6 Stages on my way to freedom

It took me quite a while to get here. Years, actually. When I came back home from my last journey, I was lost and broken. An earthquake and a sudden halt to your journey can do that.

At about that time, people have started imploring me to start writing a book about my experiences. I’m not quite there yet, but it was enough to make me start writing.
So I sat in my sister’s balcony, and wrote the first paragraph:

You think you know where you’re going and which way it’s gonna be, but the roads are winding, changing frequently. Sometimes you get off the road for a few moments (or more). Maybe that’s where I am right now, off the road.

Writing has helped me rediscover my path, but not just that; It has also helped me see the path clearly, possibly for the first time ever. I’ve started thinking about my ‘story’ as a script or a plot. A plot, as in a character – me – that evolves and develops over time. I’ve started wondering what’s gonna happen next, as if it was another chapter in a book, and not my own life. It doesn’t mean I was looking at things from a distance, but I did see it from a different perspective.
Once I’ve started looking at my life this way, it has become easier for me to understand what’s the next step for me, and at the same time, how I ended up here.

1. I started backpacking and found out there’s a whole different world out there

My first steps out of Kathmandu’s airport were my first steps in the so-called third world. Lots of taxi drivers were surrounding me, but all the taxis looked old and tattered. I had strong doubts regarding the taxi’s ability to start the engine, let alone leave the airport and actually take me somewhere!
After I’d gotten used to the dirt roads and power outages, I discovered an amazing and rich culture. I realized there’s much more to the world then western culture. There isn’t one homogenous western culture, of course, but the distinction becomes blurry once you compare it to Indian, Chinese or Japanese culture, for instance. Travelling in Myanmar has made realize people can be much more easygoing. The Nepalese fixation with dal bhat, their national dish, taught me there are place where millions of people actually eat the same meal (rice, lentils and fried vegetables), twice a day, for their whole lives. The Indians’ lack of sense of personal space has shown me that almost every social convention is an axiom waiting to be shattered to pieces. I was fascinated and couldn’t get enough of it.
That’s only one of the aspects of backpacking that’s made me fall in love with it. You can add that up to the prospect of constantly meeting new people, repeatedly facing your fears and leaving your comfort zone, and the complete freedom to decide on the pace and circumstances of your life.

2. I met a varienty of people with different life stories – they were “living the dream”

A Swedish middle-aged man travelling the world with his dog, an American diving instructor living in Thailand, a German hippie managing daily jam sessions in a café in Nepal, two Italian brothers who opened up an Italian restaurant in Sri Lanka, a German nomad graphic designer, an Israeli mom travelling with her 5-year-old son while importing clothes from India, a Polish girl that divides her time between guiding tourists in the Greek islands and travelling the world, an old swiss dude travelling with a container and opening up a pub wherever he goes, and an Israeli girl who opened up a guesthouse in Dharamsala with her Indian boyfriend – These are all real people I’ve met on the road. You may know one person with a similar story, but chances are you don’t. When you backpack you meet them all, and their numbers are bigger then you’d expect.
At first, those people amazed me. I was hooked by their courage, by their nonconformist choices. They were “living the dream”, as I’ve often told them, and there was a (then) small part of me that wanted to be like them.

3. My wanderlust became insatiable, and it made me feel irresponsible and confused

After travelling for six months, I came back home, eager to start my ‘adult’ life. I got myself a cool apartment in the center of Tel Aviv and an awesome hi-tech job. A few months in, it was clear that feeling wasn’t going away anytime soon – I want to go travelling again. I need to go travelling again. I was having a hard time grasping it. You see, up until then, it was all very standard – these days, every Israeli youth goes backpacking after finishing his compulsory army service. But going travelling again?! Isn’t it time I’ve settled down, focused on my career, stuff like that? I felt irresponsible, and – much worse – confused. I was starting to suspect that wanderlust thing is permanent. Am I supposed to just hop on & off between western routine and backpacking every few months? That doesn’t make any sense… I’ve spent months turning it over and over again in my head. Eventually, I took to the road again, despite my confusion. My wanderlust was that strong.

4. I realized my longtime profession and ‘calling’ is not actually my calling

I was backpacking for the second time, and loving every moment of it. Every time I accidentally pondered on my profession – software development – I sensed that the glamour was gone. I was no longer into it. The thought of going back to the office routine was almost unbearable. There was a time – almost a decade! – I believed and felt software development was my passion, my calling. I always believed in and advocated for following your true passions, your real interests. When your passion is a high-paying, challenging job, it’s an easy choice. One night, I was drinking beer with some new friends in Bundi, India. Boris, a nomad photographer, told us about the way photography makes him feel. Nofri said it sounds like he’s found his calling in life. ‘I believe each one of us has a calling, and only few of us find it. Even fewer answer it’, she said. ‘And what’s you calling?’, I asked her, and she immediately replied: ‘my calling is to spread light around the world’. At first I thought she was kidding, but she was unapologetically serious about it. I don’t think I believe in calling or destiny in that sense, but if she truly believes it, doesn’t that make it her calling? ‘And what’s yours?’, she countered. It was an expected question, but I was still caught off-guard. I was struggling to find an anwer, as I suddenly heard myself saying: ‘lately… I’ve started thinking my calling may be travelling’. It suddenly felt right. A few months later, I started taking myself seriously.

5. I learned to just let go, let things be unexpected

I came back home again, unexpectedly, in the midst of an emotional turmoil, while struggling with a minor PTSD (self diagnosed, mind you) after experiencing the 2015 Nepal earthquake up close. I had no plans, no idea what’s next, and a tendancy of becoming alarmed whenever a table was slightly shaking. I went to an ashram retreat in the Israeli desert, looking for answers. Meditation didn’t have the effect I was aiming for, but the interactions with the people living there did lead me to a surprising conclusion – I need to let go. Backpacking has taught me life is unpredictable and full of surprises, so I shouldn’t expect it to be predictable. On the contrary, the unexpected suddenly became exciting. The future became full of endless possibilities, and all I had to do was continue following my gut. I’m about to leave a VERY comfortable life, sell many of my belongings, leave my family and friends behind, and dive straight into unfamiliar territories. What if I discover this lifestyle is not for me, after all? What if I’ll get tired of wandering around? What if I miss home too much? What if I can’t make it financially? What if I decide to come back and can’t find a decent job? What if I can’t find love while on the road? What if all my friends move on to the next phase in their lives and start families, and we won’t have a common language anymore? There are so many what ifs, so many fears, doubts and uncertainties. I can never be certain about this. But I do know one thing: life has taught me it’s full if surprises and opportunities. It’s easy to succumb to your fears, but you can also make a choice to hope for the best. It might even be some kind of faith. It’s strange to think about it from this perspective, because as an atheist, I generally don’t think kindly about faith. But this is about faith in myself and in people, not in a higher power.

6. I let go of some of my own axioms and started treating them as social conventions that can be broken

It took me a few more months, but I eventually resumed the familiar routine – got my old job back, while dreaming of travelling again. One day, I went to listen to a lecture by an Israeli nomad – the guy has been travelling for 11 years. He didn’t say anything I didn’t already know, but he did put it all together. He said some things I thought about, some things that I still haven’t had the courage to say out loud. I was inspired, and felt like I just got slapped in the face and reminded of things that’ve become blurry over the course of time. He said the only reason people (who truly wish it) don’t travel, is because they listen to everyone else, to the people around them who say it’s impossible. ‘So what do you wanna do?’, people have kept asking me in the last few months, and I suddenly realized I was limiting the range of possibilities. The answer ‘should’ be a type of job or profession, while the real answer is ‘to travel’, or even ‘to wander’. Can you hear it? That’s the sound of an axiom being broken, a social convention being shuttered to pieces. ‘Where do you see yourself in 20 years?’, someone in the audience asked the nomad. ‘I have no idea, but one thing’s for sure – I’m gonna be happy, and I won’t regret a thing’, he answered.

Everything changed for me that night, and my experiences started forming into conclusions in my mind. All those people I’ve met on the road – they’re living this kind of life, and they find creative ways to make it work. Their life is unexpected and full of surprises, and they follow their passions, their calling. They have the complete freedom to set their life circumstances, and they experience different cultures and meet a variety of people along the road.

It’s an ongoing experiment.
Who knows whether or not it’s gonna work out?
Only one way to find out…

לקח לי לא מעט זמן להגיע לנקודה בה אני נמצא כעת. שנים, למעשה. כשחזרתי הביתה ממסעי הארוך האחרון, הייתי אבוד ושבור. רעידת אדמה והפסקה פתאומית של הטיול שלך יכולים לגרום לזה.

באותו הזמן, אנשים התחילו להפציר בי לכתוב ספר על החוויות שלי. אני עוד ממש לא שם, אבל זה היה מספיק בשביל לנטוע בי את רעיון הכתיבה.
אז ישבתי במרפסת של אחותי וכתבתי את הפסקה הראשונה:

אתה חושב שאתה יודע לאן אתה הולך, ובאיזו דרך זה יהיה, אבל הדרכים הן פתלתלות, משתנות תכופות. לפעמים גם יורדים מהשביל לכמה רגעים (או יותר). אולי שם אני נמצא עכשיו, מחוץ לשביל.

הכתיבה עזרה לי למצוא מחדש את הדרך שלי, אך לא רק; היא גם עזרה לי לראות את הדרך בבהירות, אולי לראשונה אי פעם. התחלתי לחשוב על ה’סיפור’ שלי בתור עלילה. עלילה במובן של דמות – אני – שמתפתחת עם הזמן, ועוברת תהליכים. התחלתי לתהות מה יקרה בהמשך, כאילו היה זה עוד פרק בספר, ולא החיים שלי. אין משמע הדבר שהסתכלתי על המאורעות בריחוק, אולם ראיתי את הדברים מזווית קצת אחרת.ברגע שהתחלתי להסתכל כך על החיים שלי, נהיה לי קל יותר להבין מה הצעד הבא עבורי, ובה בעת, גם להבין איך הגעתי לנקודה הנוכחית…

1. התחלתי לטייל כתרמילאי, וגיליתי עולם שלם שלא הכרתי

צעדיי הראשונים מחוץ לשדה התעופה של קטמנדו היו גם צעדיי הראשונים ב”עולם השלישי”. הייתי מוקף בנהגי מוניות, אבל כל הרכבים שלהם נראו ישנים ומרופטים. הייתי בספק אם יצליחו להתניע, בטח שלא לצאת משדה התעופה. אחרי שהתרגלתי לדרכי העפר ולהפסקות החשמל היזומות, גיליתי תרבות עשירה ומדהימה. פתאום הבנתי שיש בעולם הרבה מעבר לתרבות המערבית. זה לא שיש תרבות מערבית הומוגנית אחת, כמובן, אבל ההבדלים בין ישראל לאירופה מיטשטשים ברגע שמשווים את התרבות המערבית לזו ההודית, היפנית או הסינית, לדוגמא. בעקבות הזמן שלי במיאנמר גיליתי עד כמה אנשים יכולים להיות רגועים וסבלנים. האובססיה הנפאלית לדאל באט, המאכל הלאומי, לימדה אותי שישנם מקומות בהם מיליוני אנשים אוכלים את אותה הארוחה (אורז, עדשים וירקות) פעמיים ביום, במשך כל יום מימי חייהם, ללא יוצא דופן. חוסר חוש המרחב האישי של ההודים הדגים לי כיצד כמעט כל מוסכמה חברתית היא אקסיומה שניתן לשבור לחתיכות. ואני רק רציתי עוד ועוד. זה רק אחד מההיבטים של התרמילאות שגרמו לי להתאהב בה. אפשר להוסיף לכך את ההיכרות הבלתי פוסקת עם אנשים חדשים, ההתמודדות החוזרת ונשנית עם הפחדים שלך, היציאה מאזור הנוחות, והחופש המוחלט לקבוע את קצב ונסיבות חייך.

2. פגשתי מגוון של אנשים עם סיפורי חיים שונים ומשונים – הם “חיו את החלום”

שוודי בגיל העמידה שמטייל בכל העולם עם הכלב שלו, מדריכת צלילה אמריקאית שחיה בתאילנד, היפי גרמני שמנהל את במת הג’אם סשן בקפה בנפאל, שני אחים איטלקים שפתחו מסעדה איטלקית בסרי לנקה, מעצבת גרפית גרמניה נודדת, אמא ישראלית שמטיילת עם בנה בן ה-5 בזמן שהיא מייבאת בגדים מהודו, פולניה שמחלקת את זמנה בין הדרכת תיירים ביוון ובין טיול בעולם, שוויצרי זקן שמטייל ברחבי העולם עם פאב נייד שמוכל בתוך קונטיינר, ובחורה ישראלית שפתחה גסטהאוס בדהרמסלה ביחד עם בן זוגה ההודי – כל אלו הם אנשים אמיתיים שפגשתי במסעותיי. ישנו סיכוי קלוש שאתם אולי מכירים אדם אחד כזה. כנראה שלא. כשמטיילים פוגשים אותם, ויש הרבה מהם. בהתחלה נדהמתי מהם. הוקסמתי ע”י האומץ שלהם, ע”י הבחירות הלא-שגרתיות שלהם. הם “חיים את החלום”, כמו שאמרתי להם פעמים רבות, והיה בי חלק קטן (אז…) שרצה להיות כמוהם.

3. נדבקתי בחיידק הטיולים, והבנתי שבלתי אפשרי להרוות את צמאונו. זה גרם לי להרגיש מבולבל וחסר-אחריות

חזרתי הביתה אחרי שישה חודשים, נלהב להתחיל את חיי ה’בוגרים’. שכרתי דירה מגניבה במרכז ת”א והתחלתי לעבוד בחברת הייטק אדירה. אחרי מס’ חודשים, כבר היה לי ברור שההרגשה הזאת לא הולכת להיעלם בעתיד הנראה לעין – אני רוצה לטייל שוב. אני צריך לטייל שוב. היה לי קשה לעכל את זה. אתם מבינים, עד אז כל העניין היה די סטנדרטי – כמעט כל צעיר ישראלי הופך לתרמילאי למשך כמה חודשים לאחר תום שירותו הצבאי. אבל לטייל שוב? לא הגיע הזמן שאתיישב, אתמסד, אכה שורשים, אתמקד בקריירה שלי? הרגשתי חסר אחריות, ואף גרוע מכך – מבולבל.  התחלתי לחשוד שזו מחלה חשוכת מרפא. מה, אני אמור פשוט לדלג בין תרמילאות ובין שגרת החיים המערביים כל מס’ חודשים? זה לא נשמע הגיוני… שברתי את הראש במשך חודשים, ובסופו של דבר יצאתי לטייל בשנית, למרות הבלבול שלי. חיידק הטיולים הכה בי חזק עד כדי כך.

4. הבנתי שהמקצוע שלי הוא כבר לא התשוקה שלי

הייתי בשלהי הטיול הארוך השני שלי, נהנה מכל רגע. כל פעם שחשבתי על המקצוע שלי – תכנות – הרגשתי שהתשוקה נעלמה. כבר לא הייתי בעניין כמו פעם. המחשבה על חזרה לשגרה המשרדית הייתה כמעט בלתי נסבלת. הייתה תקופה מאוד ארוכה – כמעט עשור! – בה האמנתי והרגשתי שתכנות הוא התשוקה שלי, הייעוד שלי, מה שאני רוצה לעשות בחיים. תמיד האמנתי ודגלתי בלמלא את החיים שלך בדברים שבאמת מעניינים אותך, שאתה באמת אוהב. כשהדבר שאתה אוהב הוא במקרה עבודה מאוד מאתגרת ומשתלמת, זו בחירה קלה. ערב אחד, ישבתי עם כמה חברים חדשים לבירה בבונדי, הודו. בוריס, צלם נודד, סיפר לנו איך הצילום גורם לו להרגיש. נופרי אמרה שעושה רושם שהוא מצא את הייעוד שלו בחיים. ‘אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש ייעוד, ורק מעטים מאיתנו מוצאים אותו. מעטים עוד יותר מממשים אותו’, אמרה. ‘ומה הייעוד שלך’, שאלתי אותה, והיא ענתה ללא היסוס: ‘הייעוד שלי הוא להפיץ אור בעולם’. ברגע הראשון לא חשבתי שהיא רצינית, אלא שאז הבנתי שהיא לא מתלוצצת. אני לא חושב שאני מאמין בייעוד או גורל במובן הזה, אבל אם היא מאמינה בכך באמת ובתמים, כנראה שזה הופך את זה למציאות. ‘ומה שלך?’, היא שאלה בתגובה. זה היה די צפוי, אך למרות זאת, זה תפס אותי לא מוכן. בעודי מתחבט ומתקשה למצוא תשובה, שמעתי את עצמי אומר: ‘לאחרונה אני חושב על זה שהייעוד שלי הוא לטייל’. זה פתאום הרגיש נכון. מס’ חודשים לאחר מכן, התחלתי לקחת את עצמי ברצינות.

5. למדתי לשחרר, לתת לדברים להיות בלתי צפויים

חזרתי הביתה, באופן בלתי צפוי, בעיצומו של משבר רגשי ופוסט-טראומה קלה (אבחון עצמי) בעקבות רעידת האדמה בנפאל. לא היו לי תוכניות ותכנונים, לא היה לי מושג מה הלאה, וכן הייתה לי נטייה להיבהל בכל פעם ששולחן רעד קלות בעקבות תזוזה של מישהו. נסעתי ל”אשרם במדבר”, לחפש אחר תשובות. המדיטציה לא השפיעה עלי כמו שקיוויתי, אבל האינטראקציה עם צוות האשרם הובילה אותי למסקנה מפתיעה – אני צריך לשחרר. חיי התרמילאות לימדו אותי שהחיים הם בלתי-צפויים ומלאי הפתעות, אז אני לא צריך לצפות מהם להיות צפויים. להיפך, פתאום הבלתי-צפוי נהיה מרגש. העתיד מלא באינספור אפשרויות, וכל מה שאני צריך לעשות זה להמשיך ללכת בעקבות האינטואיציה שלי. אני עומד לעזוב חיים מאוד נוחים, למכור הרבה מהרכוש שלי, לעזוב מאחור את המשפחה והחברים שלי, ולצלול אל מחוזות לא ידועים. מה אם אגלה שסגנון החיים הזה לא בשבילי? מה אם אתעייף מהנדודים? מה אם אתגעגע הביתה יותר מדי? מה אם לא אסתדר מבחינה כלכלית? מה אם אחליט לחזור ולא אמצא עבודה נורמלית? מה אם לא אמצא אהבה בזמן הטיול? מה אם כל החברים שלי יתקדמו לשלב הבא בחייהם, יקימו משפחות, ולא תהיה לנו שפה משותפת יותר? יש כל כך הרבה תהיות, פחדים, ספקות וחוסר-ודאות. אני אף פעם לא יכול להיות בטוח לחלוטין לגבי זה. אבל אני כן יודע דבר אחד: החיים לימדו אותי שהם מלאי הפתעות והזדמנויות. זה קל להיכנע לפחדים שלך, אבל אתה יכול להחליט לקוות לטוב במקום זאת. אולי זאת אפילו סוג של אמונה. מוזר לי לחשוב על זה ככה, כי בתור אתאיסט יש לי קצת אנטי למושג הזה. אבל פה מדובר על אמונה בעצמי ובטוב ליבם של אנשים, ולא אמונה בכוח עליון.

6. נפטרתי מכמה מהנחות היסוד שלי, והתחלתי להתייחס אליהן כאל מוסכמות חברתיות שניתן לשבור

זה לקח לי כמה חודשים, אך בסופו של דבר חזרתי לשגרה המוכרת – חזרתי לעבודה הקודמת שלי, בזמן שאני חולם על לטייל שוב. יום אחד, הלכתי להרצאה של לונלי פלג, נווד ישראלי – הוא מטייל כבר 11 שנים. הוא לא אמר משהו שלא ידעתי קודם, אבל אלו היו דברים שלא חיברתי ביחד, שלא העזתי להגיד בקול, שלא שמעתי אף אחד אומר עד אז. יצאתי משם מלא השראה, ובעיקר מלא מחשבות. פתאום בא מישהו ונותן לי סטירה, ומזכיר לי את הדברים שידעתי, שאולי קצת התעמעמו. הוא טען שהסיבה היחידה שאנשים (שרוצים בכך) לא מטיילים המון היא שהם מקשיבים לסובבים אותם, שאומרים להם שזה בלתי אפשרי. חזרתי לשאלה הזאת, שכולם שואלים אותי – ‘אז מה אתה כן רוצה לעשות?’, ופתאום הבנתי שאני מגביל את עצמי בתשובות האפשריות. אני ‘יודע’ שהתשובה ‘צריכה’ להיות ‘עבודה’ כלשהי, מקצוע, הכנסה, בעוד שהתשובה האמיתית היא ‘לטייל’, או אפילו ‘לנדוד’. יש פה הרבה מרכאות. מה אני יודע? מה צריכה להיות התשובה? מה זו ‘עבודה’? בום. אתם שומעים את זה? זוהי קולה של הנחת היסוד הגדולה מכולן מתנפצת. בסוף ההרצאה ניתן זמן לשאלות מהקהל. ‘איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשרים שנה?’, שאל מישהו, ופלג חשב על זה לרגע, וענה ‘וואלה אין לי מושג, אבל מאושר. אני רואה את עצמי מאושר. ולא מתחרט על כלום’.

הכל השתנה מבחינתי באותו הלילה, ואוסף החוויות שלי התחילו להתלכד במוחי לכדי מסקנות. כל האנשים האלה שפגשתי במסעותיי – אלה החיים שלהם, והם מוצאים דרך יצירתיות לעשות זאת. החיים שלהם בלתי-צפויים ומלאי הפתעות, והם הולכים בעקבות הלב, התשוקות והייעוד שלהם. יש להם חופש מוחלט לקבוע את נסיבות וקצב חייהם, והם חווים תרבויות ופוגשים מגוון של אנשים לאורך הדרך.

זה הולך להיות ניסוי מתמשך.
מי יודע אם זה יצליח?
יש רק דרך אחת לגלות…

5 Comments on “6 Stages on my way to freedom

  1. תום יקירי, מעורר קנאה השראה והערכה רבה!
    כל הכבוד, באמת! אתה חי את החיים כמו שרבים היו רוצים לחיות ומפחדים. כך רובנו המוחלט!
    אם יצליח? כבר הצלחת! קמת ועשית את מה שהלב רוצה בדיוק! לא פחות. נפלא ! מעורר בי מחשבות.תודה!


  2. hey tom,
    thanks for this honest and open insight in your remarkable process. it’s about trusting your gut and, in the long run, finding – in a philosophical way – an ‘engagement’ that makes the difference for you, make you feel good and ‘at home’ … I guess.
    i suggest you read ‘the art of possibilities’ by benjamin and rose zander! you will love it.
    until we meet again!

    Liked by 1 person

    • It’s the definitely about trusting my gut. Will look into this book. Thanks Cornelius!


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: