Remote grief, Nepal, June 2013

We went back to Tevel’s Big House in Kathmandu for a short summary-seminar. We even stayed there another night after the seminar’s ended, just because they let us, and we wanted to hold on a little bit more.

Eventually, it was over, and we (Begam, Shaked & I, together with a few of the other volunteers) went back to the Thamel, waiting for our flight to India that was due a few days later.

In the heart of noisy Kathmandu, there lies a beautiful, well-nurtured, serene garden – The Garden of Dreams. We’re sitting there, hanging out in a big group of friends, enjoying the calm atmosphere for a few hours. There are many tourists around, and quite a lot of Nepali couples, probably taking advantage of the garden’s relative privacy. It’s a chance for them to be alone, away from the watchful eyes of extended family and the Hindu caste system. There are also many trees, flowers and bushes, along with twitting birds and well-kept roads. I’m reading, playing my newly-bought guitar, having fun with friends, and then the call arrives.

On the other end of the line, my mom is crying, calling my name repeatedly. I already know what’s coming. I get up, walk aside, apart from my friends, to recieve the bad tidings that I’ve already been expecting, somewhere deep inside. It’s hard to accept it, and even harder to listen to my mom’s broken voice. I’ve been denying the situation for a few days now, haven’t allowed myself to fully grasp it. My parents frequently updated me about my grandma’s hospitalization. I kept telling myself it’s just another visit to the hospital and that she’ll walk out of it, as she always does. Even after my mom called me to just let me speak to her, I thought nothing about it. I tried talking to her, but she wouldn’t respond. ‘She’s occupied by her pain’, my mom said. That was the last time I ever talked to her.

And suddenly, that’s the end of it. She’s gone, the woman who practically half-raised me during my early childhood.
‘Have you gone mad?!’, she exclaimed, as expected, when I told her of my travel plans. Just before I left her house, she spoke the last words she’s ever spoken to me face-to-face: ‘And find yourself a girl! A Jewish one!!’.

I can’t recall the entire phonecall with my mom, or how it ended. I do remember sitting by myself beneath a tree after it was finished, feeling so alone. I’m in an island of serenity, in the middle of a bustling city, and I’m an island of misery within that island. I just stared distantly, listening to the birds, no sure whether I wish to be left alone, of wish for any of my friends around me to notice what I’m going through.
What am I doing here, in this garden, in this city, in this country, while that’s what’s going on back home? My grandmother is dead, and I should be with my family, and they need to be with me as well. At that moment, I would’ve given anything to be home with them, to support and be supported. I’m here with friends whose company I enjoy greatly, but none of them is a close friend, none of them is someone I can rely on.


חזרנו לבית הגדול של תבל בצדק בקטמנדו לכמה ימי סיכום. אפילו נשארנו לישון שם לילה נוסף מעבר לסמינר הסיכום, פשוט כי נתנו לנו את האפשרות, ורצינו להיאחז עוד קצת.

אבל גם זה נגמר, ומצאנו את עצמנו שוב באזור התאמל, מחכים כמה ימים לטיסה להודו – אני, בגם ושקד, ועוד כמה חברות מההתנדבות.

בלב קטמנדו הסואנת שוכן לו גן יפהפה, מטופח ושלו. אנחנו יושבים שם, קבוצה גדולה של חברים, ונהנים מהשקט לכמה שעות. מסביב הרבה תיירים, ולא מעט זוגות נפאלים שמנצלים את הפרטיות של הגן כדי להיות קצת לבד, בלי העיניים הבוחנות של המשפחה המורחבת ומערכת הקסטות הנפאלית. והרבה עצים, פרחים ושיחים, וגם ציפורים מצייצות ושבילים מטופחים. אני קורא, מנגן בגיטרה החדשה שלי, צוחק עם החברים, ואז השיחה מגיעה.

מהצד השני של הקו אמא שלי בוכה, חוזרת על השם שלי שוב ושוב. אני כבר יודע מה היא הולכת להגיד. אני קם, הולך הצידה, מתרחק מהחברים, מקבל את הבשורה המרה שבתוך תוכי הרגשתי שהולכת להגיע בזמן הקרוב. קצת קשה לי לעכל מה קורה, ועוד יותר קשה לי לשמוע את אמא שלי שבורה. התכחשתי לזה כל הימים האלה, לא הסכמתי להבין את המצב. ההורים שלי כתבו לי מדי פעם ועדכנו אותי לגבי האשפוז של סבתא. אני אמרתי לעצמי שזה עוד אשפוז ושהיא תצא מזה כמו תמיד, אפילו אחרי השיחה שקיבלתי לפני מס’ ימים – אמא שלי התקשרה ונתנה לי לדבר איתה. ניסיתי לפנות אליה, אבל היא לא הגיבה. עסוקה בכאב שלה, אמא אמרה לי. בדיעבד זו הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתה.

ופתאום זהו, זה נגמר. הייתה ואיננה, הסבתא האהובה שחצי גידלה אותי כשהייתי קטן.

‘אתה השתגעת?!’, היא אמרה לי, כצפוי, כשבאתי וסיפרתי לה שאני טס למזרח לחצי שנה. רגע לפני שעזבתי את ביתה היא אמרה לי את הדבר האחרון שאי-פעם אמרה לי פנים-מול-פנים: ‘ותמצא לך בחורה! ושתהיה יהודיה!!’.

אני לא כל כך זוכר מה היה בשיחה הזאת או איך היא הסתיימה, רק שאחריה מצאתי את עצמי יושב לבד, נשען על עץ, ומרגיש הכי לבד בעולם. נמצא באי של שלווה בתוך עיר סואנת, ואני אי של אומללות בתוך האי של השלווה. הלכתי לשבת בצד, הרחק מהחברים. בהיתי למרחק והקשבתי לציפורים, לא בטוח אם אני רוצה שמישהו מהחברים ישים לב מה עובר עלי, או שימשיכו לעזוב אותי בשקט. מה אני עושה פה, בגן הזה, בעיר הזאת, במדינה הזאת, כשזה מה שקורה בבית? סבתא שלי מתה, ואני צריך להיות עם המשפחה, והם צריכים להיות איתי. ברגע הזה הייתי נותן הכל כדי להיות בבית איתם, לתמוך ולהיתמך. ואני פה עם חברים שכיף איתם, אבל לא עם אף אחד שאני יכול להחשיב כחבר קרוב, מישהו שאפשר להישען עליו בזמנים כאלה.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: