Pre-farewell syndrome

I’ll be leaving soon. I’ve started to face it upfront.

“Anyone wants to update?”, someone asked, as they do every morning at the start of the company-wide morning sync meeting. I waited for everyone else to update. “I’ve got an update – this is my last day here”. Soluto responded in unison with a sad sigh. It was touching (I’m not being sarcastic). The rest of the day passed by quickly, and at the end of it, after all the goodbyes, I’ve found myself walking back home at 4 pm. Finally free, but a bit shocked as well. Wait, Did I actually pull that off? Did I really just quit my job, not in order to come back in a few months, but this time… maybe in order to never go back to a corporate job? Maybe never be a software developer again?

It’s almost midnight, and I’m sitting in my sister’s balcony, overlooking the bay, enjoying Haifa’s breeze. Three days with my nieces is far more than the brief meetings I’m used to. Nevertheless, if feels like a drop in the ocean. I’m looking at tiny Shaked, who was born 3 years ago, while I was backpacking for the first time. Out of those 3 years, I was abroad for about 10 months. How much more of their lives am I going to miss? I suddenly realize the unbelievably high cost. And it will always remain so.
The next day, when Shaked puts her forehead against mine and pulls out her tongue, it becomes unbearable. How can I choose to distance myself?

For about two weeks now, I’ve been repeatedly opening my schedule a few time a day, trying to squeeze in all the people I’d like to see into a much-too-tight schedule. I’ve imagined this transition month as a tranquil and laidback one, with whole days on the beach with a good book. Instead, I’m running around between errands and social events, and it just doesn’t feel enough. No matter how many friends I’ll manage to meet, and for how many times, it still won’t suffice, because how can it, knowing I’m about to leave?

And then it dawns on me. ‘What the hell are you doing?!’, I mentally yell at myself. How insane must you be in order to get up and leave everything? I’m not talking, of course, about work, property or financial future. I’m talking about family and friends. It doesn’t make sense to leave all of it behind.

But it’s only a momentary point of view, or at least a partial one. It doesn’t change the big picture, the place I’m in right now, that demands this change, that longs for a different lifestyle.

This journey will be tough but rewarding, and missing everyone is, unfortunately, part of the deal. I have to learn to accept it.


השבועות האחרונים עומדים בסימן ההכרה בכך שעזיבתי מתקרבת.”מישהו רוצה לעדכן משהו?”, שאל מישהו בטקס הקבוע של ישיבת הבוקר, שמטרתה סנכרון יומי של כל החברה. חיכיתי ששאר העדכונים יסתיימו. “יש לי משהו לעדכן – היום זה היום האחרון שלי”. אנשי סולוטו הגיבו כגוש אחד באנחה עצובה שנגעה ללבי. כל שאר היום עבר במהרה, ובסופן של כל הפרידות, מצאתי את עצמי הולך חזרה הביתה בארבע אחה”צ. חופשי ומאושר, סוף סוף, אך גם המום. רגע, באמת עשיתי את זה? באמת עזבתי את העבודה שלי, והפעם לא במטרה לחזור בעוד כמה חודשים, אלא במטרה… אולי לא לחזור לעבודה משרדית? לא לחזור לתכנת?

כמעט חצות, ואני יושב במרפסת של ביתה של אחותי, משקיף על המפרץ ונהנה מהבריזה החיפאית.
שלושה ימים עם האחייניות שלי זה הרבה יותר מהטעימות הקטנות שאני רגיל לקבל מנוכחותן. עם זאת, זה מרגיש לי כמו טיפה בים. אני מביט בשקד הקטנה, שנולדה לפני כ-3 שנים בזמן הטיול הראשון שלי. 3 שנים, מתוכן לא הייתי בארץ כעשרה חודשים. כמה עוד אפסיד מהחיים שלהן? פתאום נוחת עלי המחיר הכבד הזה.
והוא יישאר מחיר כבד. תמיד.
למחרת, כששקד מצמידה את מצחה למצח שלי ומוציאה לשון, המחשבה הזאת נהיית בלתי נסבלת. איך אפשר לבחור להתרחק?

כבר שבועיים שאני פותח את לוח השנה שלי מס’ פעמים ביום, מנסה שוב ושוב לדחוס את כל האנשים שאני רוצה לפגוש לתוך לו”ז צפוף הרבה יותר ממה שהייתי רוצה. דמיינתי את החודש הזה, בין העבודה לטיסה, כחודש רגוע, עם ימים שלמים על החוף עם איזה ספר טוב. במקום זה אני הולך להתרוצץ בין סידורים לבין פגישות עם אנשים, וזה לא מרגיש מספיק. אולי הייתי צריך לטוס חודש מאוחר יותר? או להפסיק לעבוד חודש מוקדם יותר?
בעצם, לא משנה כמה חברים אספיק לפגוש ולכמה פעמים, זה לא יהיה מספיק, כי איך זה יכול להיות, בידיעה שאני עוד רגע עוזב?

ואז זה נוחת עלי. ‘מה לעזאזל אתה עושה?!’, אני צועק על עצמי. כמה משוגע צריך להיות בשביל לקום ולעזוב הכל? אני לא מדבר, כמובן, על העבודה, הרכוש, העתיד הכלכלי. אני מדבר על המשפחה והחברים. איך זה הגיוני להתרחק מהכל כשיש כ”כ הרבה דברים טובים פה?

אבל זו נקודת מבט רגעית בלבד, או לפחות חלקית. זה לא משנה את התמונה הכללית, את המקום שאני נמצא בו עכשיו, שדורש את השינוי הזה, שמשתוקק לסגנון חיים אחר.

המסע הזה הולך להיות קשה אך מתגמל. להתגעגע לכולם זה, למרבה הצער, חלק מהחבילה. אני צריך ללמוד לקבל את זה.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: