New Year’s Eve, India, 2014-2015

Last year’s New Year’s Eve was much more interesting than this one. I thought about resharing that experience, but was surprised to discover I practically skipped the whole thing on my blog. I might have mentioned it in a paragraph, but that just won’t do. Maybe I wasn’t ready to share it back then.

The end of 2014 caught me in Varkala, a relatively luxurious beach in Southern India. Back then, I was travelling with Elena (my future earthquake partner) for about a week. Elena and Natalia were travelling together when I met them, but not too long after that, Natalia went on her way, and was reunited with us in Varkala, along with Aud and Emma, two friends whom they’ve met earlier on their travels in India.

It started a few days before New Year’s Eve. It looked just like a minor mosquito bite. A mosquito bite right in the armpit is, well, unlikely, but still…
Mosquito bites are nothing to fret about, especially when you’re in a tropical environment. I was more concerned with juice shakes, and whether we’d eat fish curry or fish tandoori tonight.

A few days have passed, and the bite didn’t seem to fade away like you’d expect. Instead, it got bigger. Much, much bigger. The day before New Year’s eve, I was already walking around with my arm in a very comfortable 90 degrees angle, and having a hard time concentrating on anything but the immense pain that’s been radiating from that damn… thing.

At that point, going to see a doctor was inevitable. Mangala hospital’s reception was bleak. While they were registering my not-computerized-at-all file, I was wondering what I’ve gotten myself into.

‘The doctor will see you now’, said the nurse. Actually, she probaby just said ‘come’ or something of the sort. Not for lack of manners, just for lack of English skills. On my way to the doctor, I passed through what seemed to be the ER – another gloomy room, with three beds in it. Huge oxygen containers were placed beside the wall, and a couple of miserable-looking patients were lying and sitting in the beds, some alone and some with family. It was all out there in the open – no curtains. Looking back, I wish I would’ve taken some photos of the hospital, but that wasn’t my concern at the time.

The doctor, sitting in a room without a door, was a friendly-but-brusque old man. He spoke heavy-accented basic English. After a short examination, I recieved my verdict: It’s an infected (and I quote) ‘animal bite’, and it must be drained. I was ordered to come back the same afternoon for the draining, with my armpit shaved.

Well, that’s a first.
Truth be told, it’s quite nice, but socially unacceptable, and not worth the effort. Shaving my whiskers every few days is enough trouble as it is.
Anyway, I went back to the hospital that same afternoon, with one armpit shaved. The doctor seemed surprised – ‘Are you alone? You came alone?’. He sent me away, and told me to come back the next morning with an escort.

When the doctor insisted I’ll be escorted, I began to suspect this whole draining situation isn’t gonna be as pleasent as it first sounded.
Elena, poor thing, is one of those who faint by the sight of blood, and so Natalia readily volunteered to accompany me.

We spent New Year’s Eve at a restaurant and a party, while I’m suffering from the pain and unable to drink due to the antibiotics. Dancing was definitely out of the question. Thank god for eating.

Well, what’s better than starting the new year in a hospital? By that time, I was already getting familiar with the nurses and receptionists of Managala hospital. Their smiles and pleasent manner were like a ray of sunshine on a gloomy day.

Natalia and I went into the doctor’s ‘room’, along with two nurses. Natalia was signing my consent form as a witness, or something of the sort, while I was raining down questions upon the nice doctor. Not a moment too soon, I realized I have no idea what I’m going into. Well, apparently this ‘draining’ process is a small surgery, involving a local anesthesia. Who wouldn’t want to go through his first surgery ever… in India?

I laid down on the bed, the doctor and two nurses beside me. Natalia, at that point, wasn’t sure what to do.
‘Do you want me to stay with you?’, she asked.
‘Yes!’, I answered-pleaded, ‘Thank you!’.
You must understand – at that point, Natalia and I knew each other for about 10 days, and out of them we’ve travelled together for 3 or 4 days. The fact that she was there with me, and even willing to stay with me during surgery was not taken for granted. Not at all.

The cute nurses were wearing their natural soothing smiles while the doctor injected the local anesthesia into my armpit.
Holy shit. That must have been the most painful thing I’ve ever experienced. If that’s the anesthesia, I don’t even want to imagine what the pain would’ve been like without it.
While I was screaming, feeling the anesthesia flowing through my veins, Natalia held my leg. You normally hold a person’s hand in these situations, but since one hand was occupied by an evil doctor and the other one was by the wall, we had to make do. Anyway, feeling her standing over there, just being with me and gently stroking my leg, made the difference. Even while screaming, I couldn’t help but being amazed by the fact that she’s over there, taking care of me, even though we’re practically strangers.

I don’t know what happened afterwards. I can tell you there were knives, syringes, bandages and blood involved. All I saw is the wall, or the darkness of my tightly shut eyelids.

Once it was over, I could barely put my shirt on by myself, and Natalia has helped me with that as well. I leaned on her for the next hour, especially during the bumpy and painful rickshaw ride back to the guesthouse.

For the next days, I had to present myself at the hospital twice a day for antibiotics shots. The girls moved on, as planned, two days after the surgery. Getting ‘left behind’ is hard in this kind of situation, but I did not resent it. Nevertheless, saying goodbye was not easy – Elena and I had a good time travelling together, and were already planning to do that once more in Nepal, but saying goodbye to Natalia was suddenly much harder than I’d have imagined.
Can you feel the moment when you form a deep connection with someone? I mean a single moment, one that you can pinpoint. I don’t think it usually happens this way, but that’s how it was in that surgery, the moment Natalia has started holding my leg.
All in all, it’s not an ordeal I’d like to repeat, but that specific aspect of it something I think I’ll savor forever.

ראש השנה האזרחית הקודם היה מעניין הרבה יותר מהנוכחי. כשרציתי לשתף את החוויה ההיא, הופתעתי לגלות שדי דילגתי פה על כל העניין. יכול להיות שהזכרתי את זה בפסקה בודדת, אבל זה לא מספיק. יכול להיות שלא הייתי מוכן לזה עדיין.

בסוף 2014 הייתי בורקלה, חוף יוקרתי יחסית בדרום הודו. באותו הזמן טיילתי עם אליינה (שותפתי העתידית לרעידת האדמה) כשבוע. אליינה ונטליה טיילו יחד כשפגשתי אותם, אבל כיומיים אח”כ נטליה המשיכה בדרכה, ושבה אלינו בורקלה, ביחד עם אוד ואמה, שתי חברות שהן הכירו בשלב מוקדם יותר בטיול.

זה התחיל כמה ימים לפני השנה החדשה. בהתחלה זה היה נראה כמו עקיצת יתוש קטנה. עקיצת יתוש בבית השחי זה, ובכן, די בלתי סביר, אבל עדיין…
עקיצות יתוש הן לא משהו שאני מתייחס אליו באופן מיוחד, במיוחד בסביבה טרופית. אני התעסקתי בעיקר בשייקים, ובתהיה האם נאכל הערב דג בקארי או דג טנדורי.
עברו כמה ימים, ומצב העקיצה לא השתפר כפי שניתן היה לצפות. במקום זאת, היא גדלה. ממש ממש גדלה. ביום שלפני ערב ראש השנה האזרחית, כבר הלכתי עם יד שמאל בזוית מאד נוחה של 90 מעלות, והתקשיתי להתרכז בכל דבר חוץ מהכאב העז שבקע מ… הדבר הארור הזה.

בשלב הזה, לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לראות רופא. הקבלה של ביה”ח מנגלה הייתה עגומה. בזמן שהם הכניסו את הנתונים שלי לקובץ (לא ממוחשב, ממש תיקיה כזאת), כבר התחלתי לתהות למה הכנסתי את עצמי.

‘הרופא יראה אותך עכשיו’, אמרה האחות. האמת שהיא בטח אמרה משהו בסגנון ‘בוא’, לא בגלל חוסר נימוס, אלא בגלל שבקושי ידעה אנגלית. בדרכי לרופא, עברתי דרך מה שכנראה היה חדר המיון – עוד חדר אפל, עם שלוש מיטות בתוכו. מיכלי חמצן ענקיים עמדו ליד הקירות, וכמה מטופלים אומללים ישבו ושכבו על המיטות, חלקם לבד וחלקם עם בני משפחה. הכל היה בפרהסיה – אין וילונות. בדיעבד, אני מצטער שלא צילמתי תמונות של ביה”ח, אבל זה ממש לא מה שעניין אותי באותו הזמן.

הרופא, שישב בחדר ללא דלת, היה איש זקן ונחמד עם סגנון דיבור תמציתי. הוא דיבר איתי באנגלית בסיסית עם מבטא הודי כבד. אחרי בדיקה קצרה, קיבלתי את גזר הדין: זו (ואני מצטט) ‘עקיצת/נשיכת חיה’ מזוהמת, וצריך לנקז אותה. קיבלתי הוראה לחזור באותו אחה”צ לצורך הניקוז, עם בית שחי מגולח.

אוקיי, זה עוד לא קרה.
למען האמת, זה די נחמד, אך לא כ”כ מקובל חברתית, ולא שווה את המאמץ. לגלח את השפם והזיפים שלי כל כמה ימים זו טרחה מספיק גדולה גם כך.
בכל מקרה, חזרתי לביה”ח באותו אחה”צ, עם בית שחי אחד מגולח.
הרופא נראה מופתע – “אתה לבד? באת לבד?”. הוא שחרר אותי מיד והורה לי להגיע למחרת בבוקר עם מלווה.

כשהרופא התעקש שאגיע עם ליווי, התחלתי לחשוד שכל עניין הניקוז הזה לא הולך להיות נעים כמו שזה היה נשמע בהתחלה.
אליינה, מסכנה, היא מאלה שמתעלפים למראה דם, ולכן נטליה התנדבה ברצון ללוות אותי.

בילינו את ערב ראש השנה במסעדה ומסיבה, בזמן שאני סובל מכאב ולא יכול לשתות בגלל האנטיביוטיקה. על ריקודים בכלל לא היה מה לדבר. מזל שיש אוכל.

אז מה יכול להיות טוב יותר מלהתחיל את השנה החדשה בבי”ח? בשלב הזה, כבר התחלתי להכיר את האחיות ופקידות הקבלה של ביה”ח מנגלה. החיוכים וההתנהלות הנינוחה שלהן היו כמו קרן אור ביום סגריר.
נטליה ואני נכנסנו ל’חדר’ הרופא, ביחד עם עוד שתי אחיות. בזמן שנטליה חתמה כעדה על טופס ההסכמה שלי, אני המטרתי שאלות על הרופא החביב. ברגע האחרון, הבנתי שאין לי שמץ של מושג מה כולל התהליך שאני עומד לעבור. טוב, אז מסתבר שה’ניקוז’ הוא, למעשה, ניתוח קטן, עם הרדמה מקומית. מי לא ירצה לעבור את הניתוח הראשון שלו אי פעם ב…הודו?

שכבתי על המיטה, הרופא ושתי האחיות לידי. נטליה לא כ”כ ידעה מה לעשות עם עצמה.
‘אתה רוצה שאשאר?’, היא שאלה.
‘כן!’, עניתי-התחננתי, ‘תודה!’.
חשוב שתבינו – באותו שלב, נטליה ואני הכרנו אחד את השני כעשרה ימים, מתוכם טיילנו ביחד כשלושה-ארבעה ימים. העובדה שהיא הייתה שם איתי, ועוד הסכימה להישאר לצידי בזמן הניתוח, לא הייתה מובנת מאליו בשבילי. ממש לא.

האחיות החמודות עטו את החיוכים המרגיעים הטבעיים שלהן בזמן שהרופא הזריק את ההרדמה המקומית לבית השחי שלי.
הולי שיט. זה כנראה היה הכאב העז ביותר שחוויתי מימיי. אם זו זריקת ההרדמה, אני לא רוצה לדמיין כמה היה אמור לכאוב לי בלעדיה.
בזמן שצרחתי והרגשתי את חומר ההרדמה זורם בעורקיי, נטליה אחזה באחת מרגליי. נהוג להחזיק יד בסיטואציות כאלה, אבל מאחר ויד אחת הייתה תפוסה ע”י רופא רשע, והשניה הייתה צמודה לקיר, היינו צריכים להסתדר עם מה שיש. בכל מקרה, ההרגשה שהיא עומדת שם, תומכת בי ומלטפת את רגלי, עשתה את כל ההבדל. אפילו בזמן שצרחתי, הייתי מודע לזה ונדהמתי מכך שהיא נמצאת שם, דואגת לי, למרות שאנחנו כמעט זרים.

אני לא בטוח מה התרחש בהמשך הניתוח. אני יכול לספר לכם שהיו מעורבים בעניין סכינים, מזרקים, תחבושות ודם. כל מה שאני ראיתי זה את הקיר, או את החשכה של עפעפיי העצומים בחוזקה.
אחרי שזה נגמר, בקושי הייתי מסוגל ללבוש חזרה את החולצה בעצמי, וגם עם זה נטליה עזרה לי. נשענתי עליה למשך השעה הבאה, במיוחד בזמן נסיעת הריקשה הקופצנית והכואבת חזרה לגסטהאוס.

במהלך הימים הבאים, היה עלי להגיע לביה”ח פעמיים ביום, לקבל זריקות אנטיביוטיקה. הבנות המשיכו הלאה, כמתוכנן, כיומיים לאחר הניתוח. ‘להישאר מאחור’ בסיטואציה כזאת זה לא קל, אבל הייתי בסדר עם זה. למרות זאת, לא היה קל להיפרד – לי ולאליינה היה כיף לטייל ביחד, וכבר אז תכננו להיפגש בשנית בנפאל. להיפרד מנטליה התגלה כקשה הרבה יותר משציפיתי.
האם אתם מסוגלים להרגיש את הרגע בו אתם יוצרים קשר עמוק עם מישהו? אני מתכוון לרגע בודד, כזה שאפשר להצביע עליו בבירור. אני חושב שבדרך כלל זה לא קורה ככה, אבל זה מה שהיה בניתוח ההוא, ברגע בו נטליה אחזה ברגל שלי.
בסה”כ, זו לא הייתה חוויה שארצה לחוות שוב, אבל את ההיבט הספציפי הזה אני אנצור לנצח.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: