Alone in Pokhara, April 2013

A few days after I’d sprained my ankle, my friends have left for Kathmandu, in order to start trekking in the Langtang National Park.

Suddenly, after six weeks of travelling, unexpectadly and against my will, I was alone, with a sprained ankle. The concept of being alone in a foreign country was inconceivable for me back then, and the circumstances weren’t helping either. That was the second time I’ve experienced the exteremly negative side of travelling. When you’re alone, you’re ALONE. My friends and family are in the other side of the world, and I’m here, with a sprained ankle.

My friends have left on a Saturday. I felt so lonely, that I’ve decided to a Saturday lunch in Pokhara’s Chabad House. Imagine my surpirse when I went inside and discovered about 40 (!) religious Jews sitting in a long tableand praying. These were the first religious Jews I’ve seen in Nepal. The prayer was followed by a proper meal, Shabbat songs and a generous amount of Whiskey. I was almost the only secular guy there.

To this day, I’m still not sure where were all those religious Jews before and after the meal. I suspect I’ve accidently stumbled into a parallel universe with lots of religious Jews travelling in Nepal.

Very slowly (and after many miserable tears, but still), I’ve started to get used to my new situation, and maybe even enjoy my new-found privacy a bit. Staying in a room by myself was an amazing change for me. I wasn’t aware of how much I’ve missed it until I had it back.
I settled in my spot in Freedom Cafe, and discovered that, all-in-all, I’m quite enjoying my ‘me’ time. Hours can pass by while drinking a juice, reading a book and playing a guitar, apparentaly. Unfortunately, once in a while I still found myself thinking about the reason I’m alone right now.

In those days I realised that the Freedom Cafe and its vicinity are a weird hippy bubble. Encounters with normal people have less frequent. I met a pregnant Swedish woman travelling alone, a trance-oholic Japanese that hops around the world between Trance festivals (many of them in Israel) that has decided to embarrass me by challenging me to a guess-where-I’m-from game (what am I supposed to say? That I cant tell a Japanese from a Chinese?!), a Nepali from east Nepal that’s been behaving like a western tourist of the bad kind, two Italian men that had moved to Sri Lanka three years ago and opened up a restaurant, and many more.

A French family sits down next to me, and when a large spider walks by, the daughter runs away while screaming and crying. She has arachnophobia. Poor girl, but my attention is actually focused on Arjun, the waiter, when he’s saying ‘spiderman’ instead of ‘spider’. He has lots oh spidermans in his house, apparentaly.

One of the strangest in Pokhara is a really hard-to-miss guy: about 45 years old, very thin, strolls around with white loose pants, topless, a French beard adorns his face, a white turban on his head and walking stick that’s too short to reach the ground is always twisted between his fingers. Regardless, the real reason he’s hard to miss is becuase… he just seems to be everywhere.

So, the weird guy shows up (of course) in Freedom Cafe, and sits down between me and a young couple. He’s French, apparentaly, and after he’s asked me of I like Hashish and got a negative answer, he gets up, meaning to resume his endless rounds. But then the Swedish guy (half of the young couple) asks him whether he has a smoke. The French guy, without thinking twice, sits near the couple and sells them 16 grams of Hashish. And thus the mystery of the weird guy (and twhy he shows up everywhere) has been solved. Oh, and later he came back because he’d forgotten his slippers. Took him 15 minutes to notice.

The young couple. They are a german woman and a Swedish man. Beautiful, curled up and young.
A day earlier, a British man has passed by. He hasn’t even sat down, but while he was passing by, he managed to question me about my origin and profession, and then just went along. That day, when the young couple was sitting next to me, He’s arrived again and sat down. I think he suffered from minor autism, but he’s had a great habit, one that could’ve been derived from said autism – He asks in-depth questions, one that a random stranger you’ve just met shouldn’t ask you (wait, says who?). He asked the German woman what does she like about her mate, and she’s answered desicively, instantly and truthfully, so certain of herself and her love for him.

Later came John, a Swedish guy whom I’ve already met a few days earlier. He’s been travelling around the world with his dog for 9 years, and when the British guy asked him where he’s from, he answered that he’s ‘from every country’. Those days, while sitting daily in Freedom Cafe for so many hours, I met John almost every day. He’d usually arrive around afternoon, and we’d have long conversations about economics, politics, phylosophy, nuclear Iran, Benjamin Netanyahu and Kibbutzes (a unique Israeli form of settlement). And then he’d start smoking, and the conversation would quickly transform into a long triipy monologue, while he’s mumbling unclear phylosophies. He’d usually stop for a moment just before finishing his monologue, a bit shocked by the nonsense that just came out of his mouth, and then go on a little bit more.

Freedom Cafe’s jamming stage is run by Tomas, a German guy that likes to spend his time standing on stage while he’s really high, and recite meaningless sentences while the band is playing. When I asked him how did he get to this point in his life, he slowly responded ‘It’s all part of my mission… Freedom!’.

My spot in Freedom Café was located near the stage. It was THE place to be, where all the regulars, the ones that have already been in Pokhara for weeks or months, were sitting every day. I’ve become one of them and started to get to know them – Belarus Sasha, Australian Tom, Russian Sveta, Nepalis Arjun and Asis, Swedish John, German Tomas, Israelis Dov, Nitzanit and Adi, Hebrew-speaking-Jewish-Mexican Ariella, Dutch Yoshke, and the awesome Indian rock band from Culcata.

One of my most important discoveries these days happened completely by accident: I was sitting in Freedom Café (surprise, surprise), going over the photos in my camera, including a photo of a drawing of a dinosaur. I took it just outside Freedom Café. But I was looking more closely, and noticed the writing above the dinosaur drawing – Cosmic Brontosaurus Language School.

And that’s how I’ve ended up at Prem’s office. Besides teaching history in highschool, raising two biological kids and five (!!) adopted kids, growing vegetables and managing a paragliding business that funds local girls’ education, Prem also teaches languages.
I found myself sitting in his garden class every day, learning basic Nepali. I’ve always enjoyed learning languages, always excelled in it. The fact that Prem was a really nice, funny and easygoing person has only made it better. That daily hour has become the best moment of the day – an hour packed with knowledge, fun and humor.

Beyond the language itself, I kept learning new things about the Nepali culture, since it’s naturally mixed up with the language:

  • There are no separate words for lunch and dinner, because there’s just no difference. Those two meals consist of Dal Bhat. Yes, all the Nepalese actually eat it twice a day, every day. In fact, this insignificant detail can teach one a lot about their simple way of life, since they don’t see it as lack of variation. On the contrary, I haven’t yet met a Nepali that isn’t completely in love with Dal Bhat. As far as I can understand their state of mind, they’ve got one thing they like to eat – what more do they need?
    There’s a common phrase that goes: Dhal Bhat give you power twenty-four hour! (Grammar mistakes included).

  • Nepalese call each other ‘brother’ and ‘sister’, and even ‘daddy’ and ‘granny’, just like we do in Israel. The difference is that in their case, they do it to express closeness or intimacy, rather than because they’ve forgotten one’s name. It’s also considered very polite.

  • They normally greet each other ‘good night’, but not ‘good morning’ or ‘good afternoon’. Instead, they’d ask each other ‘Have you drank tea?’ or ‘Have you eaten dhal bhat?’ (According to the time of day). If you haven’t, they may invite you in to eat or drink.

Days have gone by, my leg has started to heal, and so I began to לשלב walks among my other activities. I started by walking very slowly along the lakeshore, with my walking stick, until I’ve reached the main tourist area. It was disorienting to suddenly leave Freedom Café’s hippy bubble and bump into all the Israelis.

I’ve also started spending my time in places in Freedom Café’s vicinity – especially in Tabi Café, a lovely place that’s managed by an Israeli-Japanese couple. Kobi can make one hell of a Hummus and a delicious Museli, and there’s an acoustic jam session every night. Across Tabi Café there was a Spanish restaurant, run by a Spanish-Nepali couple. It was nice to witness these two stories, of couples from opposite sides of the earth that have met on their travels.

Looking back, those ten days have started at the lowest point possible – one of the most emotionally toughest experiences I’ve ever had – and have become something different altogether, an experience that has taught me how to be alone in a foreign and faraway place, how to be more open to others, and how to make the best of the current situation. I’d have preferred it if things had transpired in a different fashion, but eventually, it was definitely a very significant part of this trip, even a moment of תפנית. It has shaped me.

After only ten days, Begam and Shaked called. They told they’re on their way to Kathmandu, after abandoning the trek midway due to an illness. When they’ve gone and left me in Pokhara, I wasn’t sure that I’d want to rejoin them later. I knew it would happen nonetheless because of the oncoming volunteering plan, but aside from that, I wasn’t sure whether I’d want to actively meet them before or after. Once they’ve called, I realized the answer is positive. Our time apart did its share. It’s not that everything has been forgotten, but after my good experience of being alone, I felt different – more complete, ready to move on.

So I left for Kathmandu, to meet them.

מס’ ימים אחרי שנקעתי את הרגל, חבריי נסעו לקטמנדו כדי להתחיל את טרק הלאנגטאנג.

פתאום מצאתי את עצמי, חודש וחצי לתוך הטיול, לבד באופן לא צפוי ובניגוד לרצוני, עם רגל נקועה. כמה בלתי-נתפס היה אז הרעיון הזה – להיות לבד בארץ זרה – והנסיבות לא עזרו כלל וכלל. זו הייתה הפעם השנייה בה חוויתי את הקיצוניות השלילית של הטיול. כשאתה לבד, אתה לבד. כל החברים והמשפחה בצד השני של העולם, ואני פה, עם רגל נקועה.

ביום בו חבריי עזבו, יום שבת, הרגשתי כ”כ לבד שהחלטתי ללכת לארוחת צהריים בבית חב”ד. להפתעתי הרבה נכנסתי ומצאתי כ40 (!) דתיים ודתיות יושבים בשולחן ענקי מסודר בצורת ח’ ולומדים תורה, ואלה היו חובשי הכיפה הראשונים שראיתי בנפאל. בהמשך גם היתה לבסוף ארוחה שכללה סלטים, אורז, חמין, הרבה שירי שבת שלא הכרתי וכמות מכובדת של וויסקי. הייתי כמעט החילוני היחיד שם.

עד היום אני לא בטוח איפה כל הדתיים האלה היו לפני אותה ארוחה ואחרי אותה ארוחה, כי אני לא נתקלתי בהם בשום מקום. אני חושד שישנו עולם מקביל של מטיילים דתיים בנפאל ושנקלעתי אליו במקרה פעם אחת ויחידה.

לאט לאט (אמנם אחרי הרבה אומללות ודמעות, אבל עדיין) התחלתי להתרגל למצב החדש, ואפילו להנות קצת מהשינוי ומהפרטיות. להיות לבד בחדר היה שינוי מדהים, פתאום הבנתי כמה זה היה חסר לי עד עכשיו. השתקעתי בFreedom Cafe, וגיליתי שבסה”כ לא רע לי עם עצמי, שאני מסוגל להעביר שעות עם כוס מיץ, גיטרה וספר. רק חבל שמדי פעם נזכרתי למה אני לבד.

בימים האלה גיליתי שהפרידום קפה והסביבה שלו הם מעין בועה היפית מוזרה. מפגשים עם אנשים נורמלים נהיו נדירים יותר ויותר. הספקתי לפגוש שוודית בהריון שמטיילת לבד, יפנית חולת טרנסים שמדלגת בין מסיבות טרנסים בעולם (רבות מהן בישראל) והחליטה להביך אותי במשחק נחש-מאיפה-אני (מה אני אגיד לה? שאני לא יודע להבדיל בין סינים ליפנים?!), נפאלי ממזרח נפאל שבא לטייל בפוקרה והחליט להתנהג כמו תייר מערבי, שני איטלקים שעברו לפני שלוש שנים לסרי לנקה ופתחו שם מסעדה, ועוד רבים ומשונים.

משפחה צרפתית מתיישבת לידי, וכשמתהלך לידם עכביש גדול, הבת בורחת בצעקות ובכי. מסתבר שיש לה פוביית עכבישים. מסכנה, אבל תשומת הלב שלי ממוקדת לחלוטין בעובדה שארג’ון, המלצר הנפאלי בפרידום קפה, מתרגם עכביש לאנגלית בתור ‘ספיידרמן’ במקום ‘ספיידר’. לשמוע מישהו מספר שיש לו הרבה ספיידרמנים בבית זה בהחלט משעשע.

אחד האנשים הכי מוזרים בפוקרה הוא מישהו שקשה לפספס – כבן 45, רזה מאוד, מסתובב עם שרוואל לבן, בלי חולצה, זקן צרפתי, טורבן לבן על הראש ומקל הליכה שלא מגיע לרצפה ומבלה את זמנו בסיבובים וליהטוטים בין אצבעותיו. אבל האמת היא שהסיבה העיקרית שקשה לפספס אותו היא שהוא פשוט נמצא בכל מקום.

אז המוזר צץ פתאום (כמובן), ומתיישב ביני לבין זוג צעיר. מסתבר שהוא צרפתי, ואחרי שהוא שואל אותי אם אני אוהב חשיש ונענה בשלילה, הוא קם במטרה להמשיך להסתובב, ואז השוודי (מהזוג הצעיר) שואל אותו ‘Do you have a smoke?’, ובלי לחשוב פעמיים הצרפתי המוזר מתיישב ליד הזוג ומוכר להם 16 גרם חשיש. וכך, בבת אחת, נפתרה תעלומת האיש המוזר ולמה הוא מופיע בכל מקום. החלק הכי מצחיק היה שהוא הלך, וחזר אחרי רבע שעה (!) כי הוא שכח את הכפכפים שלו. לקח לו זמן לשים לב…

הזוג הצעיר הם בעצם גרמניה ושוודי. הם יפים, מכורבלים ומאוהבים.

יום לפני כן עבר באזור גבר בריטי, אפילו לא התיישב, אך תוך כדי שעבר פה הספיק לחקור מאיפה אני ומה מקצועי, והמשיך לדרכו. באותו היום בו ישבו לידי הזוג, הוא הגיע שוב והתיישב לידי. אני חושב שיש לו אוטיזם קל, אבל יש לו תכונה נהדרת, שיכול להיות שנובעת מהאוטיזם – הוא שואל שאלות עמוקות שזר רנדומלי לא אמור לשאול אותך (רגע, מי קבע את זה?). את הגרמניה (מהזוג הצעיר) הוא שאל מה היא אוהבת בבן זוגה והיא ענתה באופן החלטי, מיידי וכנה להפתיע, ממש בטוחה בעצמה ובאהבה שלה.

מאוחר יותר הגיע ג’ון, שוודי שהכרתי כבר יום לפני כן. הוא מטייל בעולם עם הכלב שלו כבר תשע שנים, וכשהבריטי שאל אותו מאיפה הוא, הוא ענה שהוא ‘From every country’. בימים האלה, כשישבתי בפרידום קפה שעות רבות במשך כל יום, הייתי פוגש את ג’ון כמעט באופן יומיומי. הוא היה מגיע אחה”צ בדרך כלל, והיינו מנהלים שיחות ארוכות על כלכלה, פוליטיקה ופילוסופיה, על הגרעין האירני, על ביבי ועל קיבוצים (הוא התנדב בקיבוץ כלשהו בצפון בשנות ה-70). ואז הוא היה מתחיל לעשן, ומהר מאוד השיחות היו הופכות למונולוג ארוך והזוי שלו, תוך כדי שהוא ממלמל פילוסופיות לא ברורות. בדרך כלל לקראת סוף המונולוג הוא היה עוצר לרגע, קצת בהלם מעצמו וממה שיצא לו מהפה הרגע, ואז ממשיך עוד קצת.

הבמה בפרידום קפה מנוהלת ע”י תומאס, בחור גרמני שאוהב לבלות את זמנו בעמידה מסטולית על הבמה תוך כדי דקלום משפטים עלומי משמעות בזמן שהנגנים סביבו מנגנים. כששאלתי אותו איך הוא הגיע לנקודה הזאת בחייו, הוא השיב באיטיות, ‘It’s all part of my mission… Freedom!’.

בכלל, האזור הקרוב לבמה בפרידום קפה היה אזור שאליו היו מגיעים כל יום הקבועים של פוקרה, התיירים שהשתקעו חודשים במקום. גם אני הפכתי לאחד הקבועים בעשרה ימים האלה והתחלתי להכיר את כולם – סשה הבלרוסית, טום האוסטרלי, סווטה הרוסיה, ארג’ון המלצר הנפאלי, ג’ון השוודי, תומאס הגרמני, עדי ניצנית ודב הישראלים, אריאלה המקסיקנית היהודיה שיודעת עברית, אסיס הנפאלי, יושקה ההולנדי והלהקה ההודית האדירה שהגיע מכלכותה והתנחלה בפרידום קפה.

אחת התגליות המשובחות בימים אלה הייתה ממש במקרה: ישבתי בפרידום קפה ועברתי על תמונות במצלמה, כולל תמונה של ציור של דינוזאור שצילמתי ממש מחוץ לפרידום קפה. פתאום, כשהסתכתלתי על התמונה, שמתי לב לכיתוב על הדינוזאור – Cosmic Bronthosaurus language school.

וכך הגעתי לפתח משרדו של פרם. חוץ מהוראת היסטוריה ואזרחות בתיכון, גידול שני ילדים ביולוגים וחמישה (!!) ילדים מאומצים, גידול ירקות וניהול עסק תיווך מצנחי רחיפה (ההכנסות הן תרומה לחינוך בנות נפאליות), פרם גם מלמד שפות. וכך מצאתי את עצמי יושב כמעט כל יום בכיתה הפסטורלית בחצר ביתו של פרם ולומד נפאלית בסיסית. תמיד נהנתי מלמידת שפות ותמיד הייתי טוב בזה, ועם פרם, שהיה אדם חביב ביותר, החוויה הזאת הפכה להיות עוד יותר טובה. השעה היומית הזו הפכה להיות הרגע הכי מצופה ביום שלי, שעה מלאה בידע, כיף והומור.

מעבר לשפה, כל פעם למדתי משהו חדש על התרבות הנפאלית, ששזורה עמוק בתוך השפה:

  • אין מלים נפרדות לארוחת צהריים וארוחת ערב. פשוט אומרים ׳ארוחה׳, פשוט כי אין הבדל. בשתי הארוחות אוכלים דאל באט. וכן, כל הנפאלים באמת אוכלים את זה פעמיים ביום, כל יום. למעשה, הפרט הקטן הזה כנראה מעיד המון על אורח החיים הפשוט של הנפאלים, כי הם לא מסתכלים על זה כחוסר גיוון. עוד לא פגשתי נפאלי שלא מאוהב בדאל באט. עד כמה שהצלחתי להבין את הלך הרוח, יש להם משהו אחד שהם אוהבים לאכול, ולמה בכלל צריך עוד משהו?
    חוץ מזה, איך הם אוהבים להגיד? Dal bhat give you power twenty-four hour!

  • גם הנפאלים קוראים אחד לשני ׳אחי׳ ו׳אחותי׳ ואפילו ׳אבאלה׳ או ׳סבתאלה׳, רק שאצלם זה לא כי הם לא יודעים את השם, אלא מתוך חיבה וקרבה. זה נחשב נורא מנומס.

  • יש שימוש ב׳לילה טוב׳ אבל לא ב׳בוקר טוב׳ או ׳צהריים טובים׳. במקום זאת, הם ישאלו אחד את השני ׳כבר שתית תה?׳/׳כבר אכלת ארוחת בוקר?׳, ואם תענה שלא, סיכוי סביר שיזמינו אותך לביתם לאכול או לשתות.

הימים חלפו, הרגל התחילה להחלים, ואל תוך השגרה של שיעורי נפאלית ורביצה בפרידום קפה התחלתי להכניס הליכות. התחלתי ללכת לאט לאט לאורך האגם, עם מקל הליכה, עד למרכז האזור התיירותי. היה נורא מוזר לצאת פתאום מהבועה ההיפית של אזור הפרידום קפה ולראות מלא ישראלים.

לאט לאט התחלתי לבלות את זמני גם במקומות שמסביב לפרידום קפה – בעיקר בטאבי קפה, המקום המקסים של קובי הישראלי שנשוי ליפנית, עם חומוס ביתי, מוזלי משובח וג’מים המוניים לתוך הלילה. מול הטאבי קפה הייתה מסעדה ספרדית, של זוג, ספרדי ונפאלית, עם ילדם המשותף. היה נורא נחמד לראות את שני המקומות האלו, של זוגות מקצוות מנוגדים של העולם, שהכירו בטיולים.

בסופו של דבר, עשרת הימים האלו התחילו בנקודת שפל – אחת החוויות הכי קשות רגשית שעברתי  – והפכו לחוויה שהעצימה אותי ולימדה אותי איך להיות לבד במקום זר, להיות פתוח יותר לאחרים, ולהפיק את המיטב ממה שיש. אני לא שמח שהדברים קרו כמו שהם קרו, אבל זה כן היה אחד מהרגעים המשמעותיים בטיול, אפילו רגע של תפנית.

אחרי כעשרה ימים לבד, בגם ושקד התקשרו וסיפרו שהם בדרכם לקטמנדו, אחרי שקיצרו את הטרק כי שניהם הרגישו לא טוב. כשהם עזבו אותי, לא ידעתי איך אני ארגיש בקשר ללפגוש אותם שוב. ידעתי שזה יקרה לאור התכנונים להמשך, אבל לא הייתי בטוח אם ארצה לפגוש אותם יותר מזה באופן אקטיבי. כשהם התקשרו הבנתי שהתשובה היא כן. הזמן הזה בנפרד קצת עשה את שלו. זה לא שהכל נשכח, אבל אחרי החוויה שעברתי לבד, שהייתה טובה בסופו של דבר, הרגשתי אחרת – קצת שלם יותר, מוכן להמשיך הלאה.

אז נסעתי לקטמנדו לפגוש אותם.

One Comment on “Alone in Pokhara, April 2013

  1. Pingback: Splitting up, India, June 2013 | לבי במזרח | My Heart's in the east

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: