Splitting up, India, June 2013

After two sweatful nights in Amritsar, we started the exhausting journey to Dharamsala, Back to the Himalayas. I had a nice routine in Dharamsala – the day starts with Yoga, followed by a Hindi lesson at Narinder’s, a nice Indian guy who used to be a mountaineer. Today he’s palayzed from the neck down due to a diease. Rajni, his wife, instructs wonderful cooking courses.

One day, Shaked and I were climbing to the village’s upper reaches, where the nature fully blossoms, the view is magnificent and a feeling of serenity prevails. We talked about the elephant in the room – something in not working between the three of us, and especially between me and Begam. Regardless of what’s happened in Pokhara, we were getting on each other’s nerves. Every little gesture or habit becomes totally annoying. I guess it’s just bound to happen after three months.
Shaked has helped me reach the scary decision I should have made some time ago – it’s time to split up.

The opportunity has arrived a few days later. I joined a group on their way to Parvati Valley.

Parvati Valley

I’m sitting in a van between two strangers, and we’re making our way downhill, through McLeod Ganj and Dharamsala and towards Kasol. Bon Iver are playing in my earphones, and they fit perfectly. I left behind lovely people with whom I haven’t spent enough time, but also lovely people with whom I’ve spent way too much time.
During the night, the van stops in the middle of a dark sleepy town for a toilet break. Everything is closed, there are no street lights at all. I look to my right, to my left, and choose a random direction. Every one of us just wandered off to a different spot, and so I’ve found myself peeing in the middle of the night, in a desolate street of an Indian town, whose name will forever remain unknown. Assimilation has begun.

We’ve reached our destination by morning. The raging azure Parvati river crosses between the mountains, with the road beside it. The mountains are high and green. Oh, so much green. It’s the strongest, most breathtaking hue of green I’ve ever seen in nature. At the top of the mountains, when visibility is good, one can see the snowy peaks.
With signs in Hebrew, Israeli snacks, Hebrew library and Israeli music in the background, Kasol proved its reputation as a one of the biggest Israeli strongholds in India is justified. We quickly escaped to the small serene villages of Parvati Valley.
I’ve found myself in Kalga – not an actual village, but a bunch of guesthouses far-off of each other. Not exactly a great place to mingle with the locals, but an excellent place to calm down and enjoy the quiet and the landscapes. The guesthouse I’m in is a wooden structure, full of hammocks, calmness and good food. Forested hills and snowy mountains are around me, and the river’s flow can be heard in the background.
But I’m unable to enjoy myself. I feel so alone, among the 15 people that sit here with me. I don’t feel a deep connection to any of them. I keep reminding myself that it’s only the first day, and that I’ve already dealt with a similar situation successfully. But it doesn’t help. Suddenly, all I want is to be back home with my close friends, the ones who already know me and love me. And my friends in India? They’re just one phone call away, and I can’t decide whether it makes sense to make that call – after all, they are the ones I was getting away from…
I can’t find myself here, with these people. I’m trying to make myself give it an extra couple of days, another chance, but… it doesn’t stop me from being miserable at the moment.
Eventually, I’ve adjusted to my new situation. That may have been the moment I came up with the ‘First Night Practice’: You can’t judge a new place according to the first night. Go to sleep, and see how it is the next day, when you wake up. Always works. Well, almost always.

The Parvati gang disassembled, and Guri and I went trekking together.  I didn’t know Guri before travelling to Parvati. We met on the van from Dharamsala, and by the time we’ve reached Kalga, it was clear we’re going to share a room. I think we recognized each other as outsiders in that gang. In my mind, I sometimes roughly sort people into two groups: ‘my kind of people’ and ‘not my kind of people’. My kind of people are the ones I have a common language with – not an actual language, but you know what I mean…
Back than, I hadn’t yet discovered the joy of finding a common language with people who are ‘not of my kind’.
Guri was one of my kind, to a greater extent than the rest of the gang.  It doesn’t mean I felt that we’re alike, we’re really not. In fact, he wasn’t like anyone I’ve ever known before, but it made it all the more interesting. Our conversations were always surprising and amusing. Anyway, all I’m trying to say is that keeping on travelling together was the natural choice back then.

On the first day of our improvised trek, we climbed three hours up till Rashol, a quiet, desolate village in the midst of the mountains. On the next day, we’ve decided to keep on hiking till Malana, which is located on the other side of the mountain. In order to do that, we got ourselves a ‘detailed’ ‘map’, drawn by the local shopkeeper himself. The map depicted five turns until the mountain pass, and a single long descent on the other side. He claimed it’d take us four-five hours. After a few hours, upon finding ourselves climbing boulders with no path to be seen, we realized he was probably a bit overly-optimistic. It took us four and a half exhausting hours to reach the mountain pass, during which we’ve managed to take wrong turns and turn back three times. Afterwards, we started steeply going down. An hour and a half later, we’ve reached Malana. There were about five houses, and no English speaking locals. In front of us, on the other side of the gorge and the river, lay a much larger village. Good thing we don’t need to keep walking over there, I thought to myself, but something wasn’t right. We started looking for an English-speaking local, wandering around the tall Kannabis fields. I went towards one of the houses. A chubby woman stood at the entrance, looking at me, very surprised. We tried asking for the way to Malana, or whether this is actually Malana, but to no avail. Not a single word of English. But I had a moment of insipiration – I called the travel agent from Kasol, explained the situation, and put her on the phone. They chatted away in Hindi, and when I got my phone back, he explained that we are not in Malana. Do you remember I mentioned the large village on the other side of the river? Yup, that’s Malana. Well, two and a half hours to go, including a long descent and an even longer climb.

We were eating dinner in our guesthouse in Malana, together with one German and two New-Zealanders. The German guy, to my great surprise, has lived in Jerusalem for two years and could speak Herbrew almost fluently. I was impressed. Hebrew is a difficult language to learn, I told him. He disagreed. Compared to English, Hebrew is a pretty easy language to learn, he said. You only have three or four tenses. Now the New Zealanders were confused. According to them, English also has only three tenses – past, present and future. Now the three of us were staring at them, amazed. We started explaining about present simple, progressive, perfect – but they had no clue what we were talking about…

As if someone was working hard in order to make this dinner even more amusing, an old man suddenly walked in the room and sat next to us. Without farther ado, he pulled out a GIGANTIC chunk of charas (kannabis) out of his bag and offered us to buy some. I sneaked a quick look at the guesthouse owner, who was also present in the room. As he was about to speak, I was so sure he’s about to berate the old man for selling drugs in his guesthouse.
Instead, he offered us a free try. Well, somehow they had the bad luck of bumping into five non-smokers, which is pretty rare in India, and even rarer in Parvati.

We went back to Kasol the next morning, and I still had no plans for the next days. This whole ‘travelling without preplanning’ thing was new for me back then. On the one hand, it was very exciting, but on the other hand, a bit stressful – especially finding travel partners. I came up with the idea of moving on to Shimla, a town that used to be India’s summer capital during British rule. Oh, and I was planning on going there ALONE. My first time travelling alone for real, and it was going to be to a place that’s relatively off the beaten path.

Later that day, I was chatting online with Begam, telling him about my Shimla plan. Well, he had some interesting related news regarding the matter. Apparentaly, Bar & Ayala, our friends from Dharamsala, were also leaving the next day in the same direction. If karma is actually a thing, I must have a good one. And guess who I ran into an hour later?
That’s right – Bar & Ayala.
As I said – karma.


לאחר שני לילות מיוזעים באמריצר התחלנו את הדרך המפרכת לדהרמסלה, חזרה להימלאיה. בדרהמסלה מצאתי את עצמי נכנס לשגרה נחמדה – יוגה כל בוקר ובצהריים שיעור הינדי אצל נארינדר, בחור הודי חביב שהיה בעברו מטפס הרים וכיום משותק מהצוואר ומטה בגלל מחלה. אשתו של נארינדר, רזני, מעבירה קורסי בישול הודי נהדרים.

יום אחד עלינו, אני ושקד, לחלק העליון של הכפר, איפה שיש יותר נוף, יותר טבע, יותר שקט ופחות המולה ואנשים. דיברנו על מה שהיה צריך לדבר עליו, על העובדה שהדינמיקה בין שלושתנו כבר לא עובדת, במיוחד ביני לבין בגם. בלי קשר לכל מה שקרה בפוקרה, בשלב הזה, אחרי יותר משלושה חודשים ביחד, כבר התחלנו לעלות אחד לשני על העצבים. כל דבר קטן נהיה מרגיז.
שקד עזרה לי להגיע להחלטה המפחידה שכבר הייתה צריכה להגיע מזמן – הגיע הזמן להתפצל.

ההזדמנות הגיעה כעבור ימים אחדים, אז הצטרפתי לנסיעה לקבוצה שנסעה לעמק פרוואטי.

עמק פרוואטי

אני יושב בואן בין שני אנשים כמעט זרים, ואנחנו עושים את דרכנו במורד הגבעה, דרך מקלוד גאנג׳ ודהרמסלה, ולכיוון קאסול. בון איבר מתנגנים לי באוזן ומתאימים בול. השארתי מאחוריי אנשים אהובים שהייתי איתם יותר מדי זמן, וגם אנשים אהובים שלא הייתי איתם מספיק זמן.
במהלך הלילה הנהג עוצר לנו באמצע עיירה חשוכה ומנומנמת, כשהכל סגור כמובן, ומכריז שזוהי הפסקת שירותים. מסתכלים ימינה ושמאלה, וכל אחד הולך לכיוון אחר כדי לעשות פיפי. וכך אני מוצא את עצמי משתין באמצע הלילה ברחוב שומם של עיירה הודית שלעולם לא אדע את שמה. תהליך ההיטמעות החל.

הגענו בבוקר. נהר הפרוואטי התכלכל והגועש חוצה את ההרים, ולצדו הכביש. ההרים שמשני צדדיו של הנהר ירוקים וגבוהים. כ”כ ירוקים, בגוון הכי חזק ומרהיב של ירוק שאי פעם ראיתי בטבע. מעליהם, כשהראות טובה, מבצבצות במרחק הפסגות המושלגות.
עם שלטים בעברית, ביסלי, במבה, ספריה בעברית ומאיר אריאל ברקע, קאסול מוכיחה שהמוניטין שלה כאחד ממעוזי הישראלים הגדולים בהודו מוצדק. כמובן שברחנו משם במהירות לכיוון הכפרים הקטנים והשלווים של עמק פרוואטי.
מצאתי את עצמי בקלגה – לא כפר אמיתי, כי אם אוסף גסטהאוסים מרוחקים אחד מהשני, שוכנים בתוך יער. לא בדיוק המקום להכיר את התרבות המקומית, אבל כן מקום להירגע ולהנות מהשקט והנוף. הגסטהאוס הוא מבנה עץ מלא בערסלים, שלווה ואוכל טוב. מסביבי גבעות מיוערות וכמה הרים מושלגים, וברקע צליל זרימת הנהר. הנוף מדהים, פסטורלי, שלו.
אבל אני לא מצליח להנות ממנו. אני מרגיש הכי לבד בעולם, עם 15 האנשים שיושבים איתי פה, ואני לא מרגיש חיבור עמוק עם אף אחד מהם. אני מזכיר לעצמי כל הזמן שזה רק היום הראשון, ושכבר התמודדתי עם סיטואציה כזאת בהצלחה. אבל לא טוב לי. לא טוב לי. פתאום הכי הייתי רוצה להיות בבית, עם החברים הקרובים שמכירים אותי ואוהבים אותי. והחברים שבהודו? הם במרחק שיחת טלפון אחת, ואני לא מצליח להחליט האם הגיוני להתקשר אליהם כדי שירגיעו אותי – הרי מהם רציתי להתרחק…
אני לא מוצא את עצמי פה – עם האנשים, עם המקום. אני מנסה להכריח את עצמי לתת לזה עוד כמה ימים, אבל זה לא מונע ממני להיות אומלל בינתיים.
לאט לאט התרגלתי למצב החדש, ואולי זה היה השלב שבו החלטתי על חוק הלילה הראשון: לא שופטים מקום לפי הלילה הראשון בו. מחכים לבוקר וליום חדש, ורואים מה קורה. זה כמעט תמיד עובד.

החבורה הגדולה התפרקה, ואני וגורי יצאנו לטרק קצר. את גורי הכרתי תוך כדי הנסיעה מדהרמסלה, ועד שהגענו לקלגה כבר היה ברור לנו שאנחנו הולכים לחלוק חדר. אני חושב שזיהינו אחד את השני כאאוטסיידרים בחבורה הזאת. לפעמים, בראש שלי, אני ממיין אנשים לאנשים ‘מהסוג שלי’ ו’לא מהסוג שלי’, כשהסוג שלי הם בעצם אנשים שקל לי למצוא איתם שפה משותפת. אז עוד לא למדתי שגם למצוא את השפה המשותפת עם אנשים ‘לא מהסוג שלי’ זה כיף.
גורי היה אחד כזה (מהסוג שלי), הרבה יותר משאר החבורה. זה לא אומר שהרגשתי שאנחנו דומים, ממש לא. למעשה, הוא לא היה דומה לאף בן אדם שהכרתי, אבל זה הפך את הכל למעניין יותר. השיחות איתו תמיד היו מצחיקות ומפתיעות. בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד זה שלהמשיך לטייל ביחד הייתה ההחלטה הטבעית בשלב זה.

ביום הראשון של הטרק המאולתר שלנו עלינו כשלוש שעות לכפר ראשול, כפר שקט ומבודד באמצע ההרים. למחרת החלטנו ללכת לכפר מלאנה, שנמצא מעברו השני של ההר. לצורך כך הצטיידנו ב”מפה” “מפורטת” שצויירה ע”י בעל המכולת המקומית בכבודו ובעצמו. במפה היו כחמש פניות עד מעבר ההרים, ומשם רק ירידה אחת ארוכה. בעל המכולת הבטיח לנו שכל הסיפור יקח משהו כמו ארבע-חמש שעות. אחרי כמה שעות, כשמצאנו את עצמנו מטפסים במעלה סלעים גדולים בשיפוע לא הגיוני, ללא שום שביל נראה לעין, הבנו שהוא היה מאוד אופטימי. בסופו של דבר לקח לנו ארבע וחצי שעות מתישות להגיע למעלה, במהלכן הספקנו לגלות שהלכנו בשביל הלא נכון ולחזור לאחור שלוש פעמים. לאחר מכן התחלנו את הירידה העצומה והתלולה. שעה וחצי מאוחר יותר הגענו למלאנה. היו שם כחמישה בתים והתושבים לא ממש ידעו אנגלית. מולנו, מהצד השני של הנהר, יכולנו לראות כפר גדול. “מזל שהגענו ושלא צריך ללכת עד לשם!”, חשבתי לעצמי, אבל משהו לא ממש הסתדר. התחלנו להסתובב ולחפש מישהו שיודע אנגלית, תוך כדי שאנחנו חוצים שדות קנביס גבוהים ועצומים. בסופו של דבר התקרבתי לאחד הבתים. בכניסה לבית עמדה אישה שמנמנה שהסתכלה עלי במבט מופתע. אנגלית היא לא ידעה, וכשניסינו לשאול האם אנחנו במלאנה, או איך מגיעים למלאנה, זה לא ממש עבד. אלא שאז הייתה לי הברקה – חיש מהר התקשרתי לסוכן הנסיעות ההודי מקאסול, זה שהסביר לנו על הטרק. הסברתי לו את הסיטואציה באנגלית, ונתתי לו לדבר עם האישה. הם דיברו ביניהם במשך כמה דקות בהינדי, וכשסיימו וקיבלתי את הטלפון חזרה, הוא הסביר לי שאנחנו לא במלאנה בכלל. זוכרים את הכפר הגדול מעברו השני של הנהר? כן, כן, מלאנה. יאללה, מה זה עוד שעתיים וחצי של ירידה ארוכה ועליה ארוכה אף יותר?

בארוחת הערב בגסטהאוס שלנו במלאנה ישבנו עם שני ניו-זילנדים חביבים ועוד בחור גרמני. בשלב מסויים גילינו שהבחור הגרמני גר שנה שנתיים בירושלים ומדבר עברית באופן כמעט שוטף. החמאתי לו על כך שלמד עברית, כי תמיד החשבתי אותה כשפה קשה ללמידה. הוא התפלא ואמר שעברית דווקא קלה ופשוטה יחסית לאנגלית. “יש לכם רק שלושה-ארבעה זמנים”, הוא אמר. הניו-זילנדים הסתכלו עליו בבלבול ובתמיהה וטענו בזהירות שגם באנגלית יש עבר, הווה ועתיד. שלושתנו הסתכלנו עליהם בהפתעה והסברנו להם על כל סוגי הזמנים שיש באנגלית (present simple, progressive, perfect וכו’), ולהם לא היה מושג על מה אנחנו מדברים…

כאילו כדי להפוך את ארוחת הערב הזאת לעוד יותר מפתיעה ומשעשעת, לפתע נכנס למסעדה זקן הודי והתיישב לידינו. הוא הוציא גוש ע-נ-ק של ג’ראס (קנאביס) מהתיק שלו והציע לנו. כולנו היינו בהלם למראה הגודל של הגוש הזה, שהיה גדול בעשרות מונים מכל גוש ג’ראס אחר שאי פעם ראיתי. הסתכלתי לעבר מנהל הגסטהאוס, שהיה גם הוא בחדר, וראיתי שהוא מתכונן לדבר. הייתי בטוח שיתרעם על הזקן שמתפרץ אליו לגסטהאוס ומנסה למכור סמים לתיירים. במקום זאת, מנהל הגסטהאוס דירבן אותנו והציע לנו נסיון חינם. איכשהו הם נפלו על חמישה תיירים שאינם מעשנים, שזה די נדיר.

למחרת בבוקר חזרנו לקאסול, כשאין לי מושג מה התוכניות שלי להמשך. כל העניין הזה של לטייל בלי לדעת מראש לאן ועם מי היה לי מאוד חדש, ומצאתי אותו מאוד מרגש, מצד אחד, ומצד שני קצת מלחיץ, בעיקר החלק של ה’עם מי’. החלטתי לנסוע לשימלה, שבתקופת הבריטים הייתה בירת הקיץ של הודו. החידוש העיקרי בעניין הזה היה שתכננתי לנסוע ל-ב-ד, ועוד למקום שהוא מתוייר, אבל ממש לא ב”שביל החומוס” (זה הכינוי למסלול אותו הרוב המוחלט של הישראלים עושה בהודו).

שיחה מקרית עם בגם באינטרנט, בה סיפרתי לו על התכנון לנסוע לשימלה, גילתה לי שבר ואיילה, חברים שהכרנו בדהרמסלה, מתכננים לנסוע למחרת לשימלה. אם קארמה זה באמת דבר שקיים, כנראה שיש לי קארמה ממש טובה. נחשו במי נתקלתי ברחוב כשעה לאחר מכן? נכון, בבר ואיילה.
קארמה, כבר אמרתי?

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: