One week later

You can stretch a direct line of recovery, confusion and PTSD from Sunday till Sunday.
Look at me, I know what day it is. The driving directions are opposite, I can drink tap water, and the electrical switches that seem turned off are actually turned on, and vice versa.

The first day – starting from landing in Ben Gurion airport and reuniting with my family and friends – was absurd, unreal, and affected by lack of sleep, or desire to sleep. How can I sleep with all these thoughts and all this excitement?

Monday Morning. Everything looks different when you’re not dead tired (and never judge a new place by the first night? I’m still in travel mode). Car bureaucracy is handled and I’m mobile again, I can start going out of my hometown to meet people.

Tel Aviv. It took me exactly two days to come back here, and it sure feels like home. Corner of Allenby st. and Montifiory st., headed towards Rothschild blvd, and it all feels so natural. I was about to open my Facebook and start looking for a flat right there, but I’m stopping myself. I shouldn’t make rush decisions, I don’t really know what’s going on with me at the moment.

I’m welcomed with warmth and love in my last working place, and it makes me realize how much I love my colleagues, how much this place is wonderful. But I’m still not mentally ready for this.

So, what are you planning next? Have you settled in yet? What’s the plan? Are you gonna go back to work in the same company? Are you gonna go back to live in Tel Aviv?

The mission-driven western life haunts me and is threatening to catch me (and also succeeds, to some degree) when everyone’s taunting me with those questions, and mainly when I ask myself the exact same questions. I just want to slow down for a moment, relax, let my thoughts and feelings sink in and the right decisions float up, but it’s tough to do it here. Suddenly, when I think of it, India seems like a faraway dream. How can you manage without a plan? What about the money? What about a career? What about a life path?

All of a sudden, I feel like I’m starting to go through the crisis that almost every person that’s been back from a long term of travelling goes through. It’s the crisis I’ve somehow managed to avoid the last time.

And sometimes, in the background, there’s a random noise – a trembling window or table – and for a moment I’m startled, and then quickly gather myself. In those moments, I look at myself from an external point of view and realize what it looks like. PTSD. I guess it will pass. And then I find the Langtang missing persons Facebook group, and find myself getting teary once I’m finally able to locate my Danish friends, Peter and Kirsten, safe and sound, for my great relief.

So, have you actually felt the earth move? What was it like? Did you realize it’s an earthquake? Was there noise? Who and what was around you?

I’ve been asked these questions countless times in the last few days, by almost every person I’ve met, be it a close or a distant one. When it started, I found out how difficult it is to try to express it with words, how unimaginable it must be for anyone who wasn’t there.

During the last week, there were moments when I felt like I’ve just been back from a week of earthquakes, not from six months of travelling that’s been brutally concluded by an earthquake. Sometimes it feels like it’s all been a dream, especially due to the spontanous return. I find myself opening up my blog, starting to read it from the beginning, as if to hold on to my own tesimony before it slips through my fingers. Myanmar? India? it feels as if I’ve always been in Israel and it’s all so distant. Only Nepal stays with me, or rather, doesn’t let go of me.

Purna, one of the teenage boys in Manegau, the village where I volunteered two years before, tells me (on a Facebook conversation) that his family’s house has been destroyed, that they’ve lost everything. Just two or three weeks ago they invited me in for a light lunch. I can’t stop thinking about them – the people of Manegau, Kathmandu, Gurkha, Langtang. How can I resume my ‘normal’ life here when their lives are practically in ruins? Yeah, there are poor people everywhere, but when you know them personally, when you care about them and have seen the destruction with your own eyes, it’s different.

Yesterday I functioned as a representative of Tevel B’Tzedek in a convention in Tel Aviv University. I’ve been marketing them for two years now, but maybe it’s about time to do it in order to help them raise money and not only volunteers. It feels like a step in the right direction, but a very small one, especially when one of the potential donors asks me why am I not there right now, in Nepal. I feel like I should be there, personally help them to rebuild, to bring needed supplies. And then I read online that yesterday there was another 4.9 earthquake in Nepal, and that generally there are two or three quakes daily. And then my resolve dissolves away.



קו ישיר של התאוששות, בלבול ושאריות טראומה נמתח מראשון ועד ראשון.

תראו אותי, אני עוקב שוב אחרי ימות השבוע. וכיווני הנסיעה הפוכים, אפשר לשתות מים מהברז והמתגים שנראים לי כבויים הם בעצם דולקים ולהיפך.

כל היום הראשון – הנחיתה בבן גוריון והמפגש המחודש עם המשפחה והחברים – היה הזוי ולא מציאותי, וכל זה היה מהול במחסור בשעות שינה וחוסר רצון לישון מרוב התרגשות ומחשבות.

בוקר, יום שני. כשלא עייפים הכל נראה אחרת (ואף פעם אל תשפוט מקום חדש לפי הלילה הראשון? באוטומט אני עדיין במחשבות של טיול). ענייני האוטו מסודרים ואני נייד שוב, יכול להתחיל לפגוש אנשים מחוץ לראש העין.

תל אביב. לקח לי בדיוק יומיים עד שחזרתי, ואני מרגיש בבית. אלנבי פינת מונטיפיורי לכיוון רוטשילד, ואני מרגיש הכי בבית בעולם. כבר עמדתי לפתוח את הפייסבוק באותו הרגע ולהתחיל לחפש דירות, אבל אני עוצר את עצמי מקבלת החלטות פזיזה כרגע, כי אני לא ממש יודע מה אני רוצה מעצמי.

בביקור במשרדי מקום העבודה האחרון שלי אני מתקבל בחום ואהבה ומבין כמה אני אוהב את האנשים האלה, כמה זה מקום נהדר, וכמה אני עדיין לא מוכן נפשית לכל זה.

ומה אתה מתכנן לעשות עכשיו? התאקלמת? מה התוכניות? אתה חוזר לעבוד באותו המקום? אתה חוזר לתל אביב?

המשימתיות של החיים המערביים רודפת אחריי ומאיימת לתפוס אותי (וקצת מצליחה) כשכולם שואלים אותי את השאלות האלה, ובעיקר כשאני שואל את עצמי את אותן השאלות בדיוק. אני הכי רוצה פשוט להוריד הילוך, להירגע, ולתת לדברים לשקוע ולהחלטות הנכונות לצוף, אבל זה כל כך קשה פה. פתאום, כשאני חושב על זה ככה, הודו נראית כמו חלום רחוק. איך אפשר להיות ללא תכנית? מה עם הכסף? מה עם הקריירה? מה עם איזה מסלול לחיים?

פתאום אני מרגיש שאני מתחיל לעבור את המשבר שכמעט כל מי שחוזר מהודו עובר, המשבר שנחסך ממני בפעם הקודמת.

ובין כל החזרה למקורות, מדי פעם יש איזה רעש עמום ברקע מבחוץ או שולחן שרועד בפתאומיות, ולרגע אני קופץ בבהלה שנעלמת במהירות. אלה רגעים שבהם אני פתאום רואה את עצמי מבחוץ, קולט איך זה. אני מניח שזה סוג של טראומה שעוד תעבור. ואז אני מוצא קבוצת פייסבוק של איתור נעדרים באזור הלאנגטאנג, ודמעות של הקלה מבצבצות כשאני סוף סוף מאתר את חבריי הדנים מהטרק, פיטר וקירסטן, בריאים ושלמים, למרבה ההקלה.

אז ממש הרגשת את הרעידות? איך זה היה? היית בטוח שזו רעידת אדמה? היה רעש? ומה היה מסביב?

כמה פעמים נשאלתי את השאלות האלה בשבוע האחרון, מפי כמעט כל אדם שפגשתי, קרוב כרחוק. כשכולם התחילו לשאול אותן הבנתי כמה קשה להעביר במלים את החוויה הזאת, כמה קשה למי שלא היה שם לתפוס את העוצמה של זה.

היו רגעים רבים בשבוע האחרון בהם התחושה הייתה שחזרתי משבוע ברעידת אדמה, לא ממסע של חצי שנה שבסופו הייתה רעידת אדמה. במיוחד בגלל החזרה הפתאומית לארץ, יש רגעים שכל זה נראה פתאום כמו איזה חלום, ואני מוצא את עצמי פותח את הבלוג וקורא אותו מהתחלה, נאחז בעדויות שלי לפני שזה חומק לי מבין האצבעות. בורמה? הודו? נדמה לי שאני בארץ כבר כל כך הרבה זמן וכל זה מאוד רחוק, ורק נפאל נשארת איתי, או אולי לא עוזבת אותי.

פורנה, אחד הנערים ממנגאו, הכפר בו התנדבתי בנפאל לפני שנתיים, מספר לי בשיחה בפייסבוק שהבית שלהם נהרס והם איבדו את הכל. הבית שישבתי בו רק שבועיים שלושה לפני כן כשביקרתי שם. המחשבה עליהם – על כל הכפר הזה, על האנשים בקטמנדו, בגורקה, בלאנגטאנג – לא עוזבת אותי ולא נותנת לי מנוח. איך אני יכול לחזור לחיים שלי פה כשהחיים שלהם שם בחורבות? נכון, יש אנשים מסכנים בכל העולם, אבל כשאתה מכיר אישית את האנשים, מחובר רגשית למקום וראית במו עיניך את מימדי ההרס, זה שונה.

אתמול שימשתי כנציג של תבל בצדק בדוכן בכנס באונ’ ת”א. כבר שנתיים שאני מוכר את תבל בצדק לאנשים, הגיע הזמן לעשות את זה גם כדי לגייס כספים ולא רק אנשים. זה מרגיש לי כמו צעד בכיוון הנכון, אבל צעד קטן, במיוחד כשאחד מהתורמים הפוטנציאלים שואל אותי למה אני לא שם עכשיו, בנפאל. אני מרגיש שאני צריך להיות שם, לעזור בעצמי לפנות הריסות ולבנות מחדש, לחלק אספקה. ואז אני קורא שאתמול הייתה בנפאל רעידה בעוצמה 4.9, ובכלל, שכל יום עדיין יש שתיים שלוש רעידות, וכל הנחישות הזו מתפוגגת.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: