A small piece of (in)sanity

400 meters, 300 meters, 200 meters – the road signs make sure I’m well prepared for the oncoming easy-to-miss turn, and suddenly the clear sign appears – Yearot Menashe Festival – and I make the turn to the familiar dirt road. When the festival was first announced I was still in India, pretty dissapointed I’m going to miss it. Well, what do you know? I’m here, against all odds.

There’s a special spot in my heart reserved for music festivals, and it’s right next to spot reserved for long travels, because I see lots of similarities between the two. In a festival all the rules change – There’s a feeling of freedom and happiness in the air, everyone allow themeselves to dress differently, behave diffferently, be more open and meet new people.

Oh, and there’s also the music. Oh, concerts, I missed concerts so much. And so many familiar people around – as the years pass by I create new friendships with festival goers, and also meet more and more friends from various eras of my life. All of those people, upon first meeting me at the festival, asked me what it feels like to be back, how am I handling it all, and even introduced me to their friends – “he was in the earthquake in Nepal”. I’ve gotten used to being the one from the earthquake, but as time passes by, it becomes less and less relevant to my everyday life.

I also had the chance to meet some new friends, people with whom I travelled in the last few months. The last time I’ve seen Shaked was two and a half months ago, in Pushkar, and it feels as if it’s been just a moment ago. We met by the bar, and after the initial excitement, we looked at each other knowingly.
‘I feel like the last six months were just a dream, and you’re the only one around here that’s shared this dream with me’, she said, and I understood exactly what she’s talking about.
‘At least this place is a small piece of sanity, or maybe of the same kind if insanity’, I answered.

So what’s next? After two weeks of being back home, I feel like I’m in a routine of no routine, trying to keep it at bay: a few days in Rosh Ha’ayin (my hometown), a few days in Tel Aviv, a festival, a few days in Haifa (at my sister’s place) – maybe I still need to wander for a short while, but closer to home. Everyone’s asking when I’m planning to go back to work, and to live in Tel Aviv. I only know that the answer is ‘not yet’. So what will I do? I’m getting new ideas every day, some of them are thrown to the trash bin, some of them are collected into the arsenal of possibilities.


400 מטר, 300 מטר, 200 מטר – השלטים דואגים להתריע על הפנייה החמקמקה המתקרבת, ופתאום מופיע השלט – פסטיבל יערות מנשה – ואני פונה לדרך העפר. כשהכריזו על הפסטיבל הייתי בהודו והתבאסתי שאאלץ להפסיד אותו. וו, וואט דו יו נואו? כנגד כל הסיכויים, מצאתי את עצמי בארץ בכל זאת.

יש לי מקום מיוחד בלב השמור לפסטיבלים, והוא מאוד קרוב למקום שאני שומר בלב למסעות ארוכים, כי בעיני יש דמיון רב בין השניים. בפסטיבל כל החוקים משתנים – יש הרגשה של חופש ואושר באוויר, כולם מרשים לעצמם להתלבש אחרת, להתנהג אחרת, להיות פתוחים יותר להכיר אנשים חדשים.

אה, ויש מלא הופעות. אחחח, הופעות, כמה התגעגעתי להופעות. כמה כיף לרקוד עם האנרגיות והגרוב של פוטוטקסיס, לצרוח בנוסטלגיה את כל מילות השירים של איפה הילד ואינפקציה (עם צמידים זוהרים, נשפנים רועשים ובקבוק מים מלא בערק), להתענג על המוזיקה המקורית והמעניינת של טטרן, לשמוח עם התזמורת של מארש דונדורמה, להתאכזב כשבהופעה של אלון עדר אבא שלו (יהודה עדר, הגיטריסט של להקת תמוז) עולה לבמה רק לרגע ויורד בלי לנגן, ולהתרגש מהמוזיקה המופלאה של לולה מארש.

וכמה אנשים מוכרים מסביב – עם השנים כבר נוצרו חברויות עם באי הפסטיבלים הקבועים, או חברים מכל מיני תקופות שונות בחיים שאני פוגש רק שם, פעם בחצי שנה. כל אלו, כשראו אותי, שאלו איך לחזור, איך אני מתאקלם, והציגו אותי לחבריהם – “הוא היה ברעידת האדמה בנפאל”. כבר קצת התרגלתי להיות ההוא מרעידת האדמה, אבל ככל שהזמן עובר זה נהיה פחות ופחות רלוונטי בחיי היום-יום.

אל כל החברים האלו הצטרפו חברים שהכרתי בחצי השנה האחרונה וזו הייתה הפעם הראשונה שאני רואה אותם בארץ. את שקד ראיתי בפעם האחרונה לפני חודשיים וחצי בפושקר, וזה מרגיש כאילו זה היה לפני רגע. נפגשנו ליד הבר ואחרי ההתלהבות הראשונית החלפנו מבט של שותפי סוד. היא אמרה משהו כמו “אני מרגישה כאילו כל חצי השנה האחרונה הייתה איזה חלום, ואתה היחידי פה שחלם איתי את אותו החלום”, וכ”כ הבנתי על מה היא מדברת. “לפחות המקום הזה הוא פיסה קטנה של שפיות, או אולי של אותה אי השפיות”, אמרתי לה.

ומה עכשיו? אחרי שבועיים בארץ אני מרגיש שאני נכנס לשגרה של חוסר שגרה, מנסה בכוונה להרחיק את עצמי מאיזושהי שגרה: כמה ימים בראש העין, כמה ימים בתל אביב, פסטיבל, כמה ימים בחיפה – אולי אני עדיין קצת צריך לנדוד, אבל קרוב יותר הביתה. כל מי שפוגש בי בימים אלה שואל אותי מתי אני חוזר לעבוד, מתי אני חוזר לגור בת”א. אני רק יודע שהתשובה היא ‘עדיין לא’. מה כן? כל יום צצים רעיונות חדשים, חלקם הקטן נגנז וחלקם הגדול מתווסף לאפשרויות.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: