Axioms (or: This is me breaking free!)

Our own axioms constitute a significant portion of what we ‘know’.
Are you aware of your own axioms? A book I’m reading has made me stop for a moment and ponder that question. Our axioms are in our very core, assimilated so deeply within us, that we tend to think about them as a given fact, as an integral part of reality, an absolute knowledge that cannot be changed or moved.
It makes it hard to identify those axioms – to acknowledge that something so basic isn’t an absolute truth, but rather something that our parents, society and culture have infused in us.

I’m certain I still carry lots of unidentified axioms with me. Some of those I’ve identified have been reevaluated, and remained as sober personal philosophies. The really interesting part lies in the axioms that have been identified, and turned out to be relative, untrue, and sometimes, even destructive.

In 2012, prior to the Israeli primary elections, I became enchanted with a fringe political party, dedicated to uncover and severe the links between politicians, money and the media. It was a whole new and relatively-hidden world I didn’t know existed. Everything I thought I knew about the credibility or the media, the economy and the political method has changed. I started analyzing things differently.
A few months ago, a new documentary about the same issues has become an instant hit here in Israel. My own axioms regarding the matter were already gone, but I could see other people’s axioms being shattered all around me, like waves hitting a stony cliff.

Another one: About two years ago, two friends dragged me to a meat restaurant in Tel Aviv, for a lecture about some weird diet. Something about eating a lot of meat and fat. ‘I’m going to listen to this nonsense, but I’m coming for the steak!‘, I told my friends. The lecturer spoke about how the butter was replaced by margarine and seed oils when he was a child. We’re so used to the accepted nutrition doctrine. We never ask ourselves when, for instance, the food pyramid was invented, or whether there’s any actual evidence pointing towards the saturated fats’ presumed role in causing heart diseases. The answer is that the food pyramid was first introduced in the 1970’s, and no – there’s actually no valid research pointing towards saturated fats as the cause for heart diseases. My basic assumptions about nutrition were broken in the first few minutes of that lecture, even though I was skeptic as hell. It triggered a few weeks of extensive nutrition research on my part, which ended up changing what I know about nutrition, mainly about fats, sugar, cereals and seed oils.

My political axioms were shattered. Most of what I thought I knew about nutrition turned out to be a load of crap.
The way I look at western society’s lifestyle, and specifically about mine, has slowly changed and developed over the years.
I never truly joined The Race – why should I chase after money, why would I go on military officers’ course, and especially, why would I torture myself and get an academic degree? My outlook at life may have already started out as less than standard, but it wasn’t anything revolutionary.
My love for computers has started out early, when I was 6 or 7. My first line of code was written when I was 11 years old, when the internet was still in diapers. By the time I’ve finished high school, it was all clear to me – I’m going to be a software developer.

So I became one. After six years as a software developer in the Israeli army, and six months in India & Nepal, I’ve finally arrived in Tel Aviv, ready to live the cliché – my own flat and my own hi-tech job in Tel Aviv’s prestigious and cool city center. The good life – money, nights out, friends and a cool, young, fun and interesting working environment – What more can you ask for?
Well, apparently there are some things I can ask for. Freedom, for example. To constantly get to know new cultures and meet new and different people, to discover the world. That’s the deal, I told myself, I really like travelling. I’ll just go travelling again, and then return home and keep working in the same wonderful workplace. It took me a lot of time to get there, yeah? It was all preceded by my need to figure out what is it exactly I’m running away from. I thought I was being irresponsible, and was also afraid of the reaction at work.
Those issues faded away, one by one. Some were gone as I stumbled upon concrete evidence that showed me my fears were unfounded, and some disappeared because I convinced myself to make them.

So I started travelling again. This time, it was different, and I instantly recognized it. I felt like I can just keep going on and on. Sometimes I needed to stop, and there were some tough and lonely moments, whenever my longing for home\friends\family hit me. But for the most part, those six months were filled with happiness and excitement, and it was concluded only because I experienced a major earthquake in Nepal and had to go back home afterwards.
Software development? That feeling kept growing stronger even before I returned home. As Tamar Eisenman and BB King have already said in two completely different eras and languages – The thrill is gone.

I went back to the same workplace nonetheless. I wasn’t ignoring those sentiments. Rather, it was my way of verifying it. Plus, I had no alternative ideas. None of my other fields of interest seemed like a potential profession for me. Photography? Writing? Music? I couldn’t imagine myself as neither a writer, nor a photographer or a musician. Eventually, I’ve realized I still like software development, I just don’t want to spend my life this way – investing my hours and years in something I’m not passionate about.

Those sentiments have grown stronger as time passed by. When I shared those feelings with close friends, they’d always ask ‘so what do you wanna do?’. As I’ve already mentioned, I had no viable answer.
At the same time, I started thinking about traveling again. India was calling me yet again, for the third time.

It was just another normal night. I got off the bus and went inside. I took a sit and waited for the lecture to start. Every time I attend an event by myself, I’m reminded of my relatively-new-found ability to be by myself and enjoy it. The things you learn while traveling.
The lecturer was an Israeli nomad. The guy has been traveling for 11 years. He didn’t say anything I didn’t already know, but he did put it all together. He said some things I thought about, some things that I still haven’t had the courage to say out loud.
I was inspired. I also felt like I just got slapped in the face and reminded of things that have become blurry over the course of time. He claimed that the only reason people (who truly wish it) don’t travel, is because they listen to everyone else, to the people around them who say it’s impossible. It just felt so right, and yet, my inner automatic alarms were going crazy.
‘So what do you wanna do?’, I was suddenly self-pondering again, and then I realized I was limiting the range of possibilities. The answer ‘should’ be a type of job or profession, while the real answer is ‘to travel’, or even ‘to wander’.
Can you hear it? That’s the sound of an axiom being broken, a social convention being shuttered to pieces.

Where do you see yourself in 20 years?‘, someone in the audience asked the nomad. ‘I have no idea, but one thing’s for sure – I’m gonna be happy, and I won’t regret a thing’, he answered.

Everything changed for me the moment I’ve lost that basic assumption, that one should have a steady job, that there’s no other way. I went online and discovered a whole community of nomads that make it their reality. I’ve met those people on the road. I always envied them, but wouldn’t let myself look at them and see my own reflection. I didn’t dare.

At first, the usual doubts were there: Is it the reasonable thing to do? Am I being irresponsible?
I roam the streets of my neighborhood on my way back home from work. I left early due to a sudden strong headache. I try to look at myself from an external point of view: I enjoy walking, but I’m physically drained, maybe mentally as well, a bit. My mouth edges tilt downwards instead of upwards, as opposed to my natural inclination to smile. It may not be an honest representation of my daily life, but that was the moment these thoughts suddenly surfaced.
No. The answer is ‘No‘, I tell myself. It’s not irresponsible. Not if you let go of conventions – of what’s considered normal, acceptable or appropriate – and it feels like I’m slowly learning to. I suddenly realize that deep inside me, I’ve already knew for a long time that I want to try it. I write ‘try’ and not ‘do’, because I acknowledge the fact that I have no way of being certain that this is what’s best for me, but I’ve made my peace with that fact.

‘So what do you wanna do when you grow up?’, my mom has asked me when I told her, once she’s realized that ‘software development’ is not the answer, after all.
I deny the relevance of this question‘, I replied.

You can look at it as me finally coming out – Hi, I’m Tom, and what I’d like to do the most is travel the world. I’m not going to adjust myself to the conventional way of life. I strongly oppose the ridiculous notion that there’s only one appropriate way to live my life. It doesn’t make the least bit of sense to me.

Do you remember I’ve asked ‘what more can you ask for‘?
Well, I can ask for much more, apparently. I can ask not to waste my best years in an office, to do the things I’m really passionate about, to travel, write, photograph, confront myself, be constantly self-attentive, change, evolve, collect moments, experiences and friends instead of property and money, take advantage of opportunities as they come and realize that I don’t have to ‘live the dream’ – it just doesn’t have to be one.


הנחות היסוד שלנו הן המקור לאחוז בלתי נתפש ממה שאנחנו יודעים‘.
האם אתם מודעים להנחות היסוד שלכם? ספר שקראתי גרם לי לעצור לרגע ולהרהר בזה.
הנחת יסוד נקראת כך מפני שהיא מוטמעת אצלנו כל כך עמוק, ביסוד שלנו, עד כדי כך שנדמה שהיא עובדה מוגמרת, חלק אינטגרלי מהמציאות, ידיעה מוחלטת שאינה ניתנת לשינוי.
קשה לזהות את הנחות היסוד שלנו – להכיר בכך שמשהו כה בסיסי אינו אמת מוחלטת, אלא משהו שההורים, החברה או התרבות השרישו בנו.

אני בטוח שיש לי עוד הרבה הנחות יסוד שטרם זיהיתי. חלק מאלו שזיהיתי עברו הערכה מחדש, ונותרו כהשקפת עולם מפוכחת, אבל העניין האמיתי מצוי באותן הנחות יסוד שהתגלו והתבררו כיחסיות, שקריות ולעתים אף הרסניות.

בשנת 2012 הקימו אלדד יניב ורני בלייר את מפלגת ארץחדשה“. המפלגה התמקדה במאבק בשחיתות ובקשרי הוןשלטון, ואף הרחיבה את הביטוי להוןשלטוןעיתון‘. הסרטונים והסיפורים שהם דיברו עליהם חשפו אותי לעולם נסתר, מאחורי הפוליטיקה, השלטון, הכלכלה והתקשורת. כל הנחות היסוד שלי בנוגע לאמינות תקשורתית, כלכלית וממשלתית התפרקו, והתחלתי להעריך מחדש כל דבר שאני שומע. לפני מסחודשים הופצה לכל עבר הסדרה מגש הכסף“, המתעסקת בנושאים דומים. בגיא רולניק נתקלתי לראשונה במסגרת הקמפיין של ארץחדשה, ומאז השתדלתי לעקוב מדי פעם אחר פרסומיו בעיתונות. מגש הכסף לא ניפצה את הנחות היסוד שלי, כי הן כבר התנפצו בתקופת ארץחדשה, אבל הבטתי מסביבי וראיתי הנחות יסוד המתנפצות לכל עבר כגלים על סלעים משוננים.

לפני כשנתיים שני חברים גררו אותי למסעדת בשרים בתא, להרצאה של מישהו על איזו תזונה מוזרה של האדם הקדמון. משהו שנוגע לאכילת הרבה בשר ושומן. ‘אני אקשיב לשטויות שלכם, אבל אני בא בשביל הסטייק!‘, אמרתי לחבריי. דעאל שלו, המרצה, פתח בסיפור על איך החמאה של ילדותו התחלפה במרגרינה ובשמני זרעים. אנחנו ככ רגילים לדוקטרינת התזונה השלטת כיום, ולעולם לא שואלים את עצמנו, למשל, מתי נקבעה פירמידת המזון והאם ישנן ראיות לכך ששומן רווי אכן גורם למחלות לב. התשובות הן שפירמידת המזון הוצגה לראשונה כהמלצות התזונה האמריקאיות בסוף שנות ה-70, ולא אין שום מחקר קביל אשר מצביע על כך ששומן רווי גורם למחלות לב. דעאל דאג לנפץ את שתי הנחות היסוד הללו בדקות הראשונות של ההרצאה, ושם התחלתי להקשיב, לשקול ברצינות את מה שיש לו לומר. זה היה הטריגר לכמה שבועות של קריאה ותחקיר, שבסופם השתנה רוב מה שאני יודע על תזונה, ובעיקר על סוכר, שומן, דגנים ושמנים צמחיים מעובדים.

חלק מהנחות היסוד הפוליטיות שלי התבדו. הנחות התזונה שלי התבדו לחלוטין (מלבד בשר זה טעים“). שינוי הנחות היסוד שלי בנוגע לאופן בו אנו חיים את החיים שלנו – בחברה המערבית ככלל, ואני בפרט – התרחש לאורך שנים, בטפטופי מודעות איטיים, שזלגו אטאט וחלחלו פנימה.

אף פעם לא השתתפתי במירוץ ההישגי – לא הבנתי למה לרדוף אחרי כסף, איזו סיבה יש לי לצאת לקורס קצינים, ובמיוחד, למה שאענה את עצמי ואעשה תואר אקדמי? אפשר להגיד שהנחות היסוד שלי היו קצת פחות שגרתיות מלכתחילה, אולם לא היה מדובר במשהו פורץ דרך.
הרומן שלי עם מחשבים התחיל בכיתה א‘, אולי טיפה לפני. את שורת הקוד הראשונה כתבתי כבר בכיתה האו ו‘, כשהאינטרנט עוד היה יחסית בחיתולים. כשסיימתי תיכון הכל היה כבר ברור אני רוצה לתכנת.

אז נהייתי מתכנת. אחרי שש שנים בצבא וחצי שנה בהודו ונפאל, הגעתי לתא להגשים את הקלישאה ההייטקיסטית – דירה ועבודה על שדרוטשילד. החיים הטובים – כסף, בילויים, חברים, סביבת עבודה מעניינת, צעירה וכיפית – מה עוד אפשר לבקש?
מסתבר שיש עוד כמה דברים שאפשר לבקש. חופש, למשל. להכיר תרבויות, לפגוש אנשים חדשים ושונים ממני, לגלות את העולם. זה הסיפור, אמרתי לעצמי, אני מאוד אוהב לטייל. אני אצא שוב, ואחזור לארץ לעבודה הנהדרת שלי. גם לנקודה הזאת לקח לי הרבה זמן להגיע, כן? בדרך הרגשתי צורך להבין ממה אני בורח, חשבתי שאני חסר אחריות, חששתי מהתגובה בעבודה. החששות הללו התפוגגו אחד אחד – חלקם נעלמו כשראיתי הוכחות מוחשיות לכך שהפחדים שלי חסרי בסיס, וחלקם פשוט כי שכנעתי את עצמי בנוגע לאותו חוסר ביסוס.

יצאתי שוב לטייל. הפעם זה היה שונה, וידעתי לזהות זאת בזמן אמת. פתאום הרגשתי שאני יכול להמשיך עוד ועוד. לפעמים צריך לעצור, ויש רגעים קשים ובודדים בהם הגעגועים למשפחה/חברים/בית תוקפים אותך. אבל בגדול, זו הייתה עוד חצי שנה של אושר וריגוש, וההרפתקה הזו נגמרה אחרי חצי שנה רק כי נקלעתי לרעידת האדמה בנפאל.
תכנות? עוד לפני שחזרתי לארץ התחזקה בי ההרגשה הזאת. כמו שאמרו תמר אייזנמן ו-BB King בשפות וזמנים שונים לחלוטין: זה תם, תם, תם, הריגוש כבר לא כאן.

חזרתי לאותה העבודה. לא התעלמתי מהתחושות שלי, אבל רציתי לוודא אותן. בנוסף, לא היה לי שום רעיון אחר. אף אחד מתחומי העניין האחרים שלי לא נראה לי מתאים כמקצוע פוטנציאלי. צילום? כתיבה? נגינה? לא הצלחתי לדמיין את עצמי כסופר, צלם או מוזיקאי. בסופו של דבר הבנתי שעדיין נחמד לי לתכנת, אבל אני לא רוצה להעביר כך את חיי, להשקיע את מירב שעותיי ושנותיי במשהו שאין לי תשוקה אליו.

התחושות התחזקו ככל שעבר הזמן בעבודה. כששיתפתי חברים בתחושות שלי, הם תמיד שאלו אז מה אתה כן רוצה לעשות?‘. לשאלה הזאת, כפי שכבר ציינתי, לא הייתה לי תשובה.
במקביל, הטיול השלישי החל להתגבש במוחי בקווי מתאר כלליים. הודו קוראת לי בשלישית.

זה היה עוד ערב רגיל. ירדתי מהאוטובוס ברחקינג גורגונכנסתי לאוזןבר. התיישבתי לבד וחיכיתי שההרצאה תתחיל. כל פעם שאני הולך לבד לאירוע כלשהו, אני נזכר במתנה האדירה שקיבלתי די בתחילת הטיול הראשון שלי – היכולת להיות לבד ולהנות מזה.
פלג כהן, הידוע כלונלי פלג‘, בלוגר המטייל כבר 11 שנים ברחבי העולם, עלה על הבמה ושטח בפני את משנתו. הוא לא אמר משהו שלא ידעתי קודם, אבל אלו היו דברים שלא חיברתי ביחד, שלא העזתי להגיד בקול, שלא שמעתי אף אחד אומר עד אז. יצאתי משם מלא השראה, ובעיקר מלא מחשבות. פתאום בא מישהו ונותן לי סטירה, ומזכיר לי את הדברים שידעתי, שאולי קצת התעמעמו. הוא טען שהסיבה היחידה שאנשים (שרוצים בכך) לא מטיילים המון היא שהם מקשיבים לסובבים אותם, שאומרים להם שזה בלתי אפשרי. ועדיין, זה לא ככ פשוט. זה מרגיש לי נכון, אבל האוטומט שלי עדיין מהבהב בשלל נורות אזהרה.
חזרתי לשאלה הזאת, שכולם שואלים אותי – אז מה אתה כן רוצה לעשות?‘, ופתאום הבנתי שאני מגביל את עצמי בתשובות האפשריות. אני יודעשהתשובה צריכהלהיות עבודהכלשהי, מקצוע, הכנסה, בעוד שהתשובה האמיתית היא לטייל‘, או אפילו לנדוד‘. יש פה הרבה מרכאות. מה אני יודע? מה צריכה להיות התשובה? מה זו עבודה‘?
בום. אתם שומעים את זה? זוהי קולה של הנחת היסוד הגדולה מכולן מתנפצת.

בסוף ההרצאה ניתן זמן לשאלות מהקהל. ‘איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשרים שנה?’, שאל מישהו, ופלג חשב על זה לרגע, וענה ‘וואלה אין לי מושג, אבל מאושר. אני רואה את עצמי מאושר. ולא מתחרט על כלום’.

הכל השתנה בשבילי ברגע בו איבדתי את הנחת היסוד הזו, שצריך להחזיק בעבודה מסודרת, שאי אפשר אחרת. התחלתי לחקור ולגלות קהילה שלמה של נוודים שפשוט מסתדרים. פגשתי לא מעט אנשים כאלה במסעותיי במזרח. תמיד קינאתי בהם, אבל לא הרשיתי לעצמי להביט בהם ולראות את ההשתקפות שלי. לא העזתי.

לקח לי זמן לסדר את זה בראש ולצבור בטחון בהרגשה החדשה הזאת. אני לא בטוח לחלוטין שזו הדרך הנכונה בשבילי, אבל אני בטוח שמרגיש לי נכון לבדוק ולנסות את זה. אני רוצה לנסות את זה – לנדוד, לזרום, להשתקע, לעבוד, לנדוד שוב. כרטיס לכיוון אחד מזרחה, ומשם האפשרויות בלתי מוגבלות.

בהתחלה הספק הרגיל עוד מכרסם בי: האם זהו הדבר ההגיוני לעשות? האם זה חסר אחריות?
אני הולך ברחובות פלורנטין בדרכי מהעבודה הביתה. יצאתי מוקדם בגלל כאב ראש עז שהגיח לפתע. אני מביט בעצמי מהצד בזמן שאני הולך. ההליכה עושה לי טוב, אבל אני מותש פיזית וקצת כבוי נפשית. קצוות הפה שלי נוטים מטה ולא מעלה, ואני חושב לעצמי שזה הפוך מהנטיה הטבעית שלי. כן, זה אולי לא רגע מייצג, אבל ברגע הזה עולות לי המחשבות האלה.
לא. התשובה היא לא‘, אני אומר לעצמי. זה לא חסר אחריות. לא אם משתחררים מהכבלים של מה מקובל, מה נורמלי, מה ראוי ואני מרגיש שאני משתחרר מהם ככל שהזמן חולף. פתאום אני מבין שכבר כלכך הרבה זמן ידעתי בתוך תוכי שזה מה שאני רוצה לנסות. אני כותב לנסותולא לעשות‘, כי אני מכיר בכך שאין לי ודאות שזה מה שהכי נכון, אך חי עם זה בשלום.

אז מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?שאלה אותי אמא שלי כשסיפרתי לה, ברגע שהבינה שלתכנתהיא לא התשובה, למרות הכל.
אני כופר ברלוונטיות של השאלה הזאת‘, עניתי.
אתם יכולים להסתכל על זה בתור היציאה הסופית שלי מהארון היי, אני תום, ומה שאני הכי רוצה לעשות זה לטייל בעולם. אני לא מתכוון להתכוונן למסלול החיים הקונבנציונלי שמנסים להשריש בי. אני כופר בהנחה שישנה רק דרך חיים ראויה אחת. זה לא הגיוני, אפילו לא קצת.

זוכרים ששאלתי מה עוד אפשר לבקש? מסתבר שאפשר לבקש עוד הרבה יותר. אפשר לבקש לא לכלות את מיטב זמני ושנותיי במשרד, לעשות את הדברים שבאמת מרגשים אותי, לטייל, לכתוב, לצלם, להתעמת עם עצמי, להיות קשוב לעצמי באופן תמידי, להשתנות, להתפתח, לצבור חוויות וחברים במקום רכוש וממון, לנצל הזדמנויות ולהבין שלא צריך לחיות את החלום זה פשוט לא חייב להיות חלום.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: