Rock Werchter 2015

‘אמא, לא צריך לחנות, פשוט תורידי אותי בטרמינל’, אמרתי לה, כי מה זה כבר שבועיים? אין צורך לעשות מזה ביג דיל.

כשמגיע תורי בדלפק הצ’ק-אין, הפקידה מסתכלת על הדרכון שלי, ההבעה שלה נהיית מוטרדת, והיא מודיעה לי בעדינות שאני חייב להוציא דרכון חדש. עכשיו. בשלב ההכחשה אני מנסה למצוא את דרכי החוצה מרוע הגזרה, אבל מהר מאוד מבין שאאלץ לשלם את הסכום המפלצתי הזה. בשלב הזעם אני דוהר עם העגלה ברחבי הטרמינל ומחפש את הדלפק של רשות האוכלוסין וההגירה. עד שאני מגיע לשם כבר הספקתי לטעות בקומה, להילחץ, לרקוע ברגליים בזעם ולהיכנס עם העגלה בדלת המעלית (לא בכוונה, אבל כן כתוצאה מעצבים).

אחרי שהספקתי לעזור לזקנה מבולבלת עם המכונה של תמונות הפספורט, אני מגיע לדלפק ומבקש לחדש דרכון. הפקידה שואלת אם אני יודע כמה זה עולה ואני עונה בחיוך שכן. ‘אתה מקבל את זה ממש יפה’, היא אומרת לי בפליאה. כנראה שהיא רגילה לחטוף צעקות. אני מסביר לה שמכיוון שכבר הכרתי את המחיר (יותר מאלף ש”ח!!!!), עברתי את שלב הזעם לפני כמה דקות. עכשיו אני בשלב הקבלה. אני והוא חברים טובים בזמן האחרון.
האמת היא שידעתי שהדרכון שלי די מושחת והייתי צריך לדאוג בעצמי לחדש אותו, פאשלה שלי. זה היה עניין של שימוש יותר כנראה…
כל הסיפור הזה הכניס אותי למצברוח לחוץ ללא סיבה נראית לעין. מזמן זה לא קרה לי. אני מנסה להוציא את עצמי מזה ללא הצלחה, עד שאני מגיע סוף סוף לאי השקט של טרקלין דן. ספה נוחה, שקט ובירה עושים את העבודה. אבל למה רק קרלסברג?

אחרי טיסה ורכבת אני יורד בתחנת ‘ברוסל נורד’, הלא היא בריסל בצפון. נחמד לי להגיע לפה ולגלות שאני מתמצא וזוכר את מסדרונות התחנה. הליכה קצרה ואני מגיע למלון ופוגש את ליאור.
ופל בלגי, בירת דליריום ושווארמה עם פטה, ואני מרגיש ששוב מיציתי את החוויה שבריסל מסוגלת להעניק.
בלילה גם שקד וחבריה מגיעים למלון, ובבוקר אנחנו כבר יוצאים לכיוון הפסטיבל. כל פעם מחדש אני נדהם ממערך הרכבות הבלגי וממערך ההסעות של הפסטיבל.

יש אוהלים במתחם הקמפינג, יש צמידים, המצלמה נשארת בשמירת חפצים עד סוף הפסטיבל (אקדח במערכה הראשונה וכו’), ושוב פעם אני מגיח מהעבר השני של השער לפסטיבל רוק ורכטר. הבמות, העצים, הדוכנים, האוירה – הכל מונח איפה שהשארתי אותו לפני שנה. חוץ ממסעדת הסטייקים, היא לא הייתה שם.
הופעה, הופעה, שירותים, קצת אוכל, רביצה, בירה, הופעה, בירה, הופעה וחוזר חלילה, במשך ארבעה ימים. מה רע?

ובכן, אי אפשר לכתוב על פסטיבל מוזיקה בלי קצת ניים דרופינג וחוויות ספציפיות. והכי כיף לכתוב את כל זה תוך כדי שאני באוטובוס בדרכי לפריז, מקשיב לפלייליסט מעורבב של להקות הפסטיבל.
את היום הראשון התחלתי לבד בזפזופים בין הופעות, ביניהן ג’ק גאראט הנהדר שהופיע לבד עם מכונת תופים, קלידים וגיטרה. אחריו צ’ט פייקר ורויאל בלאד, שהופיעו פעמיים במהלך הפסטיבל וגם נצפו פעמים רבות בשורות הראשונות של הקהל. אפילו פלורנס ירדה למטה להגיד להם שלום.
כאמור בהמשך היום הגיע אחד משיאי הפסטיבל – פלורנס הקפיצה עשרות אלפי אנשים, כמו לפני שלוש שנים, אבל הפעם באתי מוכן והכרתי הכל. היא רצה, רוקדת, נשכבת, יורדת לקהל ומטפסת על הגדר (ממש לידי ויש לי את התמונות להוכיח!). מדהימה. דיווה בלי איפור.
אחריה עמדתי דקת דומיה לזכר ההופעה של פו פייטרז שבוטלה, ואצתי רצתי עם ליאור לתפוס מקום טוב בשורות הראשונות לקראת ההופעה של Elbow. עברנו מעל אנשים יושבים, קיפצנו ואף נדחפנו פה ושם, עד שהגענו לחבורת בלגים שקצת כעסו על ההידחפות, אך כששמעו שהגענו מישראל הרחוקה, הכעס הפך להכנסת אורחים וסקרנות. בין השאר הם סיפרו שהם בעצם זוג שמתחתן בקרוב, אחות של הכלה וחבר טוב של החתן, והחבר הזה מיועד לשיר בכניסה שלהם לחופה (או למה-שזה-לא-יהיה-שיש-להם-בחתונה) את השיר On a day like this של Elbow. וואלה, מתאים. ההופעה הייתה מדהימה, במיוחד בשיר החתונה המדובר ובGrounds for Divorce.

את היום השני פתחתי עם Kovacs, הגרסה ההולנדית של פוטוטקסיס שהייתה ממש מגניבה. אחריה הגיעו Ibeyi, שתי תאומות ממוצא אפריקאי (משמעות השם הוא ‘תאומות’). הן ניגנו שתיהן לבד על פסנתר, מחשב, קחון ותופים אפריקאים. הן היו ממש מקסימות, הסבירו את המשמעויות והניואנסים מאחורי השירים, הפעילו את הקהל ובאופן כללי עשו מוזיקה טובה.
אחרי גיחה קצרה לדמיאן מארלי (הבן של, שהופיע בישראל יומיים לפני כן), שלא עורר אצלי יותר מדי עניין, הלכתי לDeath Cab For Cutie. איתם יש לי חור בהשכלה ואני לא מכיר אותם כמעט בכלל, אבל קיבלתי את הרושם שהם טובים (מה שהיה נכון), ותכלס הלכתי בעיקר כדי לתפוס מקום לקראת Alt-J.

את אלט ג’יי כבר ראיתי לפני הרבה חודשים בהודו, בהופעה שהייתה מאוד טובה, אבל הורגש שהיה חסר בה משהו באנרגיות. הם עלו לבמה, ביצעו את השירים בדיוק כמו בגרסאות האולפן, וירדו. לא שיש דרך הגיונית אחרת לבצע את השירים שלהם, אבל היה חסר משהו. לא אומר, חלילה, שלא היה כיף, אבל עדיין.
בשורות הראשונות באוהל הענק בורכטר הבנתי מה היה חסר בהודו – אנרגיות מהקהל. אפשר היה להרגיש את זה כבר כמה דקות לפני תחילת ההופעה. אלט ג’יי הגיעו לורכטר ונתנו כמעט את אותה ההופעה שראיתי בהודו, אבל האנרגיות שעברו שם ביניהם לבין הקהל היו מדהימות, מדהימות, מדהימות. כולם צרחו, השתגעו, רקדו, שרו, סימנו משולשים עם הידיים שלהם (כן, יש קטע כזה. Triangles are my favourite shape וכו’).
ב-Breezelocks, שחתם את ההופעה, כל הקהל העצום שר ביחד ‘Please don’t go, I need you whole, I love you so, I love you so’ שוב ושוב ושוב, וניתן היה לראות איך אפילו המאבטחים מקדימה נדהמים מהאנרגיות של הקהל. להזכירכם, אלו אותם אנשים שעומדים מקדימה בכ-ל ההופעות וכנראה ראו כבר הכל.

מאלט ג’יי רצים לבמה הראשית למאמפורד אנד סאנס. את אלה ראיתי כבר לפני שלוש שנים בדיוק על אותה הבמה. אז די התלהבתי מהם, היום אני מתייחס אליהם כלהקה שכל השירים שלה נשמעים בדיוק אותו דבר, וגרוע מכך – האלבום האחרון שלהם נשמע כמו קינגז אוף ליאון. הופעה נחמדה ותו לא.
אחרי מאמפורד עלה פארל וויליאמס, שהרגיש קצת כמו עוף זר בפסטיבל הרוק הזה. אבל כמו שתמיד יש דגימות קצרות של מטאל, אלקטרוני ורגאיי, גם לטראש פופ יש מקום. והמקום הזה הוא הבמה הראשית, עמוסה ברקדניות בלבוש מינימלי ויחס מבזה, פלייבקים של אמנים אחרים (!), נאום מביך על חופש, ילדים בלגים שרוקדים על הבמה ובאופן כללי חרא של מוזיקה, לטעמי. אבל היי, הוא עשה את Get Lucky.

בוקר היום השלישי התחיל באמת באחת מההופעות לקראתן הכי התרגשתי – Other Lives.
את הלהקה המופלאה הזאת הכרתי לפני שלוש שנים ברוק ורכטר, כשנקלעתי במקרה לשיר האחרון בהופעה שלהם. ראיתי כי טוב, ופוף, נגמר. מאז עקבתי באדיקות אחרי יציאת שני האלבומים הבאים שלהם, והפעם טרחתי להגיע מראש ולתפוס את המקום הכי טוב בקהל – על הגדר באמצע. והיה שווה כל רגע. כל אחד מהם מלהטט בין מס’ כלים – מקלדות, גיטרות, כינורות, קסילופון, תופים, בס, חצוצרה, כלי הקשה. מוזיקה משובחת והופעה מעולה שנגמרה מהר מדי.

אחריהם המשכתי להחזיק בפיסת הנדל”ן היקרה שתפסתי לקראת The Tallest Man On Earth, שנתן הופעה טובה, אבל לא התחברתי יותר מדי. אולי בגלל שאני לא מכיר את השירים מספיק טוב. אחריו לקדמת הבמה הראשית לתפוס מקום טוב לקראת ההופעה של The War On Drugs, שהוציאו את אחד האלבומים האהובים עלי בשנה האחרונה. אבל מה לעשות, מסתבר שזה לא עובר טוב בהופעה, זה הרגיש לי יותר מתאים להאזנה בבית מאשר להופעה. וגם הסאונד לא היה משהו. אחריהם עלה נואל גלהגר, הידוע כחצי-מאואזיס-שעדיין-נשמע-כמו-אואזיס. כמו לפני שלוש שנים, נתן הופעה טובה ומקפיצה.
משם יצאנו החוצה לצפות בהופעה של לני קרביץ מרחוק, מתוך מחשבה שאנחנו לא מכירים אותו מספיק בשביל להישאר בשבילו בשורות הראשונות. איזו טעות. זו הייתה אחת מההופעות הטובות בפסטיבל, עם להיטים מוכרים אחד אחרי השני, סולואים ענקיים של נגנים מעולים ובאופן כללי הרבה אנרגיות. ומתופפת מדהימה שמסתבר שהיא אשתו של סנטנה.

בזמן שעמדנו מאחורה בהופעה של לני קרביץ חבשתי על ראשי את הכובע הצבעוני שלי מתאילנד, ואשה רנדומלית הגיעה וצילמה אותי בהתלהבות, ואז סיפרה באנגלית שבורה שהיא כובענית (!!!!!!) ושהיא מצלמת את כל הווירדוז עם הכובעים בפסטיבל, והראתה לי מלא תמונות של אנשים עם כובעים מוזרים (או אנשים מוזרים עם כובעים, כמו שהיא טוענת). כיף 🙂
אחרי לני קרביץ עלו הפרודיג’י ואנחנו השתגענו ורקדנו במשך כל ההופעה שלהם. היה מתיש, אבל כנראה המסיבה הכי טובה שהייתי בה.

היום הרביעי והאחרון נפתח בתשישות בעקבות כל הימים שלפניו. בזמן ההופעות הראשונות אני נחתי על הדשא, ואפילו ישבתי בשורות הראשונות בזמן ההופעה של The Vaccines, שהיו לחלוטין לא מעניינים לטעמי. אז למה הייתי שם? כי תפסנו מקום לקראת ההופעה של ה-Counting Crows!
האמת שציפיתי שתהיה הופעה נחמדה ושאהנה בעיקר משירים מועטים שאכיר. באמת לא הכרתי את רוב השירים, אבל הסולן שלהם מופיע עם כל כך הרבה נשמה, וזה עובר הלאה. איזו הופעה מדהימה. נהנתי מכל שיר ושיר למרות שלא הכרתי את כולם.

וכך הגיעו שתי ההופעות האחרונות של הפסטיבל. את קסביאן די פספסתי לפני שלוש שנים מפאת עומס הופעות מקבילות, אבל הפעם הקדשתי להם את מלוא תשומת הלב שלי. חבריי התחלקו בין משקיענים שהלכו לשורות הראשונות לקראת ההופעה של מיוז, ובין אנשים שויתרו על קסביאן והלכו להופעה מקבילה. וכך מצאתי את עצמי לבד, מפלס דרכי בין פשוטי העם לשורות קדמיות. העובדה שחבשתי את הכובע הצבעוני תרמה למאמצי ההידחפות, כי בכל מקום בו נעצרתי אנשים דבר ראשון זרקו הערות ומחמאות על הכובע, או סתם חייכו אלי. אף אחד לא התעסק בעובדה שנדחפתי. כבר גיליתי לפני שלוש שנים שבפסטיבל הזה ספציפית, הכובע הזה עובד כמו קסם.
בכל מקרה, קסביאן זרקו רוק טהור על הקהל במשך יותר משעה, והקהל נענה בהתלהבות. הסאונד היה טעון שיפור, אבל למי אכפת כשהמוזיקה כ”כ עוצמתית? קפצנו, רקדנו, זמזמנו, צרחנו. כשאני מדבר ברבים אני מדבר עלי ועל עוד המון זרים. דווקא היה כיף ככה.
אחרי קסביאן הגיע זמן ההופעה האחרונה בפסטיבל – מיוז. את מיוז אני לא מכיר יותר מדי. הקשבתי להם פה ושם, מכיר בעיקר את הלהיטים, אבל שום דבר לא הכין אותי לתצוגת הכשרון הזאת. שלושה נגנים מעולים, סאונד מדהים, שירים מקפיצים והמון אנרגיות. סיום מעולה.

למחרת בבוקר התעוררתי במתחם הקמפינג כשרוב האנשים כבר התקפלו והלכו, כולל כל חבריי חוץ מליאור. פתאום יש המון דשא ריק מסביבנו, תחושה של סוף. החבר’ה שלידנו משמיעים את בן הווארד כמוזיקת רקע לקיפולים ואני שוכב על הדשא וקורא קצת ברוגע עד שליאור יתעורר.
בזמן קיפול האוהל שלנו אני קולט ששכחתי לקחת את המצלמה שלי משמירת החפצים. כמה דקות אחרי כן אני נפרד מליאור וממהר לעמדת המידע ולכניסה לפסטיבל בנסיון שווא להשיג מידע קונקרטי על גורל המצלמה שלי. היו שם כמה שעות של התרוצצות, בסופן הובהר לי שהם קצת בבלגאן כרגע ושהעניין יתבהר תוך כמה ימים, ושהמצלמה תישלח על חשבונם לישראל. בלב כבד עזבתי לכיוון בריסל, אחרי שהפסדתי את הטרמפ שלי לפריז.
אבל לא ניתן למשהו כזה לעצור אותי, תוך זמן קצר יש לי כרטיס אוטובוס ובשמונה בערב אני מתחיל את דרכי לפריז – עייף, מתוסכל ומסריח, אבל בדרך לפריז.
הדרך מלאה בבתים ציוריים על רקע שדות צהובים וירוקים ויערות, והשמש שוקעת באיטיות עד השעה אחת עשרה בלילה.

לבסוף אני מגיע לתחנת האוטובוס במרכז פריז ופוגש את עמיר בתחנת המטרו הקרובה. טוב לחזור, אחרי 13 שנה (12? 14?). פרק שני מתחיל. והוא מתחיל במקלחת וכרוב ממולא.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: