Inhuman heat, unimaginable crowds and lack of personal space – India, June 2013

We’re taking off. Three months in Nepal, and it feels a little bit like leaving home. We’re above the clouds, and Nepal says its farewell with an appropriate encore – an impressive snowy peak peeks between the clouds, with its full magnificence. Nothing compares to it.

New Delhi airport. We’re standing in line for passport check, and I can already see the shiny duty free area beyond the clerk. It reminds me of the Israeli duty free area. I’m not in Nepal anymore.

We’re sitting in a taxi that’s driving towards Main Bazaar – five people packed like sardines in 43 degrees celsius. The humidity is just… unreal. it’s dusty outside, the monsoon is banging on the windshield and the sky is red. I’m not sure if the wipers are malfunctioning or nonexistant, but the result is identical – we can’t see a thing. The driver wipes the windshield with a towel. If it would’ve happened in Israel, I would’ve demanded that he’d stop, and would’ve changed to the taxi.

India shock – everyone’s talking about it, but nevertheless, it’s impossible to avoid it. I spent my first day in India with comparisons to Nepal. Next to Nepal, India feels like the birthplace of western civilization. Road signs, trains, electricity, roads – everything is working and functioning properly here.

After a pleasent six-hours journey in an air-conditioned train, we arrive in Amritsar. The moment we set our feet outside the train station, five different rickshaw\taxi drivers are upon us, trying to win us over, but we’re just looking for the free shuttle-bus to the golden temple. Many people around us are bearded, wearing turbans – Sikhs.
We locate the queue to the shuttle-bus and stand in line, together with a crowd of Sikhs. Everyone’s staring at us, some bypass us, and this is only the beginning…

We get off the shuttle-bus at the entrance to The Golden Temple. Once we step inside – three tiresome tourists with gigantic backpacks – one of the Sikhs quickly (but not unkindly) gestures us to go to the next building. We follow his nonverbal instructions. There are crowds of people inside, of every possible age – It overloads the senses (and let’s not talk about the heat). After a few steps, another Sikh gestures to the left, through a door, and then another one getures to the left again. It’s the tiny tourist quarters. And that’s how we got our room, just like that, without even one word exchanged between us and them.

The Golden Temple’s dining room. I could hear the dishes rattling noisily while being washed long before I could see them – just imagine the noises of a restaurant kitchen, and then multiply by 100 or 200. A Sikh stands at the compund entrance, giving away bowls. Then comes the spoon guy. We’re all equipped, waiting for the gates to open, along with dozens of Indians – everyone’s holding a plate, a bowl and a spoon. After a few minutes, the gates open. A giant empty hall is revealed. The floor is filled with rows of mats, and everyone sit. We follow. The plates and bowls are still empty, waiting on the floor in front of their temporary owners. Not a minute passes by when someone comes up and serves chapatis. Then comes the okra guy, then the rice guy and the dal guy. The food is delicious. It’s hard to describe the special feeling one gets when sitting to eat on the floor with hundreds of Indians.

The temple compound is square and shiny white, adorned with glorified towers. inside the square, there lies a crystal clear blue pool, and in the middle of it, connected by a pathway – The Golden Temple. The place is very touristic, of course, but the tourists are Indian, for the most part. There are so many of them, that it becomes impossible to spot other foreigners. The Indians react accordingly. They stare at us, smile, some say hello, some shake our hands, some ask us ‘Which is you country??’. Most of them haven’t even heard of Israel!

There’s a lot of bustle at the compund entrance – lots of people dipping silvery buckets in the pool. Once they’re full of water, they wash the white marble floor, while dozens of women sweep the water back to the pool, using brooms. My first instinct was to think of it as some kind of mass cleaning, but instinct was pushed aside by logic. Are you crazy? there’s no way they’re just cleaning around like that, it must be some kind of sacred ceremony.
Well, they were just cleaning after all.

We’re slowly circling the pool until we reach the temple itself. The holy book of the Sikhs is glamorously displayed inside. Three men are sitting next to it, playing tabla (Indian percussion) and some kind of accordion. They’re chanting the contents of the book. It’s mellow and so relaxing. The chanting can be heard all around the compound, 24/7. Giant screens around the compound display the transcript in Punjabi, Hindi and English.
This could’ve been the world’s biggest kareoke party.

It’s hard to miss the spiritual experience that the pilgrims are going through. You don’t need to be a religious person in order to absorb some of the holiness floating around.

Amritsar is as crowded as its famous temple. There are so many people walking down the street, that you find yourself wondering if you’ve missed some special event everyone’s going to, or coming back from. But no, that’s how it is with so many people, apparently.
On our second day in Amritsar, we went to the India-Pakistan border crossing, in order to witness the daily changing of the guards ceremony. Lots of Indians and a few foreigners are packed in a line, going through security checks. While we’re standing there, getting squeezed, with all the heat and humidity, I’m starting to lose patience regarding the Indians’ lack of personal space. Everybody’s clinging on each other. The guy behind me just puts his hand on my shoulder. I’m looking at Begam, astonished. Begam, in a typical calm manner, implores me to remain calm. It’s infuriating. That’s just the way it is, get used to it, he says. And Me? Calm down? There’s an Indian hand resting on my shoulder! Indian. Hand. On. My. Shoulder.
Well, what can I say? turns out he was right, after all. Remain calm. That’s just the way it is.

 


אנחנו ממריאים. שלושה חודשים בנפאל, וזה מרגיש קצת כמו לעזוב את הבית. אנחנו כבר מעל העננים, ונפאל נפרדת מאיתנו בהדרן מכובד – פסגה מושלגת ומרשימה מציצה במלוא הדרה מבעד לעננים. אין דברים כאלה.

שדה התעופה בניו דלהי. אנחנו בתור לביקורת הדרכונים, ומעבר לפקיד אפשר כבר להציץ בדיוטי פרי הנוצץ, מזכיר את הדיוטי פרי של ישראל. פתאום אני מתחיל להבין – אני כבר לא בנפאל.

אנחנו במונית למיין בזאר בדלהי, נדחסים חמישה אנשים בחום של 43 מעלות, הלחות מטורפת. בחוץ הכל אבק, המונסון מכה בעוצמה בשמשה והשמיים אדומים. אני לא יודע אם המגבים מקולקלים או לא קיימים, אך התוצאה זהה – לא רואים כלום. הנהג מנגב את האדים מהשמשה עם מגבת. אם זה היה קורה בישראל, הייתי דורש ממנו לעצור ומחליף מונית.

השוק של הודו – כולם מדברים עליו, אבל להתחמק אי אפשר. היום הראשון בהודו עבר עלי בהשוואות לנפאל, שלידה הודו מרגישה כמו ערש התרבות המערבית. שלטים, רכבות, חשמל, כבישים – הכל עובד פה.

לאחר שש שעות נסיעה נעימה ברכבת הממוזגת אנחנו מגיעים לאמריצר. יוצאים מהתחנה, וישר מתנפלים עלינו חמישה נהגי מוניות וריקשות בנסיון לזכות בנו, אבל אנחנו בכלל מחפשים את השאטל החינמי למקדש הזהב. מסביבנו המוני אנשים עם זקנים וטורבנים על הראש – סימני ההיכר של הסיקים.
אנחנו מוצאים את התור לשאטל ועומדים ביחד עם המון סיקים. כולם בוהים בנו, חלק עוקפים אותנו בתור. וזו רק ההתחלה…

השאטל מוריד אותנו בכניסה למקדש הזהב. כשאנחנו נכנסים לאחד הבניינים שמסביב – שלושה תיירים מותשים עם תיקים גדולים – אחד הסיקים מסמן לנו בזריזות (אך באופן נעים) לגשת לבניין הסמוך. אנחנו עוקבים אחר הוראותיו, מדדים פנימה בחשש. יש פה המוני אדם בכל גיל אפשרי והצפיפות מעמיסה על החושים (שלא נדבר על החום). לאחר כמה צעדים עוד סיקי מסמן לנו כיוון מסוים, ואחרי עוד כמה צעדים בכיוון הזה, עוד סיקי מסמן לנו לכיוון הדלת שלידו. אנחנו נכנסים אחריו ומגלים שהגענו למגורי התיירים. ככה, בלי להחליף מילה אחת, סידרו לנו חדר.

חדר האוכל של מקדש הזהב. כשאנחנו קרובים כבר אפשר לשמוע את קרקושי הכלים הנשטפים בהמוניהם – דמיינו לכם קולות מטבח בצבא, ועכשיו תכפילו פי מאה או מאתיים. בכניסה למתחם עומד סיקי שמחלק לכל הסועדים העתידיים צלחת, מימינו יושבות עשרות נשים וחותכות ירקות. אחריו עומד אחד שמחלק קערה, ואחריו איש הכפות. אנחנו מצוידים ומחכים לפתיחת השערים ביחד עם עוד המוני הודים – כולם אוחזים בצלחת, קערה וכפית. לאחר כמה דקות המתנה, השערים נפתחים וכולם נוהרים פנימה. לפנינו נגלה היכל ענק וריק, מלבד שורות על גבי שורות של מחצלות על הרצפה. המוני ההודים מתיישבים על המחצלות ואנחנו נוהגים כמוהם. מול כל אחד נחים הכלים על הרצפה, וכולם מחכים שמשהו יקרה. תוך דקה עובר מישהו עם קערת ענק מלאה בצ׳פאטי ומחלק לכולם. אחריו בא מישהו עם במיה, אחריו מישהו עם דאל (תבשיל עדשים), אחריו מישהו עם אורז, אחריו מישהו עם מים. האוכל נהדר, וקשה לתאר כמה מיוחד זה לשבת עם עוד מאות הודים בהיכל ענק ולאכול איתם על הרצפה.

המתחם ההיקפי של המקדש מרובע, לבן בוהק, עם מגדלים מהודרים בכל מקום. בתוך המרובע שוכנת בריכה עם מים כחולים בוהקים, ובמרכזה, מחובר בשביל – מקדש הזהב. המקום מאוד תיירותי, כמובן, אבל זו בעיקר תיירות פנים של הודים. יש כל כך הרבה מהם, שבלתי אפשרי לזהות עוד תיירים מערביים מלבדנו. והתגובות – בהתאם. בכל מקום בו אנחנו עוברים כולם בוהים בנו, חלקם מחייכים, חלקם אומרים שלום, חלקם לוחצים יד, חלקם שואלים מאיפה אנחנו (Which is your country?), ורובם אפילו לא שמעו על ישראל!

יש תכונה רבה בכניסה למתחם – המוני אנשים מחזיקים דליים כסופים, ממלאים אותם בבריכה, ושופכים אותם על הרצפה הלבנה שמקיפה את האגם. תוך כדי, עוברות נשים עם מטאטאים על הרצפה וגורפות את המים. האינסטינקט הראשוני אומר לי שזה מעין נקיון המוני, אך האינסטינקט נדחף הצידה ע”י ההגיון, שמנסה לספר למוח שלי שזה בטח איזשהו טקס קדוש.
ובכן, זה נקיון המוני.

לאט לאט, אנחנו מקיפים את הבריכה עד שאנחנו מגיעים למקדש עצמו. בפנים מוצג הספר הקדוש של הסיקים, ולידו יושבים שלושה גברים, שרים לתוך המיקרופון את תוכן הספר בשירה איטית ומרגיעה, תוך כדי שהם מלווים את עצמם בטאבלה (תוף הודי) ומעין אקורדיון מוזר. השירה הזאת נשמעת מרמקולים בכל רחבי המקדש 24 שעות ביממה, ומסביב למקדש תלויים מסכי ענק אשר מתמללים את השירה בפנג׳בית, הינדי ואנגלית. זה היה יכול להיות הקריוקי הגדול בעולם.

קשה לפספס את החוויה הרוחנית העוברת על עולי הרגל. אין צורך להיות אדם מאמין על מנת לחוש באווירת הקדושה השורה במקום.

העיר אמריצר צפופה בערך כמו המקדש. יש כל כך הרבה אנשים ברחוב, שזה מרגיש כאילו יש איזה אירוע המוני שכולם בדרך אליו. קצת כמו לצאת או להיכנס להופעה בפארק הירקון. אבל לא, ככה זה כשיש המוני אנשים בכל מקום.
ביומנו השני באמריצר עלינו על ואן למעבר הגבול הודו-פקיסטן כדי לחזות בטקס חילופי המשמרות היומי. המוני הודים וקומץ תיירים נדחסים בתור ועוברים בדיקה בטחונית בדרך למעבר הגבול. תוך כדי שאנחנו נמעכים בתור, עם החום והלחות, אני מתחיל לאבד סבלנות כלפי העדר חוש המרחב האישי של ההודים. כולם נצמדים אחד לשני, הבחור שמאחוריי פשוט מניח יד על הכתף שלי. אני מביט בבגם בתדהמה, והוא, ברוגע אופייני ומרתיח, מפציר בי להירגע. ככה זה, תתרגל, הוא אומר. ואני? מה להירגע? יש יד של הודי על הכתף שלי! יד. של. הודי. על. הכתף. שלי.
אבל מה אני אגיד לכם? הוא צדק. ככה זה. הירגעו.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: