקלתי כמעט בכל הילדים האהובים שחיפשתי – דיפס, סנדיב, סנג’יבאני (עדיין מכניסה את היד לפה בביישנות כל פעם שהיא רואה אותי), ג’ניסה, ג’יוואן ושנקרבודהה.

פורנה, אולי הנער שיצא לי לדבר איתו הכי הרבה בתקופה בכפר, הזמין אותי לשבת איתו ועם ההורים שלו, שהתרגשו שחזרתי ושאלו על שקד ודניאל, שגרו אצלם בבית. מלבד החדשות המשמחות שפורנה הצטרף לצוות הקופילה (קבוצת הפעילויות לילדים אותה הנחתי ביחד עם עוד שתי מתנדבות) הם סיפרו שבשנתיים האחרונות חפרו עוד שלוש בארות מים באזור הכפר, בעזרת הכסף שהכפר צבר מהמתנדבים.
הבעיה הכי גדולה בכפר הזה היא מים. הנשים עסוקות כל יום בסחיבת מים לשתיה, בישול ושטיפת כלים מבארות עם זרם זרזיפי עד לבתי הכפר. פתאום הפתיע אותי לשמוע שגם הכסף עשה שינוי משמעותי, לא רק פעילות המתנדבים עצמה.

את ארוחת הערב (התגעגעתי לדאל באט של פונימה!) מאיה ואני העברנו בבונדינג עם פרהמיס ובסופו של דבר הוא הפסיק להתבייש והפך לנרגש והיפראקטיבי באופן קומי ביותר.

למחרת בבוקר התעוררנו לשמיים הכי צלולים שראיתי בעמק קטמנדו אי פעם – העמק שמתחתינו. היה מכוסה בעננים, ולאורך כל האופק ניתן היה לראות את פסגות ההימלאיה, אני חושב שמאזור האנאפורנה במערב ועד אזור האוורסט במזרח. חבל שלא הייתה לי דרך לזהות את הפסגות.

image

היה לי קשה לעזוב את הכפר אחרי זמן כל כך קצר, למרות שאני מתכנן לחזור עוד כמה שבועות ולהישאר לכמה ימים. לא הספקתי לפגוש את כל האנשים שרציתי, ולדבר מספיק עם אלה שכן פגשתי, אבל כל זה עוד יקרה בזמן הקרוב.
קשה לי להאמין שהיום הזה באמת קרה, שזכיתי לחזור לשם. תוך כדי שהלכתי ברחבי הכפר חשבתי לעצמי כמה זה הזוי שאני שם, כמה זה בלתי נתפס. אינספור פעמים חשבתי את זה.

למחרת בבוקר, אחרי צ’ייה ודונאט, כמובן, יצאנו לדרכנו לבקר במנזר נמובודהה ומשם לכמה שעות הליכה מישוריות בעמק קטמנדו. לעבר העיירה ממנה יש אוטובוס לקטמנדו. ההליכה הזאת הייתה מלאה בנופים של כפרים ושדות, והמון אנשים נחמדים, כמעט כולם אומרים שלום או מחייכים, חלקם פותחים בשיחה.
ככה זה צריך להיות, וזה כ”כ נדיר. פתאום זה הזכיר לי את בורמה, את כל האנשים החייכנים והנחמדים. כיף למשך יומיים להפסיק להיות ארנק מהלך.

Advertisements

One Comment on “השיבה למנגאו

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: