Pokhara, April 2013

Pokhara is precisely what one needs after a long trek – a lake, calmness, beautiful landscape, good restaurants, pubs, fruit juices, fresh vegetables and fruits (pineapple!), steaks and mainly lots of rest.

Cows and buffalos stroll along Pokhara’s lakeshore, and the locals wash their clothes (as they do in any other water source in Nepal).
While walking along the lakeshore, we’ve discovered a restaurant-bar called Freedom Cafe. True to its name, the place has a feeling of freedom to it, along with well prepared food and drinks. Oh, and as if that’s not enough, they also got a small stage. The day we discovered the place, there was a group of musicians jamming on stage.
It was the first place where I truly had the chance to get mingled with other tourists, not Israelis. That night we sat there with people from Sweden, France, USA, Mexico and Holland. I’ve discovered that the vibes are completely different, it’s a whole other experience. It’s not better or worse, just different. Back then, I still couldn’t put my finger on the causes for that.

When the musicians on stage asked where’s the drummer that wanted to play earlier (that’s Begam), and then asked him if by any chance he knows a willing guitar player around, I had a moment of hesitation. Stage fright.
“Snap out of it, there aren’t that many people here and you haven’t had a chance to play a guitar for a couple of weeks now. Stop being afraid.”, I told myself, and found myself on the stage with a strage electric guitar, jamming with a drummer (that’s the easy part, we’ve played together hundreds of times), a bass player and a mouth harp player (what an unnecessary instrument!). My foot was shaking – not along with the rhythm, but because of my anxiety. Nevertheless, The bass player started playing a bass riff and the drums responded. After a few bars, I joined in and started improvising. It was so much fun to finally play, and I think the small croud has even improved the experience for me.

Every other person smokes weed in Pokhara, and it’s an issue that’s been on my mind a lot in the last few days back home. I’ve realised long ago that weed is not the devil itself. If I can drink a beer, there’s no reason to fear weed (besides the fact it’s illegal), but still, something in me recoiled by it. We were sitting with an American guy and he offered us a toke. Everyone was passing it along, skipping over me, because they all assumed I didn’t want any. I was paralised due to the inner conflict that’s been raging inside me – my stuck-up part was screaming that it’s a bad idea, but my laid-back part, the one that’s been spreading inside me since the start of that trip, was curious about it and wanted to know what it’s like. What do you know, it seems like the cliche about long-time travellers in south & east asia is true after all). After 15 minutes, as the toke was just passing me by, I grabbed it before they’d skip over me again, and asked the American how to do it. He explained, and I tried. Then came a few agonizing moments of coughing and choking up – maybe because I haven’t smoked ANYTHING before. After the suffering was over, I tried to form a conclusion. I figured maybe I’d wait for India to try again, but more importantly – that I don’t regret trying it out. Looking back, I haven’t felt the need to try again ever since then.

Nepal takes me out of my comfort zone, and I just love it. It’s expressed in trying out weed, in going up on stage and joining in on a jam session, and in facing my fears. One of those fears is, for example, jumping to a natural pool from a high place, and rappelling through a waterfall.

Jumping to the water has been a special experience: I’m standing at the edge, the deep pool is a few meters beneath me, and all I’ve got to do is just jump. when you rappel or slide down, there’s always someone holding you, pushing you, controlling your movements one way or another. When you’re about to jump to a pool, it’s just you against yourself. You’re standing there, waiting for your courage, and it doesn’t come. At first, the fear is paralizing, and the pool looks lightyears away.

And then I take a deep breath. I’m telling myself that I don’t have a choice, that it’s gonna happen. I count to three, and… jump! And then comes the fun part.

On the other hand, our fears can have a strong basis: the last natural water slide was followed by a short fall to the pool beneath it. My right ankle got lightly hit by the stone wall while I was falling, but a light hit when you’ve got a lot of momentum can be significant. The five minutes I had to walk from that pool to the finish line were enough for me to realise that (A) it’s really painful, and there’s definitely something wrong with my foot, and (B) our plans to go straight to Kathmandu and go trekking again are not that relevant anymore.

In light of that, we’ve decided to head back to Pokhara, since it’s a much better place to rest. Dr. Gupta, an Indian doctor, informed me that I’m lucky to have ‘only’ sprained my ankle, instructed me to rest for a week, and prescribed a variety of pills and ointments.

For the first time in my life, I sprained an organ and had my mobility limited. For the first few days, I couldn’t walk without using my trekking poles as walking sticks. Every step was a painful effort. That first night, after we’d visited the doctor, we went out for dinner. That walk to the restaurant took so long, instead of taking only a few moments. I’ve felt every step, and apart from the physical pain and my frustration by my new disability, I felt like I’m a burden on my friends. I didn’t have any choice but to send them back and forth to bring me all sorts of stuff and to order me taxis.

We spent the next day in Freedom Cafe: Shaked is knitting a bracelet, a band is playing on stage, tourists from all over the west are sitting, eating and smoking together, and my leg is bandaged, resting upon an elevated spot. I felt good at that moment, in spite of everything.

And then we failed to find a taxi. Half an hour of an agonizing, painful and exhausting walk. Reality has come back to strike my foot (that’s actually a Hebrew idiom that doesn’t translate well, but you get the gist).


פוקרה היא בדיוק מה שבן אדם צריך אחרי טרק ארוך – אגם, רוגע, נוף יפה, מסעדות טובות, פאבים, שייקים, דוכני פירות וירקות טריים (אננס!!!), סטייקים ובעיקר הרבה מנוחה.
לאורך שפת האגם של פוקרה מסתובבות ברוגע פרות ולצידן עדרי באפלו, ונפאלים עושים כביסה בהמוניהם (כמו בכל מקור מים אחר בנפאל).

בעת הליכה עד לקצה האגם גילינו בר-מסעדה שנקרא Freedom Cafe. המקום אכן נאמן לשמו, עם אווירת חופש אמיתית ואוכל ושתיה נהדרים. ואם זה לא מספיק, יש להם גם במה, וביום שהגענו לשם, היו על הבמה חבורת נגנים בעיצומו של ג’ם.
זה היה המקום הראשון בו באמת התערבבתי עם תיירים לא ישראלים. באותו הערב ישבנו שם עם אנשים משוודיה, צרפת, ארה”ב, מקסיקו והולנד. גיליתי שהוייבים שונים לחלוטין, החוויה שונה לחלוטין. זה לא טוב או רע יותר, זה פשוט שונה. אז עוד לא ידעתי לנסח לעצמי את הגורמים לכך.

כשהנגנים על הבמה שאלו איפה המתופף שרצה לנגן מקודם (בגם), ואם הוא במקרה מכיר גם גיטריסט, היה רגע של התלבטות. פחד במה, כרגיל. ״צא מזה, כמעט ריק פה ולא ניגנת על גיטרה כמה שבועות. די לפחד.״, אמרתי לעצמי, וכך מצאתי את עצמי על הבמה עם גיטרה חשמלית מוזרה, מאלתר עם מתופף (החלק הקל, כי איתו ניגנתי מאות פעמים), בסיסט ונגן נבל-פה (כלי נגינה מיותר, לדעתי). הרגל שלי רעדה – לא לפי הקצב, אלא מהפחד. ולמרות זאת, הבסיסט התחיל לנגן ריף בס, התופים נכנסו, ואחרי כמה תיבות נכנסתי עם הגיטרה והתחלתי לאלתר. היה כ״כ כיף לנגן סוף סוף, ואני חושב שהקהל הקטן אפילו הוסיף לזה משהו.

כל בן אדם שני מעשן ג’וינטים בפוקרה, וזה נושא שחשבתי עליו הרבה בימים האחרונים בארץ, כשפתאום זה עלה. כבר מזמן הבנתי שג׳וינטים הם לא הרוע בהתגלמותו, שאם אני שותה בירה אין שום סיבה שאחשוש מזה (מלבד החוק), ועדיין, משהו בי נרתע מזה.
ישבנו ביחד עם בחור אמריקאי. כשהוא הציע לנו שאכטה, הג׳וינט עבר בין כולם ודילג עלי, כי הניחו שאני לא רוצה. אני הייתי משותק בקונפליקט הפנימי שלי בין החלק המקובע שבי, שצעק עלי שזה רעיון גרוע, לבין החלק המשוחרר שנפתח בטיול הזה, והיה סקרן ורצה לדעת איך זה. כנראה שהקלישאה בנוגע לאנשים שמטיילים זמן ארוך במזרח נכונה, בסופו של דבר. אחרי רבע שעה, כשהשאכטה השניה עברה, קפצתי לפני שידלגו עלי, ושאלתי את האמריקאי איך עושים את זה. הוא הסביר, אני ניסיתי, ואז באו כמה דקות נוראיות של שיעולים וחנק – אולי כי אף פעם לא ניסיתי סיגריה מכל סוג, או בגלל הטבק. אחרי שהסבל נגמר ניסיתי להסיק מסקנות מהחוויה הלא-נעימה, והמסקנות היו שיכול להיות שאחכה להודו, לחומר טוב יותר, כדי לנסות שוב, וחשוב מכך – שאני לא מתחרט על הנסיון. בדיעבד, מאז לא הרגשתי צורך לנסות שוב.

נפאל מוציאה אותי מהקומפורט זון, ואני אוהב את זה. אם זה עישון ג’וינט, אם זה לעלות לבמה להשתתפות בג’אם סשן, ואם זו התמודדות עם פחדים, כמו, למשל, לקפוץ לבריכות מים טבעיות מגובה רב ולעשות סנפלינג בתוך מפל מים.
הקפיצות למים היו חוויה מאוד מיוחדת: אני עומד בקצה, כמה מטרים מתחתיי יש בריכה עמוקה, וכל מה שנותר לי לעשות זה לקפוץ. בסנפלינג ובמגלשות יש מישהו שמחזיק אותך, מזיז אותך, נותן לך את הדחיפה. כשאתה עומד לקפוץ למים זה רק אתה מול עצמך, אתה עומד שם ומחכה לאומץ שלך, והוא לא מגיע. בהתחלה הפחד משתק, והבריכה נראית רחוקה שנות אור.
ואז אני נושם עמוק. אני אומר לעצמי שאין ברירה וזה הולך לקרות, סופר עד שלוש ו…קופץ! ואז מגיע החלק הכיפי.

ומצד שני, יכול להיות שלפחדים יש מקום מוצדק: המגלשה האחרונה נגמרה בנפילה קצרה לבריכה שמתחתיי. בזמן הנפילה הקרסול שלי קיבל מכה קלה מהקיר, אבל מכה קלה כשיש לך הרבה תנופה יכולה להיות משמעותית. חמש דקות ההליכה שהיו לנו מהבריכה לסיום המסלול כבר הספיקו לי כדי להגיע למסקנה ש(א) ממש ממש כואב לי ומשהו לא בסדר עם הרגל שלי, ו(ב) התוכניות שלנו לנסוע לקטמנדו ולהתחיל טרק בימים הקרובים כבר לא כ”כ רלוונטיות.

לאור הממצאים החדשים, עשינו אחורה-פנה ושמנו פעמינו לפוקרה, שהיא, ללא ספק, מקום מוצלח יותר לנוח ולהבריא בו מאשר קטמנדו. ד”ר גופטה, הרופא ההודי בפוקרה, בישר לי שלמזלי ‘רק’ נקעתי את הקרסול, הורה לי לנוח שבוע וצייד אותי בקרמים, כדורים והוראות מחמירות.

לראשונה בחיי נקעתי איבר והניידות שלי מוגבלת. בימים הראשונים התניידתי בעזרת שני מקלות הליכה וכל צעד היה כרוך במאמץ וכאב. באותו הערב, אחרי שחזרנו מהרופא, יצאנו לאכול ארוחת ערב. ההליכה ההיא למסעדה לקחה כ”כ הרבה זמן, במקום רגעים בודדים. הרגשתי כל צעד, ונוסף לכאב הפיזי ולתסכול מהנכות הזאת גם הרגשתי שאני תוקע את החברים שלי, שאין לי ברירה אלא לתזז אותם הלוך ושוב כל הזמן כדי להביא לי דברים ולהשיג מוניות כדי להגיע לכל מקום.

למחרת בילינו עוד ערב בFreedom Cafe: שקד סורגת צמיד, הלהקה על הבמה, מסביב תיירים מכל ארצות המערב שותים, אוכלים ומעשנים, והרגל שלי חבושה בתחבושת אלסטית ונחה במקום מוגבה. הרגשתי טוב באותו הרגע, למרות הכל.
ואז לא הצלחנו למצוא מונית חזרה. חצי שעה של הליכה איטית, כואבת ומתישה. המציאות טפחה לי על הרגל.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: