Return to Dharamsala and Manali

I wasn’t even planning on going back to Dharamsala, my Indian home. Everything is familiar and comfortable – the roads, the restaurants, the shops, the guesthouses, and the specific smell (it’s a bit hard to describe, but it’s definitely a mixture of rain and vegetation with other stuff). The waiters, tourist agents and shopkeepers greet me as I pass by, and it feels like I’ve never left.
‘Wait just a second, that’s not why you’re here’, an inner voice reminds me. I’m not here so I could wallow in familiarity. Surrounding myself with hundreds of Israelis and a bunch of Indians and Nepalese is not what I was aiming for. Not at the moment, anyway. I’m here in order to travel the Himalayas, see remote villages, stare at mesmerizing views and enjoy the adjacent complete silence.
As the the days pass by, that voice fades away into the background, and for a moment, it seems like social me overshadows adventurous me. I missed the wonderful sensation of getting to know fellow backpackers. One week with a person, and it feels as if you’ve known each other for ages.

Eventually, after a week, adventurous me comes out with the upper hand. I hop on a night bus to Manali on my own. Just after the break of dawn, we stop for two hours. The road is blocked due to a landslide. Well, if you’re stuck on the road, why not get stuck among the glorious green cliffs of Kullu valley, while the` Beas river flows beneath. It’s one of those places you always pass by on long journeys in North India, but never stop. Good thing there was a landslide.

Old Manali left the impression of a nice touristic village, back when I visited, three years ago. Now, it bores the hell out of me. Another tourist restaurant, another shawl and clothes shop, more Israelis. More of everything that’s made me leave Bhagsu (Dharamsala).
New Manali, the Indian town across the riverbank and forest, is a completely different story. Last time I treated it as a bus station with some shops and chaotic streets. Oh, I was such an India amateur back then.

I don’t require grand attractions in order to fall in love with a place. Give me a balcony with a view to read a book in, give me a small-but-great restaurant that serves local food, give me a vivid market, give me interesting people on the street, give me streets I can discover while randomly strolling. New Manali has the last four in abundance.
A kid selling single balloons. An old man with a Nepali hat sitting on street corner. Mo-Mo steamers in market stalls. Fresh Gulab Jamun in a massive frying pan. Tibetan monks in crimson leaving the monastery. A chai seller smiles when I give him money in the correct way – with my right hand, while the left hand touches the right arm near the ankle.
And on top of it all, rise the mountains, with crowded dark-green forests all over. The mountain tops cannot be seen, as all of them disappear among the clouds.


בכלל לא תכננתי לחזור לדהרמסלה. דהרמסלה היא הבית בהודו. הכל מוכר ונוח – החל מהעליות והשבילים, דרך המסעדות, החנויות והגסטהאוסים ועד הריח המייחד את המקום (קשה לתאר אותו במדויק, אבל זה ללא ספק ערבוב של גשם וצמחיה, בין השאר). המלצרים, הסוכנים והמוכרים בחנויות מברכים אותי לשלום, ונדמה שהייתי פה לפני רגע.
‘אבל רגע, לא לשם כך הגעת להודו’, מזכיר לי איזה קול פנימי. לא הגעתי לפה כדי להתפלש במוכר. לא הגעתי עד הודו על מנת להקיף עצמי במאות ישראלים וקומץ הודים ונפאלים. לא כרגע, לפחות. הגעתי כדי לתור את ההימלאיה, כדי להגיע לכפרים מבודדים, לשבת מול נופים מטמטמים ולהנות מהשקט המוחלט המתלווה אליהם.
ככל שעוברים הימים, הקול הזה מתעמעם, ולרגע נדמה שהיצור החברתי שבי מנצח את ההרפתקן. התגעגעתי להיכרויות הנפלאות המתחרשות בין תרמילאים. שבוע עם בן אדם, ונדמה שאתם מכירים כבר נצח.

בסופו של דבר, אחרי כשבוע, ההרפתקן שבי מתעורר. אני עולה לבד על אוטובוס לילה למנאלי. לקראת בוקר אנחנו נעצרים לשעתיים, כל הרכבים עומדים. הכביש חסום בגלל מפולת. ואם כבר אתה נתקע באמצע הנסיעה, אז למה לא להיתקע בין הצוקים הירוקים המרהיבים של עמק קולו, עם נהר הביאס מתחתיך. מהמקומות האלה שתמיד חולפים על פניהם בנסיעות ארוכות בצפון הודו, אבל אף פעם לא עוצרים. מזל שיש מפולות.

אולד מנאלי, הכפר התיירותי שהרגיש לי כ”כ חביב לפני שלוש שנים, מעורר בי שעמום תהומי. עוד מסעדת תיירים, עוד חנות בגדים ושאלים, עוד ישראלים. עוד מכל מה שהבריח אותי מבאגסו (דהרמסלה).
ניו מנאלי, העיירה ההודית שמעבר לנהר וליער, היא סיפור שונה לגמרי. בפעם הקודמת התייחסתי אליה כתחנת אוטובוסים שיש לידה כמה חנויות, עטופות ברחובות כאוטים. הו, כמה שעוד לא הכרתי באמת את הודו אז.

אני לא זקוק לאטרקציות גרנדיוזיות כדי להתאהב במקום. תנו לי מרפסת עם נוף לקרוא בה ספר, תנו לי מסעדה קטנה ומשובחת עם אוכל מקומי, תנו לי שוק תוסס, תנו לי אנשים מעניינים ברחוב, תנו לי רחובות שכיף לחקור תוך כדי שיטוט רנדומלי. בניו מנאלי יש את הארבעה האחרונים בשפע. ילד מוכר בלונים בודדים. זקן עם כובע נפאלי יושב על הרצפה בפינת הרחוב. סירי מו-מו טיבטיים בדוכנים בשוק. גולאב ג’אמון טרי במחבת ענקית. נזירים טיבטים בגלימות ארגמן יוצאים ממנזר. מוכר צ’אי מחייך כאשר אני מגיש לו את הכסף בדרך המקובלת – ביד ימין, כאשר כף יד שמאל נוגעת ביד ימין באזור המרפק.
ומעל כל הטוב הזה מתנשאים הרים מצוקיים, משובצים באינסוף עצים בצבע ירוק עז – כולם, ללא יוצא מן הכלל, נעלמים בתוך העננים, כך שלא ניתן לדעת עד לאן הם ממשיכים.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: