Manegau – Part 1, May 2013

The kids started gathering around us while we were still getting off the van. After a short walk, we noticed that the whole village population is waiting for us down the road. Everyone’s smiling and clapping their hands, as we stand in front of them, and each one of us accepts a ceremonial scarf and white petal that’s being ‘glued’ to our forehead using milk. That’s one of the most touching occasions I’ve attended – a whole village that’s been waiting for you and happy by your arrival.

Our next stop was one of the first houses. We sat on the benches outside the house, and I was surprised to find out it was time for us to get our Nepali names, since it’s hard for them to pronounce Hebrew names. I’ve had the pleasure of being the first one to receive his.
While we’re sitting on the benches, the whole village gathers around us, again. Everyone’s trying to get a good look.

What’s your name? Mero nam Tom ho. It means ‘innocence’ in Hebrew.
The gathering is having a dispersed-but-well-mannered discussion. At its conclusion I am named Asale, which means… innocence in Nepali. So… Mero nam Asale ho.

While the rest of the volunteers are being named, I feel a light pat on my head, and when I look up I discover a cute little baby looking at me. ‘He likes you’, says his young mom, in English. A few minutes later, we’re divided to our respective families – each pair of volunteers (in my case, Begam and me) will be hosted by a family. To my surprise, I get to stay at the house that just hosted our welcome ceremony, and my host is the young mom with the baby. As if that’s not enough, she’s the one who named me.

So now I live with the young couple Suresh (25) and Purnima (23), who raise their lovely one year old son, Prahmis, and live together with Suresh’s brother and parents.

We only got the chance to introduce ourselves, when we were kidnapped by Tevel staff and led towards the village community center that’s being slowly built by the volunteers.
The whole village youth population steadily gathered around the community center, and we started playing with them Kwa Kwa, an Israeli game. The game was followed by Israeli dances (the former volunteers have taught them all that), and eventually moved on to Nepali songs and dances. At that moment, I realized I’m actually about to get to know all these children and teenagers and live among them for the next three weeks. Without interruptions, without tourism and its veil that hides authentic culture of Nepal.

Two years earlier, on a short trip to London, I was just amazed by the cultural differences between Israelis and Englishmen – Everyone’s suiting up and drinking beer at 4pm. Every day!
I guess it’s all about perspective, but calling this tiny nuance a cultural difference now amuses me – I’m in a country where most the houses are made out of mud and have no running water, lightly hitting children is the norm, most of the marriges are arranges ones, women do all the house chores, kindergarden haven’t been heard of untill three years ago, and, generally speaking, it feels as if the Nepalis would just accept everything that comes their way – be it for the better of for the worse. Maybe it makes life easier under these conditions, but it could also be just the thing that prevents them from making their lives better.

A few short facts about Nepal, that highly influence life here and will help put you in context:

  • One hundred years ago, Nepal was still stuck in The Middle Ages. In 1949, an airplane has landed here for the first time. Back then, there was still not even one motorable road or car in the whole country.
  • The Nepali society is divided to different castes (religiously-imposed social classes) and ethnic groups. These congenital traits define a person’s profession, lifestyle and marriage opportunities. In the last years, the castes’ influence has lessened, but it’s still significant.
  • Marriage: Nepalis marry young (legally, men can merry starting from the age of 21, and women starting for the age of 18), but sometimes teens still get married, especially women. Almost all the marriages are arranged marriages within the same caste and ethnic group, and in some of the ethnic groups, the woman cannot oppose the marriage that’s been arranged by her family. In my hosting family, Suresh and Purnima first met in Pokhara and got married out of love, even though Purnima belongs to a different caste and ethnic group, but it’s pretty uncommon.
  • Women in Nepal: Nepali women definitely have the lower ground. Less women can read and write, they usually study less years than men and their life expectancy is lower than men’s (that’s usually the other way around in most of the world). The Nepali woman is in charge of all the household works – in Manegau’s case, it also means bringing tanks of water, along with firewood, and grass to feed the animals. Men can be seen sitting idly while watching their wives and mothers laboring. 91% of childbirths occur at people’s homes.
  • Family: Nepali men live with their parents. Consequently, their wives have to leave their homes and move in with the husband and his extended family. Most of you are probably used to be able to visit your family after a short drive. As a married Nepali woman, there’s a pretty good chance your parents and siblings live 20 hours drive and 5 days hike away.
  • 10% of Nepal’s GDP originates in child labor. 25% of the GDP is owed to Nepali expats – men that leave their homes for a duration of a few years, and go to work in the gulf countries or Malaysia, where they suffer from tough working conditions. Modern slavery. Most of Manegau’s adult males work abroad in the gulf countries.

After having fun with the kids, we all went back to our respective hosting families. I sat with Suresh’s dad and uncle (I confess, I’m having a hard time remembering that many Nepali names all at once) for tea. They told me a bit about the Tamang people (their ethnic group) and the Tamang language.
Later on, I went up to Suresh’s room and got to know him and little Prahmis. I was surprised to discover two TVs in the upper floor. They may be about 15 years old, but still. Oh, and Hindi-dubbed National Geographic channel can be pretty amusing.

In the evening we ate Dal Bhat, naturally. We sat on the kitchen floor with the whole family. Everyone gets a plate full of rice, cooked vegetables, lentils soup and buffalo meat (although usually there’s no meat). You mix it up and eat. Everyone’s using their hands, I’m the only one using a spoon. During this meal I felt that even if they wouldn’t have known English, I would’ve succeeded communicating with them using my very basic Nepali language skills. What’s your name? the tea is good. What’s your father’s name? How old are you? The Dal Bhat is really good. I’m full, I’m sorry, Tomorrow less Dal Bhat.

Before we went to sleep, each one of them seperatly approached us and said that we can come to him\her anytime with any problem.

Daily routine in Manegau

Wake up at 7am, brush my teeth and wash my face behind the house, using the water from the bucket, and sit for milk tea – dudh chiyaa – accompanied by some cookies or a bun. 8am till 9am is renovation time at the village community center together with the village’s teenagers. From there on, each of the volunteers goes to his respective family and activities. In my case, kindergraden at 11am and Kopila at 4pm (Kopila means buds) – an afternoon activity for kids between the ages of 6 to 12, conducted on weekdays by me and two additional volunteers.

10am and 8pm are Dal Bhat time with the family – you sit on a mat (you feet CANNOT face a person, that’s rude!) and get served food by the mother, who keeps close watch and makes sure that, god forbid, no one’s missing anything on his plate. Pugyo, ‘I had enough’, is a useful phrase for the said situation, though sometimes ineffective. Oh, and leaving leftovers in your plate is AWFULLY impolite. One of the trending topics among us volunteers in the first week was the huge amounts of Dal Bhat each of us has been coerced to eat, how many embarrasing moments accompanied the meals, and what our stomach thinks about this whole ordeal.

Dal Bhat, as I’ve already told you, contains A LOT of rice, lentils soup and cooked vegetables (among them you can find cabbage, potatoes, cauliflower, eggplants, okra, zucchini, and a strange and really bitter vegetable called Karela, that looks like a cucumber with blisters). Sometimes beef, chicken or buffalo meat can also be found in the mix, as well as nettle soup, corn porridge, omlette, and ajar, the local spicy dip (Nepalis follow the universal-acceptable tradition of spicy-friendly nations: laugh at tourists while they’re having a hard time eating the local spicy dish).

At 3pm all the volunteers and staff meet up at one of the hosting families’ residences and eat a light lunch (which means either soup or noodles, popcorn, momos, live\cooked\fried vegetables, all kinds of fried stuff, or different mixes of all the above).

And what do I do in my remaining free time? I plan and summarize my  volunteering activities, drink tea with lots of cookies (the repeating heated discussion revolves around which of the cookie brands is best for tea-dipping), rest, play ‘Set’, spend time with myself or with the other volunteers near the temple and the buffalo pool, and hang out with or help my family. Oh, and I also fantasize about the food back home, and even about the food back in Kathmandu.

And during the weekend? that’s a time to take a break from the normal volunteering activities, plan ahead, and most importantly – to make a festive Sabbath dinner, with salads, pasta and other dishes, and with no Dal Bhat at all!
We open the evening with Kabbalat Sabbath (the Jewish ritual of welcoming the Sabbath, although it’s mostly singing songs and zero prayers for us), whilst everyone’s wearing pure-looking white clothes. We also go for short trips around the block and idly hang out (for more information, please refer to ‘and what do I do with my remaining free time?’).

And what about a shower? Once a week, with cold water out of a bucket. It’s not as horrible as it sounds. Well, maybe just a little bit.


 

יצאנו מהואן והילדים כבר החלו להתגודד סביבנו. לאחר הליכה קצרה עם כל הציוד שלנו, שמנו לב שכל תושבי הכפר מחכים לנו בהמשך השביל. כולם מחייכים ומוחאים לנו כפיים, ואנחנו נעמדים מולם ב-ח׳ וכל אחד מקבל צעיף בד ועלה כותרת לבן שמודבק למצח באמצעות חלב. אחד המעמדים המרגשים שהייתי בהם, כשאתה מבין שיש פה כפר שלם שחיכה לך ושמח בבואך.

משם המשכנו לאחד הבתים הראשונים והתיישבנו על הספסלים שבחוץ. גילינו, להפתעתנו, שעכשיו הולכים לתת לנו שמות נפאלים, כי קשה להם לבטא שמות בעברית. נפל בחלקי להיות ראשון בטקס.
בזמן שאנחנו יושבים על הספסלים, כל הכפר מתגודד מסביבנו. כולם מציצים בסקרנות.

איך קוראים לך? מרו נאם תום הו. משמעות השם היא תמימות. בין המתגודדים מתנהל דיון מפוזר אך מתורבת, שבסופו אני מקבל את השם אסאלה, שזה… תמימות. אז… מרו נאם אסאלה הו.

באמצע טקס חלוקת השמות הרגשתי טפיחה קלה על הראש, וגיליתי מעלי תינוק קטן וחמוד. ‘הוא מחבב אותך’, אומרת לי האמא הצעירה שלו, באנגלית. כמה דקות לאחר מכן מחלקים אותנו למשפחות (שני מתנדבים אצל כל משפחה, במקרה שלי אני עם בגם), ואני מגלה שאני נשאר לא רק בבית שאירח את הטקס, אלא עם האמא והתינוק. ואם זה לא מספיק – מסתבר שאת שמי החדש קיבלתי מאותה האמא.

אז עכשיו אני גר אצל הזוג הצעיר סורש (25) ופונימה (23) שמגדלים את פרהמיס בן השנה המקסים, וגרים ביחד עם הוריו ואחיו של סורש.

הספקנו לערוך היכרות קצרה עם המשפחה לפני שהובלנו ע”י המדריכות שלנו למרכז הקהילתי של הכפר. מחוצה לו, התאספו לאט לאט כל ילדי ונערי הכפר. שיחקנו איתם קווה קווה דלה אומר (מחזור המתנדבים הקודם לימד אותם והם יודעים את כל המלים) ורקדנו איתם ריקודי עם (כן, גם את זה הם למדו). מאוחר יותר עברנו לשירים וריקודים נפאלים. ברגע הזה נפל לי האסימון והבנתי שאני באמת עומד להכיר את כל הילדים האלה ולחיות איתם בשלושת השבועות הקרובים. בלי הפרעות מסביב, בלי תעשיית התיירות והמסך שהיא פורסת מסביב לתרבות הנפאלית האמיתית.

שנתיים לפני כן ביליתי שבוע בלונדון ונדהמתי מהבדלי התרבויות העצומים בינינו לבין הבריטים – כולם עם חליפות כל הזמן, וכל יום הולכים לשתות בירה. בשעה ארבע!
אולי הכל תלוי הפרספקטיבה, אבל נורא מצחיק אותי עכשיו לקרוא לניואנסים האלו הבדלי תרבויות – אני נמצא במדינה בה ברוב הכפרים הבית עשוי מבוץ ואין מים זורמים, כולם אוכלים את אותו האוכל כל החיים כל יום פעמיים ביום, מכות הן חלק אינטגרלי מחינוך הילדים, כמעט כל הנישואים מאורגנים, הנשים עושות את כל עבודות הבית, על גני ילדים לא שמעו פה עד לפני שלוש שנים, ובאופן כללי יש הרגשה שהנפאלים נוטים להשלים עם כל מה שיפילו עליהם. יכול להיות שזה מקל על חיים בתנאים כאלה, אך בד בבד יכול להיות שזה בדיוק הדבר שמונע מהם לשנות את תנאי חייהם.

 כמה עובדות על נפאל המשפיעות על החיים בכפר, ובמדינה בכלל, ויכניסו אתכם לקונטקסט:

  • לפני מאה שנה נפאל הייתה בימי הביניים. ב-1949 נחת בנפאל מטוס לראשונה. באותו הזמן, טרם היו במדינה מכוניות וכבישים.
  • החברה בנפאל מחולקת לקסטות (מעמדות אשר מקורם בדת ההינדו) ולקבוצות אתניות. נתונים מולדים ומורשים אלה קובעים לאנשים את מקצועם, אורך חייהם ונישואיהם. בשנים האחרונות פחתה השפעת הקסטות, אך היא עדיין ניכרת.
  • נישואים בנפאל: הנפאלים מתחתנים בגיל צעיר (מבחינה חוקית גברים מ21 ונשים מ18), אך לעתים נישואים מתקיימים בשנות העשרה, במיוחד עבור נשים. כמעט כל הנישואים מאורגנים ונשארים בתוך הקסטה והקבוצה האתנית, ובחלק מהקבוצות האתניות לאישה אין יכולת להתנגד לנישואין בפני משפחתה. במשפחה המארחת שלנו, סורש ופונימה הכירו בפוקרה והתחתנו מתוך אהבה, למרות שפונימה מקבוצה אתנית וקסטה שונה, אבל זה נדיר.
  • נשים בנפאל: האישה ״נהנית״ ממעמד נמוך ביותר בנפאל, כאשר פחות נשים יודעות קרוא וכתוב, הן בדרך כלל זוכות לפחות שנות חינוך, תוחלת חייהן הממוצעת נמוכה יותר מזו של הגברים (בניגוד למצב במרבית מדינות העולם). האישה הנפאלית עושה לבדה את כל עבודות הבית – במקרה של מנגאו, גם את כל סחיבות המים, הדשא והענפים. הגברים, לעתים, ישבו בצד בחוסר מעש ויסתכלו על האישה עובדת. 91% מהלידות בנפאל מתבצעות בבית.
  • מבנה המשפחה: הגברים הנפאלים נשארים לגור עם הוריהם, ואילו הנשים עוזבות את משפחתן ועוברות לגור עם הבעל, הוריו ואחיו. אתם אולי רגילים לנסוע שעתיים-שלוש כדי לבקר את ההורים והאחים (במקרה הגרוע). בתור אישה נפאלית נשואה, סיכוי לא רע שההורים שלך נמצאים במרחק 20 שעות נסיעה ועוד חמישה ימי הליכה.
  • 10% מהתל״ג של נפאל מגיע מעבודת ילדים. 25% מהתל״ג מגיע מנפאלים שטסים לעבוד בחו״ל – בדרך כלל במדינות המפרץ, שם הם סובלים מתנאים קשים ביותר. רבים מהגברים במנגאו עובדים במדינות המפרץ.

אחרי החגיגה עם הילדים והנוער התפזרנו חזרה למשפחות המארחות. ישבתי לתה עם אבא ודוד של סורש (עדיין קשה לי לקלוט יותר מדי שמות נפאלים בבת אחת), שסיפרו לי קצת על הטמאנג (הקבוצה האתנית שלהם) ועל השפה הייחודית שלהםף שפת הטמאנג.

בהמשך עלינו עם סורש לחדרו והכרנו קצת אותו ואת פרהמיס. הופתעתי לגלות שיש להם בבית שתיים או שלוש טלויזיות. אמנם טלויזיות מלפני 15 שנים, אבל עדיין. ונשיונל ג׳אוגרפיק מדובב להינדי זה מצחיק.

כמובן שבערב אוכלים דאל באט. ישבנו עם כל המשפחה על רצפת המטבח, כולם מקבלים צלחת עם אורז, ירקות מבושלים, מרק עדשים ובשר באפלו (אבל בדרך כלל אין בשר). מערבבים ואוכלים. כולם בידיים, רק אני עם כף. במהלך הארוחה הזאת הרגשתי שאפילו אם הם לא היו יודעים אנגלית, הייתי מצליח לתקשר איתם באופן בסיסי בעזרת הידע שלי בנפאלית. איך קוראים לך? התה טעים. איך קוראים לאבא שלך? בן כמה אתה? הדאל באט טעים. אני מלא, אני מצטער, מחר פחות דאל באט.

לפני שהלכנו לישון כל אחד מהם ניגש אלינו בנפרד והסביר שניתן לפנות אליו בכל בעיה, בכל שעה.

השגרה במנגאו

קמים בשבע בבוקר, מצחצחים שיניים ושוטפים פנים מאחורי הבית עם המים שבדלי, ויושבים לשתות תה עם חלב – dudh chiyaa – בליווי כמה עוגיות או לחמניה. משמונה עד תשע משפצים את המרכז הקהילתי של הכפר ביחד עם הנוער, ומשם מתפזרים איש איש לפעילויותיו וביתו: במקרה שלי – גן ב11 וקופילה ב4 (״ניצנים״ בנפאלית) – פעילות אחה״צ לילדים בגילאי 6-12 שאני ועוד שתיים מהמתנדבות העברנו באופן יומי.

בעשר בבוקר ובשמונה בערב אוכלים דאל באט עם המשפחה – יושבים על מחצלות בישיבה מזרחית (לא מנומס להפנות את הרגליים אל אנשים) ומקבלים את האוכל מהאמא, שמחלקת לכולם ושומרת בעיני נץ ש, חלילה, לאף אחד לא יחסר שום דבר בצלחת. pugyo, זה הספיק לי, הוא ביטוי שימושי לסיטואציה, אך לעתים לא אפקטיבי. ולהשאיר אוכל בצלחת זה מ-מ-ש לא מנומס (אחד מנושאי השיחה החמים בין המתנדבים בשבוע הראשון הוא כמויות הדאל באט שהם נאלצו לאכול, כמה פדיחות הם הספיקו לעשות תוך כדי, ומה הבטן שלהם חושבת על כל הסיפור הזה).

דאל באט, כפי שכבר סיפרתי, מכיל (המון) אורז, מרק עדשים וירקות מבושלים (בין הירקות ניתן למצוא לעתים כרוב, תפוחי אדמה, כרובית, במיה, חצילים, קישואים וירק מר ומוזר שנקרא קרלה ונראה כמו מלפפון עם שלפוחיות). לעתים מוצאים את דרכם לעסק גם בשר פרה/עוף/באפלו, רוטב סרפדים, דייסת תירס, חביתה והרוטב החריף הנפאלי – אזאר (כמו כל עם שאוכל חריף, השעשוע שלהם הוא לגחך על תיירים שאוכלים את החריף המקומי).

בשלוש בצהריים נפגשים כל המתנדבים והמדריכות באחד מבתי המשפחות המארחות ואוכלים ארוחת צהריים קלה (נעה בין מרקים, נודלס, פופקורן, מומו, ירקות חיים/מבושלים/מטוגנים, מיני מטוגנים שונים ומשונים ושילובים שונים של כל הדברים הנ״ל).

ומה עושים בשאר הזמן? מתכננים ומסכמים פעילויות, שותים תה וטוחנים עוגיות (הויכוח הנצחי הוא על סוג העוגיות המתאימות ביותר לטבילה בתה), נחים, משחקים ״סט״, מתבודדים או מתגודדים ליד המקדש ובריכת הבאפלו ומבלים או עוזרים למשפחות. אה, ומפנטזים על האוכל של הבית, ואפילו על האוכל של קטמנדו.

ומה בסופ״ש? בסופ״ש נחים מהפעילויות, מתכננים לשבוע הבא, והכי חשוב – מכינים ארוחת שישי בערב לכל המתנדבים לתפארת מדינת ישראל (כלומר, סלטים, פסטה ומטעמים שונים במקום דאל באט!), ופותחים את הארוחה בקבלת שבת, כשכולם חגיגיים עם חולצות לבנות. אה, וגם מטיילים קצת ומתבטלים הרבה (ראו ערך ״ומה עושים בשאר הזמן?״).

ומה עם מקלחת? פעם בשבוע, עם מים קרים מתוך דלי. וזה בכלל לא נורא כמו שזה נשמע. טוב, אולי רק קצת.

Advertisements

4 Comments on “Manegau – Part 1, May 2013

      • לא יודע העתקתי מאיפשהו כי לא ידעתי את האיות של התעתיק…

        Like

  1. Pingback: Manegau – Part 2, May 2013 | לבי במזרח | My Heart's in the east

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: