Reunion In Kathmandu, April-May 2013

Red Planet Hotel. I go up the stairway after an exhausting eight-hour ride. I knock on their door, and being greeted by a lovely girl. Her name is Anna. They’re not here at the moment, Begam and Shaked. She’s Czech, she met them while trekking. I met them later that day, along with the rest of their trekking group – Czech Jan, Tomasz and George, and British Simon. They’re really nice, but I feel a little bit out of place. I haven’t imagined it like that – I thought we’d sit and talk, the three of us. Instead, I landed in the midst of a a group whose members I’m still mostly unfamiliar with.

We’ve hung around Kathmandu in the next days, mostly around temples and in the Thamel.
Simon’s brother has made a local friend while travelling here a few years back (we’re gonna call him ‘our Nepali friend’, since I can’t recall his name). Our Nepali friend took it upon himself to intduce us to a different Kathmandu.
One evening, he took us to a local Newari restaurant, five minutes walk outside Thamel. Newaris are the native ethnic group of Kathmandu valley. In that restaurant, we found lots of relatively-wealthy Nepali families (they exist, apparantely), and a menu we were unable to read. It wasn’t even in Nepali, but in Newari only. Our Nepali friend picked a few dishes for us, and we’ve waited patiently. The food was very strange, and, actually, not so good, but still… interesting. There were a couple of small dishes with meat, eggs, grains and vegetables, but it really wasn’t good. We were still hungry after we’ve finished all the dishes. We decided to order some more food, for curiosity and hunger’s sake. ‘This time, we pick the dishes’, we told our Nepali friend. We stared at the menu for a moment, and each one of us pointed at a random line on it. Our Nepali friend was amused and delighted. He proclaimed that we’ve chosen ‘interesting’ dishes, and that he’s gonna tell us all about it, after we’d eaten…

The food has arrived, and it was indeed weird. These were all meat dishes. It wasn’t especially good this time either – no surprise there – but we ate it, including the dish that its look suspiciously resembled testicles. Afterwards, he told us that we just ate all kinds of weird parts, such as diaphragm and spine fluid (these were the ‘testicles’).

Anna has decided she wants a henna tattoo. She found nice-but-over-self-marketing Nepali teenage girl that specializes in it. She arrived at our room, and painted an outstanding tattoo all over Anna’s shoulder and back. While she was tattooing, she kept offering us her services as well. If I recall correctly, she eventually ended up tattooing Shaked as well. She was just another Nepali merchant that we’ve run into on our journey. Our interaction was quite minimal and superficial, and I’ve never imagined she’d resurface in my life in some way, but a year and a half later, I was proven wrong.

The next chapter in our trip has been planned even before leaving Israel. We were gonna volunteer in Nepal for a month with Tevel B’Tzedek, an Israeli NGO whose goal is community developement. The idea is to start and maintain a long-term change in Nepali communities (villages, neighborhoods) that are in need (all of them?), by in-depth and long-term work on problematic issues. The issues vary between agriculture, women empowerment, education, English studies, and many more…

The program we’ve joined to is a one-month program, designed for travellers that wish to stop their travels and volunteer for a short period of time. We’ve arrived there without really knowing what it is exactly we’re going to be doing, besides the fact that we’re going to help, and sleep in local families’ homes.
On the program’s first morning, we took a taxi to Swayambunath, the monkey temple in Kathmandu. The rest of the volunteers (all girls except for me & Begam) and our mentor, Elia, were already waiting for us at the temple enterance. After a short walk we’ve arrived home, to Tevel B’Tzedek HQ in Swayambu neighborhood.
Why do I call it home? because it’s the first place that actually feels like home since I’ve left Israel. A kitchen, a dining room, a library with mattresses, and a balcony. Everyone’s calling it ‘The Big House’.
And around it – a lovely peaceful neighborhood that makes me chuckle every time I think about the Thamel. A completely different Kathmandu…

During the three-day orientation, we get to know each other and the NGO’s Israeli and Nepali teams that’s gonna be working with us. We also learn basic Nepali (I have a head start there…), and about cultural customs, manners and socio-economical problems in Nepal: women rights, alcoholism, domestic violence, child labor and the caste system (Hindu social classes that prevent social mobility). In addition, Manegau, our village, has its own set of problems – the most significant one is the lack of running water (that’s a common problem in Nepal, despite the fact that after Brazil, it’s the country with the biggest amount of water in the world). Due to the lack of running water, the women have to spend a large portion of their time by bringing water for the nearest (not so near…) watersource. Every day.

At the end of the orientation, we were given our duties in the village. Actually, it was a moment I was afraid of. All in all, this whole volunteering deal has awakened lots of concerns and insecurities about my ability to successfully fit and perform my duties as I should. Looking back, I can tell it was mainly a fear of the unknown, and not something deeply rooted in reality.

And so, I’ve accepted it upon myself to participate in a daily activity for the children, kind of a youth movement. In addition, my much-more-significant duty was in the village’s kindergarden. Kindergardens are a relatively new thing in Nepal – the first one were opened just three years before. Consequently, the teachers don’t really know what to do, they teach the kids as if they were already in school. Our job was to go into the lion’s den and conduct different activities for the kids, in order to show the teachers (and the kids) how a kindergarden’s supposed to look like. It sounds like a complicated job that demands lots of preliminary knowledge or studies, but we’ve later found out it does make sense in a way.


אני עולה במדרגות הרד פלאנט הוטל אחרי נסיעה מתישה של שמונה שעות. אני דופק בדלת החדר שלהם, ואת הדלת פותחת לי בחורה חביבה ויפהפייה בשם אנה. הם בדיוק לא פה, בגם ושקד. היא צ’כית, עשתה ביחד איתם את הטרק. בהמשך היום פגשתי אותם, ואת שאר החברים שהם הכירו בטרק – יאן, תומאס וג’ורג’ הצ’כים וסיימון הבריטי. הם ממש נחמדים, אבל אני מרגיש קצת לא קשור בחבורה הזאת שכבר עברה כברת דרך ביחד. שלא לדבר על זה שלא כך דמיינתי את זה – חשבתי שנשב שלושתנו ונדבר קצת. במקום, נחתתי בתוך חבורה שאת רוב חבריה אני עדיין לא מכיר.

בימים האלו בקטמנדו יצא לנו לטייל כולנו ביחד בעוד כמה מקדשים נחמדים ולבלות הרבה בתאמל. זה היה השבוע שבו באמת התחלתי לאהוב את קטמנדו.
אח של סיימון טייל פעם בנפאל והתחבר עם בחור נפאלי מקומי (שמעתה יקרא ‘חברנו הנפאלי’, כי שכחתי את שמו), וזה בתורו לקח על עצמו להראות לנו קטמנדו קצת אחרת. ערב אחד הוא לקח אותנו למסעדה נווארית מקומית (הנווארים הם בעצם התושבים המקוריים של עמק קטמנדו), חמש דקות הליכה בלבד מחוץ לתאמל. במסעדה גילינו הרבה משפחות נפאליות אמידות (מסתבר שיש כאלה), ותפריט שאין לנו שום דרך לקרוא. הוא אפילו לא היה בנפאלית, אלא בנווארית בלבד. חברנו הנפאלי בחר לנו מס’ מנות ואנחנו חיכינו בסקרנות. האוכל שהגיע היה מאוד מוזר, ולמען האמת, די גרוע, אבל עדיין מעניין. אלו היו מס’ מנות קטנות המורכבות מבשר, חביתות, ירקות ודגנים, אבל זה באמת לא היה טעים. כשסיימנו את מה שהיה על השולחן כולנו נותרנו רעבים, והתקבלה ההחלטה להזמין עוד אוכל, לשם הסקרנות וסיפוק הרעב. אמרנו לחברנו הנפאלי שהפעם אנחנו נבחר מה להזמין. בהינו במשך כמה שניות בתפריט, כל אחד הצביע על מנה רנדומלית אחרת, והנה בחרנו את המשך הארוחה. חברנו הנפאלי הביט בנו בשעשוע והודיע לנו בקול מלא עונג שבחרנו דברים מאוד ‘מעניינים’, ושאחרי שנאכל הוא יספר לנו מה זה היה…

האוכל הגיע, והוא אכן נראה מוזר. כל הדברים שבחרנו היו בשר. כמובן שגם הפעם זה לא היה טעים במיוחד, אבל אכלנו, כולל את המנה שנראתה באופן מחשיד כמו אשכים. אחרי זה הוא סיפר לנו שאכלנו כל מיני חלקים מאוד מוזרים כמו סרעפת ונוזל חוט שדרה (ה”אשכים”, מסתבר).

אנה החליטה שהיא רוצה קעקוע חינה, וגם מצאה נערה נפאלית נחמדה-אך-משווקת-עצמה-יתר-על-המידה שעושה בדיוק את זה. היא הגיעה לחדר שלנו בגסטהאוס ועשתה לאנה קעקוע מדהים לאורך הכתף והגב. לאורך כל הזמן שהיא הייתה אצלנו בחדר היא לא הפסיקה לנסות להציע גם לנו, לכולנו, קעקועי חינה. אני חושב שבסוף היא קעקעה גם את שקד, אם אני זוכר נכון. היא הייתה סתם עוד סוחרת נפאלית שנתקלנו בה לאורך המסע. האינטראקציה בינינו הייתה קצרה ושטחית ובחיים לא דמיינתי שהיא עוד תצוץ בחיי בדרך כלשהי, אבל כשנה וחצי לאחר מכן התבדיתי.

עוד בישראל כבר ידענו, בגם שקד ואני, שבתחילת מאי נתחיל חודש התנדבות בעמותת ‘תבל בצדק’. תבל בצדק היא עמותה ישראלית שפועלת בנפאל למען פיתוח קהילתי. הרעיון הוא ליצור שינוי ארוך טווח בקהילות (כפרים, שכונות) בנפאל שזקוקות לכך (כולן?) ע”י עבודת עומק לאורך זמן בנושאים הבעייתיים. זה יכול להיות חקלאות, מעמד האישה, חינוך, אנגלית, ועוד ועוד…

התוכנית שהצטרפנו אליה היא תוכנית של חודש, המיועדת למטיילים שרוצים לעצור לקצת את הטיול ולהתנדב לתקופה קצרה יחסית. הגענו לשם בלי שממש ידענו מה הולך להיות ומה נעשה, מלבד העובדה שנעזור בדרך כלשהי, ושנישן אצל משפחות נפאליות בכפר.
בבוקר הראשון של התוכנית לקחנו מונית לסוואיאמבונאת’, מקדש הקופים בקטמנדו, ובכניסה אליו פגשנו לראשונה את שאר המתנדבות הישראליות (אני ובגם הבנים היחידים בקבוצה) ואת המדריכה שלנו, אליה.
לאחר הליכה קצרה אנחנו מגיעים הביתה, לבית של תבל בצדק בשכונת סוואיאמבו שבקרבת מקדש הקופים. למה הביתה? כי זה המקום הראשון שבאמת מרגיש כמו בית בחודשיים שאני מטייל בנפאל. מטבח, חדר אוכל, ספריה עם מזרונים לישיבה, חדרים ומרפסת. כולם קוראים לו ‘הבית הגדול’.
ומסביב – שכונה מקסימה ושקטה שגורמת לי לגחך כל פעם שאני חושב על התאמל. איזו קטמנדו אחרת לחלוטין…

בשלושת ימי האוריינטציה אנחנו לומדים להכיר אחד את השני(ה) ואת הצוותים הישראלים והנפאלים של העמותה שיעבדו איתנו, ואת מטרות הארגון. אנחנו לומדים נפאלית בסיסית (בתחום הזה יש לי יתרון התחלתי), כל מיני חוקי תרבות ונימוסים שיהיו חשובים בשבועות בכפר, ועל בעיות חברתיות וכלכליות שהן מנת חלקה של נפאל: מעמד נשים נמוך, אלכוהוליזם, אלימות במשפחה, עבודת ילדים וחלוקה לקסטות (מעמדות חברתיים אשר נובעים מההינדואיזם ומונעים מוביליות חברתית). בנוסף, לכפר שנגור בו, מנגאו, יש את הבעיות הספציפיות שלו – בעיקר העובדה שאין בכפר מים זורמים (כמו ברוב נפאל, למרות היותה המדינה השניה בעולם בכמות המים העומדים לרשותה, אחרי ברזיל), והנשים נאלצות לכלות את מירב זמנן בהבאת מים ממקורות מים רחוקים יחסית, כל יום מחדש.

לקראת סוף האוריינטציה חילקו אותנו לתפקידים אותם נבצע במהלך ההתנדבות בכפר. האמת שזה היה רגע שמאוד חששתי ממנו. בכלל, כל עניין ההתנדבות עורר בי הרבה מאוד חששות לגבי יכולת ההשתלבות שלי בכזה דבר. בדיעבד אני יודע שזה היה בעיקר פחד מהלא-נודע, ולא משהו מבוסס במיוחד.

ובכן, קיבלתי על עצמי להשתתף בהפעלה יומית של ילדים בגילאי בי”ס יסודי, מעין תנועת נוער. בנוסף, התפקיד היותר משמעותי היה עבודה בגן הילדים בכפר. מסתבר שגני ילדים הם עניין מאוד חדש בנפאל, ורק שלוש שנים לפני כן הוקמו הגנים הראשונים. כפועל יוצא מכך, ה”גננות” לא ממש יודעות מה לעשות והן בעיקר מלמדות את הילדים כמו בבי”ס. התפקיד שלנו היה להיכנס לשם ולעשות הפעלות לילדים ע”מ להראות להם ולגננות איך גן אמור להראות. כמובן שזה נשמע כמו תפקיד מסובך שנדרש ידע מקדים רב בשבילו, אך מאוחר יותר גילינו שיש הגיון בדברים.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: