Annapurna circuit trek – part 2, March 2013

I’ve been walking in the rain for a few hours. Just before arriving in Timang (2700m) for lunch, the rain stops. Suddenly, the real, snowy mountains finally surround me (including Manaslu, the eighth highest peak in the world, at 8163m). We’re eating lunch on the restaurant’s rooftop, and I’m astounded  by the beauty around me. That was actually the first moment the Himalayas’ real beauty and grace was revealed to me.

We kept hiking till Chame. It’s very cold, and we’re passing the evening around the hearth. Milan and Likpa, both professional cooks when they’re not porters, indulge us with delicious momos. A few days later, we’ve arrived at a restaurant run by a westerner that resembles Eric Clapton. Eric got stuck without a cook, so Milan and Likpa didn’t hesitate for a second, went into the kitchen and cooked lunch for everyone, including other random tourists. I’m not certain about it, but I don’t believe they’ve been paid for it.

Another night in Chame. I like the idea of a ‘rest day’ in the middle of the trek, although the real reason for stopping for a day is to snychronize our arrival to Manang, the biggest village in the valley, with Pesach, so we could celebrate over there with the rest of the Israelis. But while you’re taking a rest day, why wouldn’t you spend it in a hotspring that merges with a cold river, while enjoying the green hills and snowy mountains around you (and not just any snowy mountains, but some of the Annapurna peaks, peeking out for the first time)?

The rest day is over, and on the day after we march on to Pisang. Just before lunch break, the trees start to disappear and the air becomes thinner.
After lunch we keep hiking on ourselves. Our porters have decided to stay and rest a bit and then catch up. They sure do deserve it. It’s actually the first time we get to hike on our own, and the logical thing to do would be to follow the trail markings. After a while we reach a bunch of crowded wooden houses. They all look deserted. It’s totally quiet around us. For a moment there, it seems like we’re in some movie scene, where the heroes reach a village, only to find out they were too late saving it. Nowadays, I know that’s how Himalayan Nepali villages used to be built  – crowded wooden houses. I’ve had a chance to visit a few active villages of that kind a few times since then, but in the Annapurna region it’s become rare because of the developed tourism industry.

Anyway, at that moment we had no idea that’s how a real mountainside Nepali village’s supposed to look like. We walked between the alleys, freaked out and having a hard time figuring out why the hell that village is empty. A quick look down, across the river, clarified for us the big picture – we’re in Upper Pisang, while Lower Pisang, the newer village we were supposed to arrive at, is below us. Ok, now what? How the hell are we supposed to go down there?

‘Laaaambuuuuuuu’, a weak cry has suddenly echoed from Lower Pisang’s direction. We recognize the tiny shouting dot down there – it’s Likpa, our young porter, calling for Begam by his new nickname, that means ‘tall’ (later on, we would discover the exact translation is ‘long’), and cutting through the silence of the desolate valley. ‘Likpaaaaaa’, we’re shouting back and cutting the silence on our own. After a couple more similar rounds of shouting, he’s starting to ascend toward us, while we’re starting to descend in his direction.

It’s evening time. It’s cold up here in the altitude of 3200m, and everyone’s around the hearth again. But this time something is different – we’re eating Halva from Israel, thanks to the kindness of one of the Israelis sitting with us. The best Halva I’ve ever had.

It’s morning in Pisang and Milan has tidings – bad for us, but good for him. He’s been waiting for an Iraqi working visa for a long time, and now he unexpectadly got it. His days as a porter are over, and he needs to hurry back to Kathmandu, to make the flight in time and kickstart his cooking career. Our agency promise us we’ll get a replacement porter in Manang. In the meantime, Likpa will have to manage with our two backpacks on his back.
We’ve said our goodbyes to Milan, and now it’s time to start making our two-day journey towards Manang, and that journey begins with an exhausting climb. The road reminds me of the infamous Snake Road that slithers up Masada, near the Dead Sea. That was the first time I’ve felt the altitude affecting my breathing. After what felt like forever, we’ve finally reached Gyharu, at 3670m. we’re eating a much-needed lunch. The restaurant owner is an amusing ponytailed Nepali guy, that tells us he wants to die while floating in the Dead Sea and smoking a joint. After Gyharu we’re walking on the tip of the high region we’ve just climbed, just above the valley we’ve been in that same morning. Beyond the fact we chose a route that most travellers don’t choose (probably because it’s harder and a day longer), suddenly we find ourselves standing in front of a beautiful landscape – the river is below us, and on its other side rises the Annapurna range in all its glory! The Himalayas’ full might, with nothing between us. We reach Ngawal in the late afternoon. Yak herds surround us and few snowflakes are falling off the sky. Ngawal, as befits a village in a less-travelled road, is a real Nepali village and not a bunch of guesthouses. The village is a pile of crowded wooden houses, it reminds me of Upper Pisang, only it’s not abandoned. we keep losing each other while trampling through the snow leftovers in the village’s alleys.
Eventually we’ve settled in a guesthouse near a stupa and a cliff overlooking the mountain range and the valley.

The sun sets and hides behind the Annapurna range and the sunrays are peeking through the clouds.

That evening, as we’re sitting in front of the kitchen fire, deperately trying to keep warm, Shaked is looking for Likpa, and asks the guesthous owner if she’s seen him.
‘Seen who?!’, she asks back, astounded, and when Shaked repeats his name, Likpa, the guesthouse owner and her friends start giggling uncontrollably. ‘Don’t call him that, it’s not nice.’, she manages to mutter between her laughter spasms. We’re all staring at her, dumbfounded, not sure what the hell’s going on, and she evades us.

Let there be morning. We’re just about to depart, but suddenly the guesthouse owner takes Shaked aside and fills in the missing piece in the puzzle. ‘What does Likpa mean?’, Shaked asks her, and she whispers back in her ear, shyly, ‘It’s a boy pipi’. And thus, apparently, we’ve been wandering around the Annapurna region and shouting ‘dick’ again and again. It’s hard to forget that scene in Upper Pisang, when Sobin (that’s his real name) was shouting to us from Lower Pisang, and we were shouting back ‘Likpa’, loud and clear for the whole village (at least) to hear.

We desceneded down to the valley, past ruins and butterflies, until we’ve reached Manang. Situated at the altitude of 3500m, it’s the biggest village in the valley. The place is also known to be a good altitude acclimitization spot. It is less known as the place to conduct the ceremonial Seder dinner, the central ceremony of the Jewish Pesach holiday.

And how exactly are we supposed to conduct a holiday dinner in the middle of nowhere in this altitude, you ask? Well, apparently, three Chabad emissaries have made their way to Manang. They hopped on jeeps and motorcycles for two days. It’s the afternoon before the Seder, and all the Israelis in Manang are still waiting for the Chabad guys, but they’re still nowhere to be seen. We’re wandering around the village, trying to gather intelligence on their whereabouts, but no one seems to know. They’ve shown up, eventually, a few hours before the holiday, after experiencing hardships along the way. The Seder time is getting near, most of the vegetables and dishes they’ve brought with them are spoiled, and there’s still no place to host the big dinner.
A hosting guesthoue was shortly found, new vegetables and products have been bought, and so the preparations begin: 30 Israelis gather in the guesthouse’s kitchen, racing against time while trying to make a hasty holiday dinner – dished are cooked in the kitchen and I’m cutting vegetables with some girls while we’re singing Berry Sakharof (a famous Israeli rock legend) together. Suddenly, for a few hours, there’s a feeling of serenity, of home, of Israel. It was a surreal experience, and definitely a Pesach I will never forget.

The joint effort paid well, and the food was ready in time. We’re all sitting around the table for a very basic Seder (the salami sausage functions as meat), but a very satisfying one. Oh, there’s a chance that the two giant wine tanks (that were brought by the awesome Chabad guys, I have no idea how) had something to do with that. These Chabad guys really know how to have a good time. As an atheist, I usually don’t feel connected to the religious tradition, but that was different. In the next table were sitting all the Israelis’ porters, dancing and having fun during our traditional songs as if they were devout Jews themselves.

The second day in Manang felt very much like the one in Chame. It feels wierd to wake up in the morning and not start hiking. It seems like that’s how it always have been – wake up in the morning, cross a river, climb a mountain.
At noon, we’re resting by the lakeshore, right underneath the impressive Gangapurna glacier. Our new porter, Mohon, arrives by evening, after hiking for half a day the distance we’ve hiked for three days.

Mohon, so we’ve discovered, is a great guy. His English is good, but very… Nepali. His most prominent grammatical error occured whenever he was trying to convey that something is not possible. For example, ‘you can’t climb that’ was pronounced as ‘climbing is no’. very quickly, it became an idiomatic phrase among us whenever we wanted to say something does not exist, is not possible, or anything negative. Only a few weeks later I’ve realized that it’s actually a literal translation from Nepali, so it actually makes some kind of sense.
Generally speaking, most of the Nepalis have the same common English mistakes: every word that starts with ‘S’ will always have an ‘E’ prefix added (steak = esteak), ‘ask’ is always ‘aks’, and there’s no way they will pronounch ‘sh’ correctly!

We’ve resumed our hiking after two days in Manang. That break was essential so we can be fully rested and refreshed as we approach the trek’s harest part. Climbing till Yakarkha (4000m) didn’t take very long, but I’ve felt every single step. My breathing becomes heavy and the landscape becomes more barren and snowy, and Yaks are strolling along the road. We reach Yakarkha just before lunch, all of us not feeling well due to the altitude, and the cold weather doesn’t help either.
After a freezing night, we keep on walking. Slowly slowly, we ascend along the road, each one of us struggling with headaches of varying severity. Everything around us is snowy, sometimes we’re even walking in snow. After passing a short segment of road of a constant miniature landslide and an exhausting climb that leaves me breathless, we reach a viewpoint. It’s all snow, but I feel so hot after climbing, that I actually shed all my warm clothing and leave only a t-shirt on. The chocolate I’m eating feels like one of the best I’ve ever had, and the view is definitely one of the best I’ve ever seen. Spectacular.

אני הולך בגשם כבר כמה שעות. קצת לפני ארוחת הצהריים בטימאנג (2700 מ’) הגשם מפסיק, ולפתע אני מגלה מסביבי, סוף סוף, את ההרים האמיתיים, אלה המושלגים (כולל מנאסלו, ההר השמיני בגובהו בעולם, בגובה 8163 מ’). אנחנו אוכלים ארוחת צהריים על גג המסעדה, ואני מסתכל בהשתאות על כל היופי שמסביבי. זה בעצם היה הרגע הראשון שהיופי האמיתי של ההימלאיה נחשף בפניי.

ההליכה ממשיכה עד צ’אמה. קר מאוד, ואנחנו מעבירים את הערב בישיבה מסביב לאח. מילאן וליקפה, טבחים במקצועם, מפנקים אותנו במומו משובחים. כמה ימים לאחר מכן הגענו למסעדה המנוהלת ע”י בחור מערבי שנראה כמו אריק קלפטון. אריק נתקע ללא טבח, ומילאן וליקפה, ללא היסוס, נכנסו למטבח ומכינים לנו וללקוחות הנוספים במסעדה ארוחת צהריים. אני לא בטוח בקשר לזה, אבל לא נראה לי שהם קיבלו על זה תשלום.

עוד לילה בצ’אמה. הרעיון של יום מנוחה באמצע הטרק קוסם לי, למרות שהסיבה האמיתית לעצירה זה הרצון לסנכרן את מועד ההגעה שלנו למנאנג, הכפר הגדול בעמק, לליל הסדר, שיתקיים שם.
אבל אם כבר יום מנוחה, למה לא להעביר אותו בנביעה חמה שנשפכת לתוך נהר קר, תוך כדי שאתה מסתכל על הגבעות הירוקות וההרים המושלגים שמסביבך (ולא סתם הרים מושלגים, אלא חלק מפסגות האנאפורנה שמבצבצות לראשונה)?

גם מנוחה נגמרת, ואחרי הלילה השני בצ’אמה אנחנו ממשיכים לכיוון פיסאנג. לקראת הפסקת הצהריים העצים מתחילים להתמעט, במקביל להתמעטות האויר בגלל הגובה.
אחרי הפסקת הצהריים אנחנו ממשיכים בדרכנו לבד. הפורטרים החליטו להישאר ולנוח קצת. פייר, מגיע להם. זו בעצם הפעם הראשונה שאנחנו הולכים באופן עצמאי לחלוטין, וכמובן שהדבר ההגיוני לעשות הוא לעקוב אחרי סימון השבילים (ממש כמו בישראל). אחרי זמן מה נגלה בפנינו מקבץ של בתי עץ צפופים שנראים נטושים. מסביב שקט מוחלט. לרגע נדמה שאנחנו באיזו סצינה מתוך סרט, של הגיבורים שמגיעים לכפר ומגלים שהם איחרו ממש בקצת ולא הספיקו להציל את תושבי הכפר. בדיעבד אני יודע שככה היו בנויים פעם הכפרים הנפאלים בהימלאיה – בתי עץ צפופים. מאז יצא לי לבקר בכמה כפרים כאלו שעדיין מיושבים, אבל באנאפורנה זה כמעט ולא קיים יותר בגלל התיירות המפותחת.

בכל מקרה, באותו הרגע לא היה לנו מושג שככה באמת אמור להיראות כפר נפאלי הררי. הסתובבנו שם בין הסמטאות, מבועתים ולא מבינים למה הכפר ריק. מבט למטה, לעבר הנהר, הבהיר לנו שאנחנו בפיסאנג עילית, ומתחתינו נמצאת פיסאנג תחתית, הכפר החדש יותר אליו היינו אמורים להגיע. אוקיי, מה עכשיו? איך לעזאזל יורדים לשם?

‘לאמבוווווו’, נשמעה לפתע קריאה חלשה מכיוון פיסאנג תחתית. כולנו ישר מזהים שהנקודה הקטנה והצעקנית למטה היא ליקפה, הפורטר הצעיר שלנו, קורא לבגם בכינוי שהם הדביקו לו שמשמעותו ‘גבוה’  (מאוחר יותר גילינו שהתרגום המדויק הוא ‘ארוך’) ומפלח את דממת העמק השומם. ‘ליקפההההה’, אנחנו צועקים לו חזרה ומפלחים בעצמנו את הדממה, ואחרי עוד כמה סבבים כאלה הוא מתחיל לעלות לכיווננו, ואנחנו לרדת לכיוונו.

ערב. קר בגובה 3200, ושוב כולם מסביב לאח. אבל הפעם משהו שונה – אנחנו אוכלים חלווה, באדיבותה של אחת הישראליות שיושבת שם איתנו. החלווה הכי טובה שאכלתי בחיים.

בוקר בפיסאנג. מילאן מגיע אלינו עם בשורות משמחות בשבילו ועצובות בשבילנו – הוא חיכה זמן רב לאישור וסידור עבודה בעירק בתור טבח, ועכשיו קיבל אותו במפתיע, וצריך למהר חזרה לקטמנדו כדי להספיק לטיסה. מהסוכנות מבטיחים לנו שישלחו אלינו פורטר חלופי שישיג אותנו במנאנג, ושבינתיים ליקפה יסתדר עם שני תיקים על הגב.

אחרי פרידה מרגשת ממילאן, אנחנו יוצאים לדרכנו בת היומיים מפיסאנג למנאנג. הדרך מתחילה בטיפוס מתיש. השביל מזכיר לי את שביל הנחש, ואלו הרגעים הראשונים בטרק בהם אני מתחיל להרגיש את השפעות הגובה על הנשימה. אחרי נצח אנחנו סוף סוף מגיעים לגיירו, בגובה 3670 מ’. בגיירו מוגשת לנו ארוחת צהריים מאוד נחוצה. המסעדה היא של נפאלי משעשע עם שיער ארוך אסוף בקוקו, שמספר לנו שהוא רוצה למות כשהוא צף בים המלח ומעשן ג’וינט. אחרי גיירו אנחנו מתחילים ללכת בקצה הרמה שאליה טיפסנו זה עתה, ממש מעל העמק בו היינו עד אותו הבוקר. מעבר לעובדה שבחרנו בשביל שרוב המטיילים לא בוחרים בו (כנראה כי הוא קשה יותר ולוקח יום אחד יותר), פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו ניצבים מול נוף יפהפה – מתחתינו הנהר, ומצדו השני של הנהר מתנשא מולנו רכס האנאפורנה במלוא הדרו. ההימלאיה בשיא העוצמה, בלי שום דבר שחוצץ בינינו. לעת ערב אנחנו מגיעים לנוואל, כשמסביבנו יאקים רועים בשדות ופתיתי שלג בודדים נופלים מהשמיים. נוואל, כיאה לשביל פחות מתוייר, היא כפר נפאלי אמיתי, ולא אוסף גסטהאוסים. הכפר, בהיותו אוסף של בתי עץ דחוסים וצפופים, מזכיר קצת את פיסאנג עילית, רק שאינו נטוש. במהלך ההליכה בסמטאות הכפר אל עבר צידו השני אנחנו מדשדשים בשאריות שלג ומאבדים אחד את השני במבוך הצר הזה. בסופו של דבר אנחנו מתמקמים בגסטהאוס הצמוד לסטופה ולצוק המשקיף על הרכס והעמק. השמש שוקעת ומתחבאת מאחורי רכס האנאפורנה והקרניים מבצבצות בין העננים.

באותו הערב, כשכולנו יושבים מול האח שבמטבח הגסטהאוס, מנסים נואשות להתחמם, שקד מחפשת את ליקפה, ושואלת את בעלת הגסטהאוס אם היא ראתה אותו.
‘את מי?!’, שואלת אותה בעלת הגסטהאוס בתדהמה, וכששקד חוזרת על שמו, ליקפה, בעלת הגסטהאוס וחברותיה מתחילות לצחקק. ‘אל תקראי לו ככה, זה לא יפה’, היא מצליחה לסנן מבעד להתקף הצחוק שלה, ואנחנו בוהים בה, המומים, לא בטוחים מה קורה, והיא מתחמקת מהסברים. ויהי בוקר. רגע לפני שאנחנו עומדים לצאת לדרך, בעלת הגסטהאוס לוקחת את שקד הצידה ומשלימה לה את הפיסה החסרה בפאזל. ‘מה זה ליקפה?’, שואלת אותה שקד, והיא בתגובה לוחשת לה באוזן, בביישנות, ‘it’s a boy pipi’. וכך, מסתבר, במשך יותר משבוע הסתובבנו ברחבי שמורת האנאפורנה וצעקנו ‘זין’ שוב ושוב. קשה שלא להיזכר בסצינה ההיא בפיסאנג, כשסובין (זהו שמו האמיתי של “ליקפה”, מסתבר) צעק לנו מלמטה, ואנחנו צעקנו לו חזרה ‘ליקפה’ בקול רם וצלול שנישא לאוזני כל הכפר, לפחות.

ירדנו חזרה לכיוון העמק, עוברים בדרך חורבות ופרפרים לרוב, עד למנאנג (3500 מ’), הכפר הגדול ביותר בעמק. מנאנג ידוע גם בתור המקום שבו לוקחים יום מנוחה להתאקלמות לגובה והולכים להרצאה על מחלות גבהים במרפאה. מנאנג פחות ידוע בתור המקום שבו עורכים… ליל סדר!

ואיך בדיוק עורכים ליל סדר באמצע שום מקום בגובה 3500 מ’, אתם שואלים? ובכן, מסתבר ששלושה שליחי חב”ד מניו יורק עשו את דרכם למנאנג במשך יומיים בג’יפים וקטנועים. אחה”צ שלפני ליל הסדר, וכל הישראלים במנאנג עדיין מחכים להם ולא מבינים איפה הם. אנחנו מסתובבים בין הגסטהאוסים ומנסים ללקט ידיעות מודיעיניות בנוגע לגורלם של החב”דניקים, אבל אף אחד לא יודע. בסופו של דבר הם הגיעו שעות ספורות לפני כניסת החג, למודי תלאות. החג מתקרב, רוב הירקות והבישולים שהביאו מקולקלים, ועדיין אין מקום שיסכים לארח את ליל הסדר.

אחרי זמן קצר כבר נמצא גסטהאוס שיסכים לארח את כל הישראלים במנאנג במטבח ובמסעדה שלו. ירקות ומצרכים חדשים נקנו, וההכנות מתחילות: כל 30 הישראלים במנאנג מתכנסים במטבח, במירוץ נגד הזמן, כדי להכין ליל סדר חפוז – הקניידלעך מבושל במטבח, ואני חותך ירקות לסלטים עם כמה בנות חביבות תוך כדי שאנחנו שרים ביחד משירי ברי סחרוף. פתאום, לכמה שעות, יש הרגשה וניחוחות של בית, של ישראל. חויה סוריאליסטית לחלוטין, וללא ספק ליל סדר שלא אשכח לעולם.

המאמץ המשותף השתלם, והאוכל מוכן בזמן. כולנו יושבים לליל סדר מאוד בסיסי (הבשר הוא בעצם נקניק סלמי), אך הכי מספק שיש. אה, יכול להיות ששני מיכלי היין הענקיים (ששליחי חב”ד האדירים האלה סחבו איתם איכשהו) תרמו לתחושת הסיפוק. החב”דניקים קוראים את ההגדה ועושים שמח בכל הזדמנות. אני, בתור אתאיסט, פחות נהנה בדרך כלל מליל הסדר עצמו, אבל הפעם זה שונה. בשולחן ליד הישראלים יושבים חלק מהפורטרים של המטיילים, רוקדים ושמחים במהלך השירים בהתלהבות שלא הייתה מביישת ברסלבים.

נשארנו יום נוסף במנאנג כדי לנוח ולהתאקלם לגובה. כמו בצ’אמה, נורא מוזר לקום בבוקר ולא להתחיל לצעוד. נדמה שמאז ומתמיד קמתי בבוקר, חציתי נהרות וטיפסתי על הרים. בשעות הצהריים אנחנו נחים על שפת האגם שמחוץ לכפר, ממש מתחת לקרחון הגנגפורנה המרשים.

לקראת ערב ערכנו היכרות עם מוהון, הפורטר החדש שלנו, שהלך בחצי יום את מה שאנחנו הלכנו בשלושה ימים. בהמשך הדרך גילינו שמוהון הוא אחלה בחור. האנגלית שלו הייתה טובה, אבל מאוד… נפאלית. השגיאה הדקדוקית הכי בולטת שלו הייתה כשהוא ניסה להגיד שמשהו לא אפשרי. למשל, אי אפשר לטפס = climbing is no. מהר מאוד זה הפך למטבע לשון בינינו כל פעם שרצינו להגיד אחד לשני שמשהו לא קיים, לא אפשרי, או כל שלילה כלשהי. רק כמה שבועות לאחר מכן הבנתי שזה בעצם תרגום מילולי מנפאלית ושיש בזה איזשהו הגיון.
בכלל, לנפאלים יש טעויות הגיה די קבועות באנגלית שלהם: כל מילה אנגלית שמתחילה באות S תמיד תהגה עם תוספת ׳אי׳ בהתחלה (סטייק = איסטייק), ask זה תמיד aks, ועל להגות את האות ׳ש׳ בכלל אין מה לדבר!

אחרי יומיים במנאנג אנחנו שוב יוצאים לדרך. מעבר להתאקלמות לגובה, המנוחה הזו הייתה חיונית, בעיקר כצבירת כוחות לקראת החלק הקשה של הטרק. הטיפוס עד יאקרקה (4000 מ’) לא ארוך במיוחד, אבל אני מרגיש כל צעד וצעד. הנשימות מתחילות להיות כבדות עם העליה בגובה, הנוף נהיה יותר ויותר חשוף ומושלג וכבר אפשר לראות יאקים בצידי הדרך. אנחנו מגיעים ליאקרקה לקראת ארוחת הצהריים, כשכולנו כבר מרגישים לא טוב בגלל הגובה, והקור רק מתגבר ככל שהלילה מתקרב.

אחרי לילה קפוא, אנחנו ממשיכים ללכת. לאט לאט, אנחנו מדדים בשביל המטפס, נאבקים בכאבי ראש ברמות שונות. הכל מסביבנו כבר ממש מושלג, לפעמים אפילו קצת הולכים בשלג. אחרי מעבר דרך מקטע קטן בו מידרדרות אבנים באופן קבוע, וטיפוס מפרך שהשאיר אותי קצר-נשימה, אנחנו מגיעים לנקודה גבוהה בשביל. מסביב הכל שלג, אבל כ”כ חם לי מהטיפוס, שאני משיל מעלי את שכבות הבגדים הרבות ונותר בחולצה קצרה בלבד. השוקולד שאני אוכל מרגיש לי כמו אחד הטובים שאכלתי מימיי, והנוף שמסביבי הוא באמת אחד היפים שראיתי מימיי.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: