Goodbye Nepal, homecoming

May 1st, workers’ day. I just noticed the date, and reminisced that two years ago I was exactly at the same spot, Red Planet hotel in Kathmandu. We could see Nepali workers dressed in red, marching around the Thamel – a custom that’s passed away long ago back home. But 2015 is not 2013. Some of the shops are closed, the restaurant menus have been stripped down of their usual variety. It surely doesn’t feel like a holiday, and no one even thinks about marching down the streets.

All of my remaining Nepali ruppee is exchanged for euros, and I checkout of Red Planet hotel. The room they gave me for my last night here was just two rooms away from my first ever room in Nepal, two years and two months ago. Endless comparisons are running around my head while I’m on my way to the airport. A short peek over outside-Thamel-Kathmandu shows me that not much has changed. Pashupatinath temple looks whole. At least one Nepali national asset remains intact.

I’m delighted to meet Naama near the checkin counter. It’s been almost two months since I’ve last seen her, in Pushkar, and it’s nice to meet a familiar and friendly face. I’m sitting with her group of friends in the duty free – a guitar, ukelele, melodica and percussions, and we’re singing and playing songs about farewells and endings, like ‘leaving on a jetplance’ and ‘let me come home’. But out of this entire group, I’m the only one going back home. I’m the only one whose flight is not another leg of the journey, but rather its final one.

The passport control and the gate look familiar, out of a world that has been long gone. Nepal has always been a significant place for me, with lots of experiences that have been deeply imprinted into my DNA and have affected me greatly. Suddenly, on top of it all, there’s a completely different experience piled up, and that one’s also significant. It’s all very confusing. How do I see Nepal now? Is it the place of mountains and freedom, of the mesmerizing hills, villages, rivers, green terraces, and snowy peaks of the Himalayas? Is it my second home, filled with people I love and to whom I’ve become attached? Is it the place where I was in actual real life danger? Is it a country with lots of hardworking people who need all the help they can get, now more than ever? How do I deal with all of this?

This whole day feels like one big dellusion, and doubt is eating at me from every direction.

When the plane lifts off and I say my farewell to Kathmandu, I’m certain that leaving Nepal is the right call. But… going back home? It certainly looks like the right decision, but I have many doubts. I think that for the first time in some years, I’ve made a significant decision that I’m not wholeheartedly able to stand behind. It’s not like me at all, and I keep telling myself that this time I had no choice. Three hours to Bangkok, six hours of waiting in the airport, and then ten hours to Israel. When the plane takes off and El-Al’s captain speaks and tells us that we’re gonna pass above south India, it makes me feel something. It’s nice as well as disheartening to know that I’m cruising above it for a few hours, even if it’s 10km above it.

When I wake up, a quick glance at the screen lets me know that the plane is already flying above Israel, getting ready for landing. The Dead Sea, Jerusalem, Tel Aviv. Unbelievable.
Hey. I’m back. What’s next?


 

האחד במאי, חג הפועלים. פתאום שמתי לב לתאריך, נזכרתי שלפני שנתיים הייתי בדיוק באותו מקום, ברד פלאנט בקטמנדו. מהחלון צפינו בפועלים הלבושים באדום צועדים ברחבי התאמל – מנהג שכבר נעלם ממחוזותינו לפני שנים. אבל 2015 היא לא 2013. חלק מהחנויות סגורות, התפריטים במסעדות מדוללים, האווירה היא ממש לא אווירת חג, ועל מצעד אין מה לדבר.

הרופי הנפאלי הרב שנותר לי מוחלף ליורו, ואני עוזב את הרד פלאנט. החדר שלי פה, בלילה האחרון בנפאל, היה רק שני חדרים ליד החדר הראשון שלי בנפאל, לפני שנתיים וחודשיים. ההקבלות וההשוואות רצות לי בראש כל הזמן בעת הנסיעה לשדה התעופה והכניסה אליו. הצצה לקטמנדו שמחוץ לתאמל מגלה שדווקא לא הרבה השתנה והמבנים במקדש פשופאטינאת נראים שלמים. לפחות אוצר תרבותי אחד לא נהרס בנפאל.

בתור לצ’ק אין אני פוגש את נעמה. כמעט חודשיים מאז שהתראינו לאחרונה, בפושקר, ונחמד לפגוש פנים מוכרות וחברותיות. אנחנו יושבים בחבורה בדיוטי פרי – גיטרה, יוקליילי, מלודיקה וכלי הקשה, ושירים של סוף ופרידה כמו leaving on a jet plane ו-let me come home, אבל מתוך כל החבורה הזו רק אני חוזר הביתה, רק בשבילי זו לא עוד טיסה שממשיכה את המסע.

ביקורת הדרכונים וההמתנה לטיסה מוכרים לי מזמן אחר לחלוטין. נפאל תמיד הייתה בשבילי מקום עם הרבה משמעות, עם הרבה חוויות שנצרבו עמוק לתוכי, שהשפיעו עלי. ופתאום נוסף על כל זה עוד נדבך, עוד חוויה אחרת לחלוטין, גם היא מאוד משמעותית, וזה כ”כ מבלבל אותי. איך אני רואה את נפאל עכשיו? זה המקום של החופש וההרים, הנופים המדהימים של הגבעות, הכפרים, הנהרות, הטרסות הירוקות והפסגות המושלגות של ההימלאיה? המדינה שלמדתי לאהוב את התרבות והשפה שלה? הבית השני שלי עם אנשים שאני אוהב וקשור אליהם? המקום בו הייתי בסכנת חיים ממשית? מדינה שמלאה באנשים קשי יום שזקוקים לעזרה, עכשיו יותר מתמיד? איך מתמודדים עם כל הדברים האלה ביחד?

כל היום הזה מרגיש לי כמו הזיה אחת גדולה והספק אוכל אותי מכל כיוון.

כשהמטוס ממריא ואני נפרד מקטמנדו שעל הקרקע הרחק מתחתיי, אני בטוח שלעזוב את נפאל זה הצעד הנכון, אבל לחזור הביתה? זה נראה כמו הדבר ההגיוני לעשות, אבל יש המון ספקות. אני מרגיש שלראשונה מזה שנים קיבלתי החלטה משמעותית שאני לא יכול לעמוד מאחוריה בלב שלם. לא מתאים לי לעשות את זה, ואני אומר לעצמי שהפעם לא הייתה לי ברירה אלא לקבל החלטה שאני לא שלם איתה.

שלוש שעות לבנגקוק, שש שעות קונקשן ועשר שעות לישראל. כשהמטוס ממריא והקברניט של אלעל מספר שנעבור מעל דרום הודו, זה עושה לי משהו. נחמד לי ועצוב לי בו זמנית לדעת שאני משייט מעל דרום הודו לכמה שעות, גם אם זה עשרה ק”מ מעל.

כשאני מתעורר, מבט מהיר על הצג מגלה לי שאנחנו כבר מעל ישראל, מנמיכים לנחיתה. ים המלח, ירושלים, תל אביב. לא להאמין.

שלום. חזרתי. מה עכשיו?

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: