Manegau – Part 2, May 2013

(It’s recommended to read the first part)

It’s afternoon. All the volunteers came for tea at my family’s cantine. After a while, a few local teenage girls passed by with empty buckets. It turned out they were on their way to cut some grass, to be used as animal food. Naturally, we joined them. We climbed up on the hill above the village, and after ten minutes stopped to rest on a small piece of flat land.
At some point, the conversation topic changed to dancing. It all ended up with three Israelis  dancing Resam Phiriri (one of the most renowned Nepali folk songs), and a bunch of Nepali teenagers dancing Macarena for the first time in their lives. Now that’s what I call cultural exchange.

Saturday. It’s a day for pondering by myself. My time here in Manegau is a break from the break – suddenly I’m surronunded by Israelis, occupied by thoughts about life. Maybe somehow this detached situation allows me to focus. Suddenly I’m thinking about what’s next, about university, about lots of things I did not expect to be thinking about while I’m here.

I’m sitting by the buffalo pool, trying to read a book. The buffalos are bathing behind me. Once in a while, they’re spraying water all around with their tails.
There’s a group of girls to my right, the village’s small and humble temple is in front of me, and there’s grass, trees, calmness and serenity all around me. I can’t keep reading the book – when you’re that satisfied by your present whereabouts, why would you want to delve into another world?

Shaked’s drawing in her notebook. Suddenly, about ten kids gather around her. She’s showing them her drawings, including a drawing of Lali Guras, Nepal’s beautiful national flower. The kids are excited. They go straight for the single Lali Guras tree in our vicinity, climb it, and pick five magnificent red flowers for Shaked. It’s a touching gesture, but we feel sorry for the picked flowers. How can you even start explaining it to them?

The kids at the kindergraden are such darlings. It’d be next to impossible to forget this scene: 7 3-year-olds sitting in front of me while they’re wearing the paper hats we’ve made for them.
Only when we first gave them paper and color pencils, I’ve truly realized how dire is the situation, and how much we can help and change, even without professional knowlege. They were actually free-drawing for the first time in their lives.
One of the girls is really quiet. She has short hair and keeps her school uniform on, even after she’s finished kindergarden for the day. She’s just gorgeous. I asked her for her name, and she replied by mumbling it quietly, which made me even more captivated by her. Today I discovered her name is Buddhalaxmi – a name that makes sense only in Nepal, with a typical mixture of Hinduism and Buddhism.

While we were renovating the community center garden, an English class was conducted inside for the women group. Purnima has arrived for the class with Prahmis, and left him outside with one of the locals. At one point he was held by Elia, our Israeli mentor, and then he was mine. I held him for 20 minutes, with zero complaints on his part. After one minute in somebody else’s arms, he began to cry. It was just one of several occasions on that day that have made me think that his attitude towards me had changed, that suddenly I’m a familiar person that he likes. I’ve been waiting for this moment.

One evening, I sat outside with my headtorch and notebook, documenting that day’s activity. Within one moment, the neighbours gathered around me. I haven’t talked to any of them as of yet. They were looking curiously at my headtorch and, most importantly, at my writing (my god, he’s writing from right to left!).
The girl addressed me insecurely. ‘What’s your name?’, she asked me in English, and then, ‘Kati barsa bhayo?’ – How old are you, in Nepali.
‘Chau bis’. 24, I answered.
I asked her the same in return, but I didn’t know the translation of the Nepali number she’d just said. She counted with her fingers and clarified that she’s 14. Her parents also tried to talk to me in Nepali, but all I’ve managed to do is say ‘no’ when they asked if I understand.

Sanchomaya, Prhamis’ grandmother, put him in a small box and it looked like he’s satisfied by the situation. I took a photo of him in the box, and another one of her holding him in it. Sanchomaya doesn’t speak one word of English, but the look on her face, when I showed her the photos, needed no translation. Such happiness and gratitude don’t come easy.

I’m sitting outisde my family’s house, while a little girl with a ponytail passes by, holding her mother’s hand. ‘Namaste Janisa!’, I call her. she turns around, surprised a bit. I wave, and a small smile starts to form on her lips. She waves back. I did it, she’s no longer afraid of me.

On my way to the kindergarden I run into Buddhalaxmi, and for the first time, she’s not wearing her school uniform.
‘Namaste Buddhalaxmi!’. She smiles and replies with a weak, shy ‘Namaste’ of her own.
‘Iskool na janne?’, aren’t you going to school? she shakes her her head. No.

After four times at the kindergarden, The kids are somewhat used to us. They’re even playing with us while the teachers are away. Most of them are drawing freely, scribbling, switching colors, and hang up their drawings on the walls all by themselves. The teacher no longer asks them to draw English letters or sits around idly, just watching. She asks them about their drawings, praises them, helps them to clear the dust off their imagination and creativity.
It all seemed immpossible at first.

 On Shavuot eve (a Jewish holiday), all the volunteers gathered together to cook a festive dinner. It’s hard to believe that with the limited products we had, we’ve managed to cook tomato and cheese gnocchi, fried panir cheese with rosemary, lovely vegetable & cheese cutlets, cabbage salad and a magnificent peach crumble with yogurt and fried bananas. I think it would’ve been festive enough even back in Israel.

Crickets, frogs, birds, chickens, goats, children playing. These are the voices that get carried around in the air in Manegau. There are no cars, honks, shouting, machines or computers. Just a small quiet village, as if it were a few centuries ago. The women go down to the river whenever they need to bring fresh drinking water, or to take a shower.
On the other hand, there’s electricity (well, sometimes, it’s still Nepal), a random car or motorbike passes by the dirt road every once in a while, there’s gas, and there’s also plastic (but no proper way of getting rid of it…).
And on the other other hand, if you sit directly on the floor, you’ll get a stomacheache. And if, god forbid, you’d go down to the temple in the middle of the night (which practically means after 9pm), you better take care of the bad spirits. And if you dare whistle inside the house, those temple spirits will come haunting you!
And that’s even before I’ve mentioned 7 year old Dipash. On our first evening in Manegau, Dipash went through a trance ceremony, in order to recieve his grandfather’s spirit. His grandfather was the village’s shaman. A few days later, we started hearing distant drum noises coming from the village center. We were surprised to stumble upon a religious ceremony, meant to invoke a god’s protection on a specific house. Dipash was there, of course, his whole body trembling in trance while his hands are drumming.

When darkness engulfs Manegau, my favorite activity is looking at the adjacent field and stare at the beautiful fireflies fill it with dozens of bright lights. There are no other lights around but the moonlight, and one or two electrical lights (in case there’s power that evening).
When there’s no power, almost nothing changes. Why would it? A few torches and candles and we’re all set. There’s no microwave, refrigarator or computer to worry about, and definitely no street lights.
I’m thinking about home – the real one, in Israel – about how whenever there’s no power our world falls apart. A different life.

Only eight more days in Manegau, and we arrive for another day of kindergarden activity. When we’re about to start, we’re told that tomorrow school vacation starts, which means today is our last activity. Nepal.
My heart breaks when I realize that today’s the last day I’m gonna spend with silent and shy Buddhalaxmi, with Janis, the miniature man, with Janisa, that always pulls out her tongue and smiles a big smile when she’s looking at me.

The weather if great, everyone’s wearing a festive white for Sabbath and the cooking is almost done. It’s our last saturday in Manegau, and we’re all in high spirits.
I’m searching for a quiet spot with good cellular signal – naturally, it’s the highest spot in the village, and the magnificent landscape is spread in front of me.
My mom picks up: ‘Congratulations!’, she announces, ‘you have a new niece!’,
And that was the moment I recieved the tidings about my third niece’s birth. Her name is Shaked.
It’s hard to describe those moments of happiness. I was delighted to share those moments with my friends, but a few minutes later, when the initial excitement has subdued for a bit, I started missing home. My body is in Manegau and my heart is in Haifa. What wouldn’t I have given in that moment to be directly transported to the hospital, to be together with my parents, sister and nieces. I missed them so much…
When I’ll go back home, Shaked will be three months old and Netta will start school, although it feels like she was just born a moment ago as well.

I’m lying in the grass near the temple and the buffalo pool. Every moment I spend there alone is filled with deep serenity. My basic instinct is to surround myself with people, and I end up here only when I’m unable to find partners for another activity. But every time I do, I realize it’s not loneliness. My days alone in Pokhara have tought me to spend time with myself and enjoy the aloneness. I feel whole with it.

Hagar, my kindergarden partner, has prepared an activity for all of us. We’re sitting together while amazing Bon Iver are playing in the background. Hagar is the mailman – she chooses topics, and we’re supposed to write to each other regarding those topics, while she delivers the notes. For example, something we regret, something we like about the other person, etc.
“Thank you for your observance, for the calm atmosphere you create around you. It does not go without saying that one can feel at ease around you. Take this trait and see where it leads you, I’m certain it’d be to interesting places”.
“It made me happy to be your kindergarden partner, I think we made up a good team!”.
“It’s really fun to get to know a sharp guy like you, with a great sense of humor! I wanted to apologize in case I was a control freak during Kopila. Maybe it’s made you feel less comfortable, and maybe it’s only in my head… anyway – nice to get to know you”.
“I wanted to say that I’m sorry about my occasional impatience before and during Kopila. I’m not always good at dividing my attention, and sometimes the wrong people suffer for it. So I’m sorry if I’ve hurt you!”.
“I was happy to discover you’re calm and patient… it’s such an important trait when interacting with a group, and I believe you have a good combination between calm and patience to humor and sharpness. I’m glad to have gotten to know you”.
“I wanted to thank you for bringing up the idea of coming here, that was awesome!”.
“To the Duke! We haven’t gotten the chance to work together much, but I’ve gotten to know you thanks to time we’ve spent together, and you’re a fun person to be with. And it’s lots of fun to complain together about Begam”.
“I was thrilled to find out that you just get me, and that we get each other. It’s good to know there’s someone with the same state of mind, someone that can get your humor at the right moment. It’s good to know there’s another sarcastic person around”.
“I was glad you got the news about your niece when you were with us, I’m truly happy for you”.

Our time here is almost over, and it looks like we’ve always been here and always will be. Today all of us (the volunteers) were sitting together outside my home (yes, it feels like home), while, suddenly, we’ve witnessed a rare sight: a tourist passed by, with a big camera, trekking shoes, the whole deal. We stared at her, she stared back at us, and went along her way, as if we were another group of locals lazying around outside their house during the hot hours of the day. Actually, we felt like ones.

As much as it’s easy to get used to life in a Nepali village, it’s hard to get used to being a celebrity. Te whole village population recognize us by our looks (I’ve been told I stand out among Nepalis…), and most of them probably recognize us by our Nepali name.
“Asale, Asale!”, children and adults alike call me when I pass by their homes in the next village, on my way to or from the school. Even if I’d pass by them eight times on the same day, they’d always stop whatever it is they’re doing, look at me excitedly, call me and smile at me.
Several times, while I was sitting alone near the buffalo pool – reading, listening to music or just enjoying the silence – people approached me, said hello, called me, or sat next to me in order to talk, or just stare at me and at what I’m doing at the moment.

Once, while I was reading a book, an old man sat next to me, a shepherd. I smiled, put down my book, and we started talking. His name was Harry, and he didn’t speak a word of English. I tried to answer in Nepali when he asked me how old I am, where are my friends, and how many hours I had to fly to Nepal. Afterwards, he told me this year and last year were too dry and there isn’t enough water. Then, abruptly, he got up and went back to his cows.

Another time, Jivan, a kid I know from the Kopila group,. sat next to me. He was enthusiastic about my Kindle, and started to press on random buttons, trying to figure out what the hell is this device supposed to do. I explained that it’s a book, and resumed my reading. Jivan stayed next to me and started reading out loud (the book was in English). Slowly slowly, word by word, He read and I corrected his pronounciation and translated to Nepali whenever I could.

Another memorable interaction occured, again, while I was reading a book by the buffalo pool. Buddhashankar, another kid from the Kopila group, passed by, and called my name. I smiled and waved, and he began approaching me. Once he was close enough, he started speaking fluent Nepali, while pointing in the direction of the nearest water spring, and at the small empty bucket he was carrying. I told him I can’t understand him, and he stayed there for a few minutes, as if waiting for something to happen. It was getting dark, and I’ve decided to go back home, so I won’t be late for dinner. I told him that, and he began walking towards the spring. Suddenly, when we were farther apart, he hailed me again.
“Asale, one minute, one minute!”.
Suddenly, I figured it out: he was afraid to stay there all by himself after dark. Spirits of the temple, remember? I descended back and went along with him. When he’s finished filling up the bucket and we started walking back towards the village, I saw he was struggling with the weight. I took the bucket and helped him carry it to his doorstep.

It’s 5pm. We already bought some vegetables, eggs and flour. The chickpeas are soaked in water since the morning. Today we’re cooking an Israeli meal for our Nepali family!
The chickpeas are being cooked in the pot, vegetables are cut and shredded into a cabbage-onion-carrot-tomato salad. Tomatoes, onions and garlic are fried, on their way to beging a shakshuka. The flour is mixed with water and turned into a chapati dough. Shem Tov Levi, Judith Ravitz and Kaveret (the greatest Israeli poprock band, straight from the 70’s) can be heard from my speakers, and it all feels so Israeli.
We asked Suresh for a grinding stone. He was curious about its intended use, and we explained that we want to grind the chickpeas. To our surprise, he opened the cabinet and pulled out a blender. Just at the moment we were about to turn it on, the daily power outage has begun, and so we fell back to our original plan – the grinding stone.
The dough is flattened and baked on the fire (really, there’s a fire in the kitchen), the salad is seasoned and the eggs are already cooking in the shakshuka.
The family sits down on the floor to eat, as usual, only this time we switch roles – we are the ones serving dinner. Once food has been served, I see five astonished Nepalis in front of me, looking at the contents of their plates in wonder. We tell them the names of the dishes and their ingredients, and explain how to use the chapati to ‘wipe out’ the hummus, and how to load it up with shakhuka. Everyone’s eating, enjoying the food and praising it. In the middle of dinner, Purnima goes to my iPod, whose playing has been stopped at the start of the meal, and randomally chooses a song. The accordion starts playing, it’s “Baruch’s boots”, one of the most iconic Israeli songs (by Kaveret). She looks at us, smiles, and asks: “Is it good?”.

Out time in Manegau is almost at an end. One day, the sky gets clearer just before sundown, after a few rainy days. The air is clean, and to the north, between the clouds, Himalayan peaks suddenly appear. Amazing They were hidden from us for the entire month.

A day before we leave the village, there’s a big celebration with the entire village population. It includes performances by the village youth group any by… the volunteers. Our performance entitles a dance to the sounds of Resam Phiriri. We’re all dancing a Nepali dance in front of everyone, and the climax is a solo dance by Begam & I. To this day, I’m having a hard time believing that I’d agreed to do it, and that it actually happened.

The day after, it’s time. Our bags are packed (we’re ready to go…) outside the house and the entire family’s there. They give us a tika, a white ribbon and a flower, and then comes the moment to say goodbye. I look at these dear dear people that have treated me as family for the last three weeks, and suddenly realize that I’ll probably never see them again, or even talk to them.
I get a little choked up and teary-eyed as I’m hugging them. Dinesh, the little brother (18) tells us, “I will miss you all my life”.

We walk towards the van, while the entire village follows us. It feels like someone has rewinded our arrival and our emotions, because now everyone’s sad and crying. We stood there for ten minutes, waiting for all the volunteers to arrive. Mothers cried, fathers cried, children cried, everyone said goodbye again and again. The van starts moving, and we’re waving from the rear windshield. At the front row of the people waving us back, I can spot Sanchomaya, my hosting mother, waving and crying, and I haven’t even managed to speak to her more than a few basic Nepali sentences for this whole period of time.


(מומלץ לקרוא קודם את חלק א’)

אחה״צ. כולם באו לשתות תה אצל המשפחה שלי. אחרי זמן מה שישבנו שם, עברו כמה נערות מהכפר עם סלים ריקים. מסתבר שהן היו בדרך לחתוך דשא (כמאכל לעזים), אז הצטרפנו אליהן. עלינו לגבעה שמעל הכפר ולאחר כעשר דקות עליה עצרנו לנוח על מישור קטן. השיחה התגלגלה לריקודים, ונגמרה בשלושה ישראלים רוקדים רסאם פירירי (שיר עממי נפאלי), וקבוצת נערים ונערות נפאלים רוקדים מקרנה. זה מה שנקרא חילופי תרבויות.

שבת. יום של מחשבות. הזמן שלי פה הוא הפסקה מההפסקה – פתאום אני מוקף ישראלים ועסוק במחשבות על החיים. אולי איכשהו הסיטואציה התלושה מהמציאות (שלי) מאפשרת להתמקד בדברים. פתאום עולות לי מחשבות על ההמשך, על לימודים, על המון דברים שלא ציפיתי לחשוב עליהם פה.

אני יושב ליד בריכת הבאפלו ומנסה לקרוא ספר. מאחוריי הבאפלוים מתרחצים בבריכה ומדי פעם משפריצים החוצה מים בעזרת הזנב שלהם, מימיני חבורת ילדות משחקות, מלפניי המקדש הקטן והצנוע של הכפר, ומכל עבריי דשא, עצים, שקט ושלווה. אני לא מסוגל לקרוא ספר – כשאתה כל כך מרוצה מהמקום שאתה נמצא בו, מי רוצה בכלל לצלול לתוך עולם אחר?

שקד מציירת במחברת שלה ופתאום מתגודדים סביבה כעשרה ילדים. היא מראה להם את הציורים שלה, כולל ציור של לאלי גוראס, הפרח הלאומי היפהפה של נפאל. הילדים מתלהבים וישר רצים לעץ הלאלי גוראס הבודד שנמצא באזור, מטפסים עליו, קוטפים חמישה פרחים אדומים ויפהפיים ומביאים אותם לשקד. המחווה יפה, אבל לנו חבל על הפרחים שנקטפו. איך אפשר בכלל להתחיל להסביר להם את זה?

הילדים בגן קטנים ומתוקים כל כך, ויהיה קשה לשכוח את המראה של שבעה בני שלוש יושבים מולי כשהם חבושים בכובעי נייר שהכנו להם.

כשנתנו להם לצייר באמת הבנתי לראשונה את המצב העגום, וכמה שאפשר לשנות ולעזור פה גם בלי שום ידע מקצועי – זה היה נראה שהילדים ציירו בפעם הראשונה ציור חופשי.

אחת מהילדות בגן ממש שקטה, עם שיער קצר ומסתובבת עם התלבושת האחידה גם כשהיא מחוץ לגן. היא יפהפייה, וכששאלתי אותה איך קוראים לה היא מלמלה את שמה בשקט ורק המיסה אותי עוד יותר. היום גיליתי שקוראים לה בודההלקסמי, שם שיכול להתקיים רק בנפאל, עם ערבוב אופייני של בודהיזם והינדואיזם.

כשעבדנו בבוקר בשיפוץ חצר המרכז הקהילתי נערך שיעור אנגלית לנשות הכפר בתוך המרכז. פונימה הגיעה עם פרהמיס והשאירה אותו בחוץ עם אחד מבני הכפר. מתישהו הוא עבר לאליה, המדריכה שלנו, ומשם כבר חטפתי אותו. המתוק הזה בילה אצלי כ20 דקות בלי אף תלונה, ודקה אחרי שהעברתי אותו למישהו אחר הוא התחיל לבכות. מס׳ פעמים לאורך היום הרגשתי שהיחס שלו אלי השתנה ושפתאום נהייתי דמות מוכרת שהוא אוהב. חיכיתי לרגע הזה.

בערב התיישבתי בחוץ עם פנס הראש והמחברת שלי והתחלתי לתעד את הפעילות היום בגן. תוך רגע התגודדו לידי השכנים, איתם לא יצא לי לדבר עד היום, והסתכלו בסקרנות תהומית על הפנס ועל הכתב המוזר שבמחברת (מימין לשמאל!). הילדה שאלה אותי באנגלית חסרת בטחון אך קוראים לי, ואז בנפאלית בן כמה אני. שאלתי אותה בחזרה, אבל לא ידעתי מה פירוש המספר שאמרה. ספירה עם האצבעות הבהירה שהיא בת 14. ההורים שלה ניסו לדבר איתי בנפאלית, אבל כל מה שהצלחתי לעשות זה להגיד ׳לא׳ כשהם שאלו אם הבנתי.

סנצומאיה, סבתא של פרהמיס, הכניסה אותו לארגז קטן והוא היה מאוד מרוצה שם. צילמתי תמונה אחת שלו בארגז ועוד תמונה שלה מחזיקה אותו בארגז. סנצומאיה לא יודעת אנגלית, אבל הבעת הפנים שלה, כשהראתי לה את התמונות כמה שעות לאחר מכן, אמרה הכל. כזה אושר וכזאת הכרת תודה לא קונים במכולת.

אני יושב מחוץ לבית וילדה קטנטונת עם קוקיות עוברת בדרך הראשית, יד ביד עם אימה. ״נמסטה ג׳ניסה!״, אני קורא לה. היא מסתובבת אלי, קצת מופתעת. אני מנופף לה לשלום וחיוך קטן עולה על שפתיה. היא מחזירה לי נפנוף. הצלחתי, היא כבר לא מפחדת ממני.

בדרך לגן אני נתקל בבודההלקסמי, לראשונה ללא תלבושת אחידה.

״נמסטה בודההלקסמי!״. היא מחייכת ומחזירה לי נמסטה מבויש ושקט.

״איסקול נא-ג׳אנה?״, את לא הולכת לביה״ס? היא מנענעת בראשה לשלילה.

ארבעה מפגשים עם הילדים בגן, והם כבר לא מפחדים מאיתנו ואפילו מעזים לשחק איתנו כשהגננת לא בחדר. רובם מציירים בחופשיות, מקשקשים, מחליפים צבעים, הולכים לתלות את הציורים על הקיר בעצמם. הגננת כבר לא רוצה שהם יציירו אותיות ולא יושבת בשקט מהצד. היא שואלת אותם מה הם מציירים, משבחת, עוזרת להם לנער את האבק מהדמיון והיצירתיות שלהם.

בהתחלה זה היה נראה בלתי אפשרי.

בערב שבועות התכנסנו – כל המתנדבים – לארוחה חגיגית שבישלנו בעצמנו. לא להאמין שמהמצרכים הבסיסיים של הכפר (וקצת גבינות שהוברחו פנימה באישון ליל) אפשר להכין ניוקי ברוטב עגבניות עם גבינה מגורדת, גבינת פאניר מטוגנת עם רוזמרין, קציצות ירק וגבינה נהדרות, סלט כרוב וקראמבל אפרסקים נהדר עם יוגורט ובננות מטוגנות. לא מבייש ארוחת חג בבית מאובזר בישראל.

צרצרים, קרפדות, ציפורים, תרנגולות, עזים, ילדים משחקים. אלה הקולות שנישאים באוויר במנגאו. אין פה מכוניות, צופרים, צעקות, מכונות, מחשבים. פשוט כפר קטן ושקט, כמו בספרים, כמו פעם. הנשים יורדות למעיין להביא מים או להתקלח.

ומצד שני, יש חשמל (לפעמים – כי זו בכל זאת נפאל), יש איזו מכונית או קטנוע שעובר בשביל העפר מדי פעם, יש גז, יש פלסטיק וניילון (אבל אין דרך טובה להיפטר מהם…).

ומצד שלישי, אם תשב ישירות על הרצפה תחטוף קלקול קיבה. ואם, חלילה, תלך למקדש בלילה, כדאי לך להישמר מפני הרוחות הרעות. ואם, ישמור האל (אחד מהם), תשרוק בתוך הבית, רוחות המקדש יגיעו עד אליך! וזה עוד לפני שדיברנו על דיפס בן השבע, שבלילה הראשון להגעתנו לכפר קיבל אליו את רוחו של סבו המנוח – שנפטר לא מכבר והיה אחד מברי המזל בכפר אשר ניחנו בכוחות רוחניים – בטקס שכלל כניסה לטראנס. כמה ימים לאחר מכן, כשלפתע לעת ערב התחלנו לשמוע תופים ממרכז הכפר, הופתענו לגלות טקס דתי לזימון הגנת האל על הבית. כמובן שיכולנו למצוא שם את דיפס בן השבע נכנס לנעליו של סבו המנוח, רועד במין טראנס תוך כדי תיפוף.

כשיורד החושך במנה גאו, הפעילות החביבה עלי היא להביט על השדה הצמוד לבית שלנו, ולבהות בגחליליות היפהפהיות הממלאות את השדה בעשרות נקודות אור בוהקות. מסביב אורות בודדים, או אור הירח בלבד, אם אין חשמל הערב.

כשאין חשמל כמעט שום דבר לא משתנה. למה שישתנה, בעצם? כמה נרות ופנסים ואנחנו מסודרים. הרי אין מיקרוגל, מקרר או מחשב שאנו תלויים בהם, ותאורת רחוב אין מלכתחילה.

אני חושב על הבית שלי, האמיתי, בישראל. איך חרב עלינו עולמנו כשאין חשמל, הכל שובת וחשוך. חיים אחרים.

נותרו עוד שמונה ימים בכפר, ואנחנו מגיעים מלאי מוטיבציה לעוד פעילות בגן. רגע לפני שמתחילים מבשרים לנו שבעצם ממחר יש חופשה של שבוע לכל ביה״ס, מה שבעצם אומר שהיום הפעילות האחרונה שלנו. כל כך נפאל.

הלב שלי נשבר כשאני מבין שהיום אבלה בפעם האחרונה עם בודההלקסמי השקטה עם החיוך הביישני, עם אסמיטה שתמיד לובשת שמלה יפה, עם ג׳ניס הגבר המיניאטורי, עם ג׳ניסה שתמיד מוציאה לשון ומחייכת חיוך ענק כשהיא מסתכלת עלי.

מזג האוויר נהדר, כולם כבר לבושים בלבן חגיגי לכבוד השבת והבישולים עוד רגע מסתיימים. שבת אחרונה במנגאו וכולם במצב רוח מרומם ומחויך.

אני הולך הצידה לנקודה בה הקליטה טובה, הנקודה בה כל הכפר נפרס לפניי והנוף הכפרי והפסטורלי במיטבו.

אמא עונה לי מהר ב״מזל טוב!״ נרגש, ״יש לך אחיינית חדשה!״.

וכך, בעת היותי בכפר מבודד בנפאל, התבשרתי על לידתה של אחייניתי השלישית, שקד.

אין מלים לתאר את השמחה והאושר של אותו רגע. כל כך שמחתי לחלוק את השמחה עם כל חבריי שניה לאחר מכן. כמה דקות לאחר מכן, כשההתרגשות הראשונית שכחה, נמלאתי געגועים הביתה. גופי במנגאו ולבי בחיפה. מה לא הייתי נותן באותו הרגע כדי להיות בבית החולים עם אמא ואבא, אחותי והאחייניות שלי. כמה שאני מתגעגע אליהם באותו הרגע…

אני חושב על זה שכשאחזור לארץ שקד תהיה בת שלושה חודשים לפחות, ונטע כבר תתחיל את כיתה א׳, וזה מרגיש כאילו גם היא נולדה רק לפני רגע.

כל רגע לבד בכרי הדשא שמסביב למקדש ובריכת הבאפלו של מנגאו מלא בשלווה עמוקה. האינסטינקט שלי הוא להקיף עצמי באנשים, ואני מגיע לפה לבד רק כשלא מצאתי שותפים. אבל כל פעם שאני מגיע לפה, אני מבין שזו בכלל לא בדידות. הימים שלי לבד בפוקרה לימדו אותי להתמודד עם עצמי ולהנות לבד. אני שלם עם הלבד שלי.

הגר, שותפתי לעבודה בגן, הכינה לכולנו פעילות. אנחנו יושבים כולנו ביחד, Bon Iver המדהימים ברקע, והגר היא הדוור – היא נותנת לנו נושאים, ואנחנו כותבים פתקים אחד לשני בנושאים האלו. לדוגמה, דבר שאנחנו מתחרטים עליו, משהו שאנחנו אוהבים בבן אדם השני, וכו’ וכו’.

“תודה על ההתבוננות שלך. על האוירה הנעימה שאתה משרה סביבך. לא מובן מאליו בכלל שיש תחושה של נוחות לידך. קח את התכונה הזאת ותראה לאן היא מובילה אותך. אין לי ספק שזה יהיה למקומות קרובים ומעניינים.”

“שימח אותי שקיבלנו את העבודה בביה”ס יחד. אני חושבת שהיינו צוות טוב!”

“אני אתחיל בזה שממש כיף להכיר בחור חריף כמוך עם חוש הומור קורע מצחוק! רציתי להגיד סליחה אם ולפעמים בקופילה היינו שתלטניות (אני אדבר בשמי) ואולי הרגשת קצת פחות בנוח, ואולי זה רק בראש שלי… דרכם של בנות מדריכות? בכל מקרה – סליחה. כיף להכיר אותך.”

“רציתי להגיד שאני מצטערת על חוסר הסבלנות שלפעמים היה לקראת / במהלך הקופילה. אני לא תמיד טובה בחלוקת קשב ולפעמים זה יוצא על האנשים הלא נכונים. אז אם פגעתי סליחה!”

“שימח אותי לראות עד כמה אתה רגוע וסבלני… זו תכונה כל-כך חשובה בעבודה עם קבוצה ואני חושבת שאצלך יש שילוב מנצח בין שלווה וסבלנות לפלפליות וצחוק. אני שמחה שיצא לי להכיר אותך.”

“רציתי להגיד לך תודה על שהעלית את הרעיון לבוא לתבל בצדק, זה היה על הכיפאק!”

“לדוכס! לא יצא לנו לעבוד יחד יותר מדי, אבל מהזמן שבילינו ביחד יצא לי להכיר אותך, אתה אדם שכיף בחברתך, כיף להתלונן איתך על בגם!”

“שימחת אותי כשהבנתי שאתה קולט אותי ושאנחנו הרבה פעמים מבינים אחד את השני… כיף לדעת שיש מישהו שמצליח להבין את הראש שלך ומסוגל לחוש בהומור שלך בזמן הנכון. טוב לדעת שיש עוד ציני עם קצת הומור שחור”

“שימח אותי שקיבלת את ההודעה על הולדת האחיינית ביחד איתנו, מבטיחה שבאמת שמחתי בשמחתך”

הזמן פה כמעט נגמר, ונדמה שהיינו פה מאז ומתמיד ונהיה פה לעולם ועד. היום ישבנו כל המתנדבים לארוחת צהריים מחוץ לבית שלי (כן, זה אפילו כבר מרגיש קצת כמו בית), ופתאום חזינו במראה נדיר – תיירת עוברת בשביל הראשי, עם מצלמה גדולה, נעלי הרים וכל הסיפור. הסתכלנו עליה, היא הסתכלה עלינו, והמשיכה בדרכה, משמע היינו עוד חבורת נפאלים היושבים בעצלתיים מחוץ לביתם בשעות החמות של היום. האמת, הרגשנו בדיוק כך.

כמה שקל להתרגל לחיים בכפר, קשה להתרגל למעמד הסלבריטאות. כל תושבי הכפר מכירים אותנו בפנים (אמרו לי שאני קצת בולט בקרב הנפאלים…), ורובם כנראה מכירים אותנו בשמנו הנפאלי.

״אסאלה, אסאלה!״, קוראים לי הילדים והמבוגרים כאחד כשאני חולף על פני בתיהם שבכפר הסמוך, בדרך מביתי לבית הספר, או בחזרה. גם אם אחלוף על פניהם שמונה פעמים באותו היום, תמיד יחדלו ממעשיהם, יסתכלו עלי בהתרגשות, יקראו לי ויחייכו אלי.

לא פעם ולא פעמיים ישבתי לבדי ליד בריכת הבאפלו וקראתי, הקשבתי למוזיקה או הקשבתי לשקט וניגשו אלי ילדים או מבוגרים, אמרו שלום, קראו בשמי, או התיישבו לידי כדי לדבר, לבהות בי ובמעשיי, או סתם לשתוק.

פעם אחת, בעודי שקוע בספר, התיישב לידי נפאלי זקן, רועה צאן ובקר. חייכתי, הנחתי את הספר, והתחלנו לדבר. קראו לו הארי, והוא לא ידע מילה באנגלית. ניסיתי לענות בנפאלית כששאל בן כמה אני, איפה חבריי, וכמה שעות טסתי לנפאל מישראל. אחר כך הוא סיפר לי קצת שהשנה ובשנה שעברה לא היו מספיק גשמים ואין מים. ואז, לפתע, קם וחזר לפרות שלו.

פעם אחרת התיישב לידי ג׳יוואן מקבוצת הקופילה. הוא הסתכל על הקינדל שלי בהתלהבות והחל ללחוץ על כפתורים בנסיון להבין מה זה המכשיר המוזר הזה. הסברתי לו שזה ספר, והמשכתי לקרוא. ג׳יוואן נשאר לשבת לידי והחל לקרוא גם הוא (הספר באנגלית). לאט לאט, מילה מילה, הוא הקריא ואני תיקנתי כשהגה לא נכון ופירשתי לנפאלית כשיכולתי.

עוד מקרה שזכור לי במיוחד היה כשבמהלך קריאת ספר עבר לידי בודההשנקר, עוד אחד מילדי הקופילה, וקרא לי בשמי. חייכתי ונופפתי לשלום, והוא החל ללכת לעברי. משקרב אלי, החל לדבר בנפאלית שוטפת ולהצביע לכיוון המעיין הקרוב ולעבר דלי המים הריק והקטן שסחב עימו. אמרתי לו שאני לא מבין, והוא נשאר לעמוד לידי במשך כמה דקות, כאילו מחכה שמשהו יקרה. כבר החל להחשיך, ואני החלטתי לחזור הביתה, שלא אאחר לארוחת ערב. אמרתי לו שאני הולך הביתה והוא החל ללכת לכיוון המעיין. לפתע, לאחר שכבר קצת התרחקנו אחד מהשני, הוא קרא לי שוב. ״Asale, one minute, one minute!”. פתאום נפל לי האסימון, והבנתי שהוא מפחד להישאר שם לבד אחרי שמחשיך. רוחות בלילה, כבר אמרנו? ירדתי חזרה לכיוונו והלכתי איתו למעיין. כשסיים למלא את המים והתחלנו ללכת חזרה לכיוון הכפר ראיתי שכבד לו. לקחתי את הדלי ועזרתי לו לסחוב אותו עד לביתו.

חמש אחה״צ. כבר קנינו ירקות, ביצים וקמח, וגרגירי החומוס מושרים במים משמונה בבוקר. היום מכינים למשפחה ארוחה ישראלית!

החומוס נכנס לסיר ומתבשל, הירקות נחתכים ונקצצים לסלט כרוב-בצל-עגבניות-גזר, שום בצל ועגבניות מטוגנים במחבת לקראת הפיכתם לשקשוקה, הקמח מתערבב עם מים והופך לבצק לצ׳פאטי. שם טוב לוי, יהודית רביץ וכוורת בוקעים מהרמקולים שלי וזה מרגיש הכי ישראלי שיש.

ביקשנו מסורש אבן כתישה. הוא התעניין מה נעשה איתה, והסברנו לו שצריך לכתוב את החומוס. להפתעתנו, הוא הוציא בלנדר מהארון. לצערנו, ברגע שעמדנו להפעיל אותו, התחילה הפסקת החשמל היומית, וכך חזרנו לרעיון אבן הכתישה.

הבצק מרודד ונאפה על האש (באמת, יש מדורה במטבח), הסלט מתובל והביצים כבר בשקשוקה. המשפחה מתיישבת על הרצפה כדי לאכול, כרגיל, אך הפעם התפקידים הפוכים – הסירים לידינו ואנחנו מחלקים לכולם את האוכל. משחולק האוכל, אנחנו מגלים לפנינו חמישה נפאלים משתוממים, מסתכלים בתמיהה על צלחותיהם. אנחנו מסבירים להם איך קוראים לכל מנה וממה היא מורכבת, ומסבירים להם איך משתמשים בצ׳אפטי כדי לנגב את החומוס (עד כמה שאפשר לנגב חומוס חסר טחינה) ואיך מעמיסים עליו שקשוקה. כולם אוכלים, נהנים ומשבחים. באמצע הארוחה פונימה ניגשת לאייפוד שלי, אותו עצרתי מלנגן בתחילת הארוחה, ובוחרת רנדומלית שיר כלשהו. האקורדיון שפותח את ״המגפיים של ברוך״ נשמע ברקע, והיא מסתכלת עלינו בחיוך ושואלת “Is it good?”.

זמננו בכפר כמעט נגמר, ובאחד הימים השמיים מתבהרים לקראת השקיעה, אחרי כמה ימים של מונסונים. האוויר צלול, ומכיוון צפון, בין העננים, מבצבצות פתאום פסגות ההימלאיה. מדהים. איך הן התחבאו מאיתנו כל הזמן הזה?

יום לפני עזיבתנו את הכפר יש חגיגה במעמד כל הכפר, עם מופעים שלנו ושל הנוער בכפר (בהנחיית חלק מהמתנדבים). המופע שלנו כולל ריקוד לצלילי השיר הנפאלי הפופולרי ביותר – רסאם פירירי. כולנו רוקדים ריקוד נפאלי לצלילי השיר מול כל הכפר ובשיא של כל זה לי ולבגם יש סולו. קשה לי עד היום להאמין שזה קרה, שהסכמתי לזה, ושבאמת עשיתי את זה.

בשלישי בבוקר, יומנו האחרון בכפר, אנחנו קמים כולנו בזריחה ויורדים לבריכת הבאפלו, להיפרד מהמקום הקסום הזה, ומשם ממשיכים בשביל מעבר לעיקול, לנקודה הצופה על כל העמק שמתחתינו. אנחנו יושבים שם וצופים על העמק, כולם בשקט, כל אחד עם עצמו. תחילה נדמה לי שיש שקט מוחלט, ואז אני מתחיל להקשיב לדממה ולשמוע את החיים שבעמק שמתחתיי – התינוקות מייללים, התרנגולות מקרקרות, הכלבים נובחים, העובדים הראשונים יוצאים לשדות. מדהים לאיזה מרחקים נישאים הקולות החלשים הללו כשהכל מסביב שקט ושלו. מדהים שאנחנו לא חיים ככה בדרך כלל.

קצת לאחר מכן, מגיע הרגע. התיקים שלנו ארוזים מחוץ לבית וכל המשפחה שם. מקבלים טיקה, סרט ופרח ואז מגיע רגע הפרידה – אני עומד מול האנשים היקרים האלה, שהתייחסו אלי כמו משפחה במשך שלושת השבועות האחרונים, ופתאום מבין שכנראה לא אראה אותם או אפילו אדבר איתם יותר בחיים.

פתאום יש לי מחנק בגרון ודמעות בעיניים ואנחנו מחבקים את כולם. דינס, האח הקטן (18) אומר לנו ״I will miss you all my life”.

עולים למעלה, כל הכפר מאחורינו מלווה אותנו ומגיעים לואן, ממש כאילו עשו rewind להגעה שלנו לפה, וגם לרגשות, כי עכשיו כולם בוכים ועצובים. עמדנו שם עשר דקות, חיכינו שכל המתנדבים יגיעו. אמהות בכו, אבות בכו, ילדים בכו, כולם נפרדו מכולם שוב ושוב. הואן מתחיל לנסוע ואנחנו מנופפים מהשמשה האחורית. בשורה הראשונה של המנופפים חזרה אני יכול לראות את סנצומאיה, האמא המארחת שלי, מנופפת ובוכה, ואפילו לא דיברתי איתה יותר מכמה משפטים בסיסיים בנפאלית בכל שלושת השבועות האלה.

זה, ללא ספק, היה אחד מהרגעים העצובים בחיי עד כה. הפרידה מהאנשים האלה הייתה קשה מנשוא, ורק באותו הרגע הבנתי כמה נקשרתי אליהם, כמה הם באמת ובתמים משפחה שלי, וכמה מנגאו הוא הבית השני שלי.

לאחר עזיבתי את הכפר לא נותרה לי שום דרך לתקשר איתם. לא העזתי לחלום שאדבר עם מי מהם שוב, קל וחומר שיום אחד עוד אחזור לבקר במנגאו. מי היה מאמין.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: