The Himalayas return

‘Tomorrow festival’, tells us the friendly guesthouse owner. Not a big surprise. India is the queen of festivals. The next day, we hop on a bus. After half an hour of a bumpy, curvy, uphill road while standing, we’ve reached Bahu. The moment we stepped off the bus, it became clear that this place has seen few tourists, if any at all. We walked about 3-4 km on a mountainous dirt road. The landscape reminds of the hills of Kathmandu Valley and makes me dearly miss Manegau, my second home.
Two kids join us on their way back from school. They’re asking questions about Israel – that weird place they’ve never heard of. They’re having trouble pronouncing ‘Jerusalem’.
We walk on and on, and at some point we’re starting to hear a man on a speaker and lots of drums. Once we got closer, we discovered that there are two completely different event occurring simultaneously. In the forest clearing below us, there was a temperamental cricket game going on, with a respectable amount of spectators, considering the area’s population. Anyone who wasn’t watching the game at the time, was probably celebrating the festival in the nearby bigger clearing. Drums, weird trumpets, shouts, street food, chai, ice cream, tridents, goats, people staring\waving enthusiastically\greeting us – they had it all back there.
I came back with a huge smile, and with the feeling that I got lucky and had the chance to experience a bit of the authentic local culture.

Let there be night. Let there be day.
‘No seats’, said the conductor. Since we could obviously see dozens of people standing in the crowded bus aisle, his declaration was a bit redundant.
So we hopped on the bus, packed like sardines near the door. Rotem, who wasn’t really awake yet, and also, on top of it all, didn’t sleep well at night, looked pretty miserable.

The following two hours were pretty tough. When you’re standing in an overpacked bus that rides along narrow and winding dirt roads, there’s actually a never-ending battle raging – the battle for the comfortable posture. Everyone’s taking part: the woman on my left, whose feet are on top each other and at the edge of the stair, and the fat guy that’s standing between Rotem & me. Once in a while he decides to sit, just like that, even though there’s not nearly enough space. The first time he tried it, I accommodated and moved my leg, but ended up standing in a painful posture. I made him stand back up, but after a while, he sat again. This time I knew better and kept my ground. Now he had knees up his back, and realized it won’t do. That’s the law of the jungle. Or the Himalayas.
Two hours later, the bus suddenly halted. ‘Change bus’, told me the conductor. Without farther explanation, the bus was abandoned, and all it’s inhabitants, standing and sitting alike, with their bags (and guitars and cameras…), started marching along the mountainous and cliffy road towards the unknown. But this is India, and things will sort out on their own. After about 300 meters we reached a road-stall, and waited. And waited. And then waited a bit more.
Eventually a bus arrived, and this time, to our great pleasure, we’ve managed to grab seats.
On that day, we’ve already started to realize the unwritten laws of bus travel in India – it will always take longer, and the amount of bus changes needed will be bigger as well.

Anyway, it was all worth it for that moment of bliss, when I finally sat in the balcony in Sarahan, fresh and clean, and looked at the snowy peak in front of me. Himalayas, I’ve missed you so.
After the Nepal Earthquake, for a few months, I was utterly convinced that I’d never return to the Himalayas. But time has passed, the trauma has subsided, and I’ve gathered the nerve to come back. I’m not gonna pretend nothing’s changed – I look around and find myself imagining how the area would be affected by an earthquake, where the landslides are going to occur. Just hypothetically, not out of fear or concern. Witnessing that horror firsthand has made me look at the landscape through a different filter, and understand how earthquakes had shaped and still continue to shape this magnificent part of the world. I’m walking on a mountainous road, and suddenly the rocks and boulders around me aren’t a constant part of the landscape. I know how they’d ended up here, what’d caused them to tumble down. I remember the noise and the dust, and the injured cow that walked past me a few minutes after the earthquake.

Nevertheless, I feel relatively fearless. I’ve always managed to remain calm when faced against horrific hypothetic scenarios. The road from Sarahan to Chitkul is mesmerizing, and this time I have a windowside seat, where I can easily notice that there are only a few dozen centimeters of road separating between the bus and the abyss. Oh, but it’s all going to be just fine – North Indian bus drivers can teach us all how to drive.
After a while we’re dropped off in the middle of the road, near an impressive hydroelectric dam, and wait for the next bus. One the last bus passengers is waiting for her husband to pick her up, and when he arrives, she wants us to hop on the jeep. The four of us squeeze in the backseat without seatbelts on, because it’s the norm, and there are no seatbelts.
We’ve been driving for one minute, and the lovely lady offers us splendid apples & grapes. She’s arguing with her husband about the music in an amusing and amused fashion, while dancing and singing. She has an extraordinary vitality and optimism radiating around her, and it’s infecting us as well. There’s a small temple on the side of the road. The Brahman (Hindu priest) endorses us with tikas on our foreheads, and we haven’t even left the car. ‘This is exactly why I wanted to travel these places by bus’, I’m thinking to myself while astonishingly staring at the valley and the mountains. As we get closer to Chitkul, the landscape just keeps getting better and better – green, rocky and snowy mountains next to each other; a river; yellow, red and green fields; a few white clouds decorating the dark blue sky, and even a glacier in-between the mountains.

Chitkul feels like the edge of the world, 25 km from the Tibetan border. Rotem and I are walking towards it, but instead of reaching our destination, we stop near the river, lean on a rock and read a book. That’s all you need.

I enjoy listening to music on long rides, to delve inside the songs and albums I love so much and be disconnected from the rest of the world for a bit. During these bus rides, I’ve discovered that sometimes it’s better to not get disconnected. Sometimes it’s best to lay down my iPod (yes, I’m still using an iPod!) and listen to the bus colliding with the dirt, to the river flowing beneath me, and to the conductor whistles when the bus is reversing in order to let vehicles from the opposite direction pass. But the best part… is listening to the cheerful Indian music the driver has picked. A completely different vibe.

Kalpa.
I’m sitting in the balcony and the village is spread below. The voices of the children playing in the field can be heard from afar over the silence. Above the village proudly rises Kinnaur Kailash, one of the most magnificent mountains I’ve ever seen, and home to Lord Shiva.
There’s something magical in this place. It’s alive, ancient, packed with traditional wooden houses and pagoda-like roofs. There are too many Indian villages that feel like a group of guesthouses, while here, it feels so real and alive.
Morning. I wake up to the sounds of ‘Om Mani Padme Hum’, the Buddhist mantra. The familiar music, that reminds me of Kathmandu, Leh and Rishikesh, is played hundreds of meters below, but can be heard as clearly as it was played in the next room. Again, the wonders of silence.

We kept going northwards, into Spiti valley, and the landscape changed drastically. Trees vacated their place in favor of barren and cliffy mountains. The driver hurries along the narrow dirt road, and I’m sitting by the window in the back of the bus, feeling like I’m in a jumpy giant tin box, a few strides from a horrific and steep abyss, at the bottom of which rages the river.
Every Spiti village feels like the edge of the world. Nako, our first stop, is a bunch of Tibetan-style houses (low and white), standing on a crowded hill. I can see an impressive desert panorama from my balcony, with a touch of snow. By dark, it becomes a sky panorama. It’s been a while since I’ve seen so many stars in the sky.

I’m lying on the ground, near Dhankar lake. There are barren and snowy mountains all around me. I climbed here with Uri, but he went climbing on some hill. So I found myself completely alone, in the middle of nowhere. I can hear myself breathing, as well as a fly circling around me, the wind and the rustling of the Tibetan prayer flags on the other side of the lake.
There’s something just amazing in this situation – in being completely alone in nature, in a beautiful place, in an almost complete silence.
And then I notice it – a tiny lizard sitting resting on my shoulder. As I try to gently shake it off, it’s already on my back. I shout, get up quickly, take off my shirt and shake it free of the lizard. And then I realize I’m alone in a secluded lake, the sun is shining and I’m already with my shirt off. For a moment, I think about going in the lake, but it’s forbidden due to its holiness. But mostly – the water is fucking cold.

Back in Dhankar I already had an inkling of that feeling, but it became much clearer upon arriving in Kaza – it’s about time I’ll complete the circuit and go back to Manali, towards the next adventure.
We’re next to the bus heading to Mudh, saying goodbye just a moment before Rotem squeezes in. We had a great adventure together these last two week, and who’d have believed we’d travel together for a whole month.
Farewells always feel sudden, even when I know it’s getting nearer. A quick hug, she’s on the bus, and I’m by myself again. No restaurant seems to attract me, and the people feel more distant. It’s the usual feeling I get after saying goodbye to a long-time travel partner.

It’s been two weeks, and the last ride is here. We’ve departed from Kaza towards Manali. 9 hours through two beautiful mountain passes and two magnificent valleys, and I’m sitting next to the driver, getting the best view through the front windshield. The great barren cliffs end with snowy peaks above the sandy plain and the Spiti river, and the deep blue sky is almost clear. And suddenly Florence sings in my ears:

And every city was a gift
And every skyline like a kiss upon the lips
How big
How blue
How beautiful

A gigantic smile spreads across my face, while, completely unexpectedly, a few tears drop.


ג’יבהי. התחלה מוכרת להרפתקה גדולה – סיבוב אוטובוסים בעמקים קינור וספיטי אשר בהימלאיה.

‘מחר יש פסטיבל’, מספר לנו הבחור החביב מהגסטהאוס. לא מפתיע. הודו היא מלכת הפסטיבלים. מה, לא נלך? ברור שנלך. למחרת אנחנו לוקחים אוטובוס, חצי שעה בעמידה בדרך הפתלתלה והקופצנית במעלה ההר, והגענו לכפר באהו. כבר ברגע שירדנו מהאוטובוס היה ברור לי שהגענו למקום שלא ראה יותר מדי תיירים, אם בכלל. הולכים כ-3-4 ק”מ בדרך עפר הררית. הנוף מזכיר לי את הגבעות של עמק קטמנדו ומעורר געגועים עזים למנגאו, ביתי השני.
שני ילדים מלווים אותנו בדרכם חזרה מבית הספר ושואלים שאלות על ישראל, המקום המוזר הזה שמעולם לא שמעו עליו. קשה להם לבטא Jerusalem.
הולכים והולכים, ומרחוק נשמעים הכרוז והתופים.
כשהתקרבנו גילינו, להפתעתנו הרבה, שמדובר בשני אירועים סמוכים ונפרדים לחלוטין. ביער שמתחתינו, בקרחת יער רחבה, התקיים משחק קריקט סוער, עם קהל אוהדים מכובד יחסית לאזור כפרי שכזה. אבל כנראה שכל מי שלא הגיע למשחק הקריקט, הגיע לקרחת היער הגדולה הסמוכה, שם התקיים הפסטיבל המדובר. תופים, כלי נשיפה מוזרים, צעקות, אוכל רחוב, צ’אי, גלידה, קלשונים, עזים, אנשים שבוהים/מנופפים בהתלהבות/אומרים לנו שלום – מה לא היה שם?
חזרתי משם עם חיוך גדול, ועם התחושה שהתמזל מזלי, ובמקרה הצלחתי לחוות משהו מאוד אמיתי מהתרבות המקומית של האזור.

ויהי ערב ויהי בוקר.
‘אין מקום לשבת’, הודיע לנו הכרטיסן. מכיוון שהיה ניתן לראות בבירור שישנם כמה עשרות אנשים העומדים בצפיפות בתוך האוטובוס, ההצהרה הזאת הייתה קצת מיותרת.
אז עלינו לאוטובוס, דחוסים בעמידה ליד הדלת. רותם, שעוד לא התעוררה, וגם ישנה לא טוב בלילה, נראתה די אומללה.

השעתיים הבאות לא היו קלות. כשאתה עומד באוטובוס צפוף הנוסע לאורך שבילי עפר צרים ופתלתלים, זהו בעצם קרב מתמיד – הקרב על התנוחה הכי נוחה לעמוד בה, וכל עומדי האוטובוס משתתפים בו: האישה שמשמאלי, שכפות רגליה עומדות אחת על השניה על קצה המדרגה, והשמן שביני לבין רותם. מדי פעם הוא מחליט לנסות להתיישב, למרות שאין באמת מקום. בפעם הראשונה שהוא עשה זאת, הזזתי את הרגל כדי שהוא יצליח, אלא שאז עמדתי בתנוחה עקומה שגרמה לי לכאבי גב. גרמתי לו לעמוד, ולאחר זמן מה הוא התיישב בשנית, אך הפעם לא ויתרתי על המיקום שלי. הברכיים התקועות בגב שלו הבהירו לו שאין מקום, והוא ויתר על הרעיון במהרה. ככה שורדים בג’ונגל. או בהימלאיה.
לאחר כשעתיים, האוטובוס נעצר. ‘Change bus’, אומר לי הכרטיסן בפשטות. בלי הסברים מיותרים, האוטובוס ננטש מאחור, וכל יושבי ועומדי האוטובוס, על תיקיהם (ומצלמותיהם וגיטרותיהם…), צועדים בדרך העפר הההרית והמצוקית אל עבר הלא נודע. אבל זו הודו, ואתה יודע שבסוף הכל יסתדר. אחרי כ-300 מטר יש קיוסק, בו עומדים כולם ומחכים. ומחכים. ומחכים עוד קצת.
בסופו של דבר מגיע אוטובוס, והפלא ופלא, הפעם אנחנו יושבים.
באותו היום כבר התחלנו להבין את חוקי האוטובוסים – זה תמיד יקח יותר זמן ממה שאמרו לך, וגם מס’ החלפות האוטובוסים יהיה גדול ממה שאמרו לך.

בכל מקרה, כל תלאות הדרך היו שוות את הרגע בו התיישבתי במרפסת בסאראהאן, נקי ומקולח, והבטתי בפסגה המושלגת שמולי. הימלאיה, כמה שהתגעגעתי.
אחרי רעידת האדמה בנפאל, היו כמה חודשים בהם הייתי משוכנע שלעולם לא אחזור למעמקי ההימלאיה. אך הזמן עבר, הטראומה התרככה, והנה העזתי וחזרתי. לא אעמיד פנים שדבר לא השתנה – אני מביט מסביב ומוצא את עצמי מדמיין איך האזור יגיב לרעידת אדמה, איפה יהיו המפולות. לא בחשש, אלא באופן היפותטי. להיות עד לזוועה הזאת במו עיני גרם לי להסתכל על הנוף אחרת, ולהבין איך רעידות האדמה עיצבו וממשיכות לעצב את האזור המופלא הזה. אני הולך בשביל הררי, ופתאום הסלעים שמסביבי אינם חלק דומם מהנוף. אני יודע איך הם הגיעו לכאן, מה גרם להם ליפול. אני זוכר את הרעש והאבק, ואת הפרה הפצועה והצולעת שחלפה על פני דקות לאחר רעידת האדמה.

ולמרות כל זאת, אין בי חשש. תמיד הצלחתי להיות שלו אל מול תרחישי האימה, אל מול מה שיכול להיות. הדרך מסאראהאן לצ’יטקול יפהפיה, והפעם אני יושב ליד החלון, איפה שקל להבחין בעשרות הסנטימטרים המפרידים בין האוטובוס לבין התהום. אבל יהיה בסדר, נהגי האוטובוס של צפון הודו יכולים ללמד את כולנו שיעור או שניים בנהיגה.
לאחר זמן מה אנחנו יורדים באמצע הדרך, ליד סכר מרשים, ומחכים לאוטובוס הבא. אחת מנוסעות האוטובוס הקודם מחכה לטרמפ מבעלה, וכשהוא מגיע, היא מסמנת לנו לעלות לג’יפ. אנחנו נדחסים ארבעה במושב האחורי בלי חגורות, כי בהודו זו הנורמה, וכי אין חגורות.
דקה לתוך הנסיעה, והאישה החביבה מציעה לנו תפוחים וענבים מדהימים. היא מנהלת עם בעלה ויכוחים משעשעים ומחוייכים על הווליום והשירים, וגם רוקדת ושרה, מפגינה שמחת חיים מדבקת.
במהלך הנסיעה המהממת יש מקדשון לצד הכביש. הברהאמן (כוהן הינדו) שם לכולנו טיקות על המצח בעודנו יושבים בתוך האוטו, ומחלק לנו סוכריות וקוקוס מיובש. ‘זו הסיבה שרציתי לטייל בקינור וספיטי באוטובוסים’, אני חושב לעצמי בזמן שאני בוהה בעמק ובהרים בהשתאות. ככל שאנחנו מתקרבים לצ’יטקול הנוף משתנה ומשתפר – הרים ירוקים, סלעיים ומושלגים אחד לצד השני; נהר, שדות צהובים, אדומים וירוקים, שמיים בצבע כחול כהה עם מעט עננים לקישוט, ואפילו קרחון אחד מבצבץ מבין ההרים.

צ’יטקול מרגיש כמו סוף העולם, 25 ק”מ מהגבול עם טיבט. אני ורותם הולכים לעבר הגבול, אבל במקום להגיע אליו, מוצאים את עצמנו נשענים על סלע על שפת הנהר וקוראים ספר. לא צריך יותר מזה.

אני מאוד נהנה לשמוע מוזיקה בנסיעות ארוכות, לשקוע בתוך השירים והאלבומים האהובים ולהתנתק קצת מהעולם. במהלך נסיעות האוטובוסים הללו גיליתי שלפעמים יותר כיף לא להתנתק מהעולם. לפעמים כדאי להניח את האייפוד (כן, אני עדיין משתמש באייפוד) בצד ולשמוע את קרקושי האוטובוס על החצץ, את רחש הנהר שמתחתיי ואת שריקות הכרטיסן, שמתפקד בתור חיישן רוורס, במקרים בהם יש צורך לחזור אחורה על מנת לתת לכלי רכב הנוסע בכיוון הנגדי לעבור. אבל הכי כיף… זה לשמוע את המוזיקה ההודית העליזה שבחר הנהג. משנה לחלוטין את האווירה.

קאלפה.
אני יושב במרפסת וכל הכפר פרוש מתחתיי. קולות הילדים המשחקים במגרש נישאים באוויר על פני השקט. מעל הכפר מתנשא בגאון קינור קיילאש, אחד ההרים הכי מרהיבים שראיתי, ומקום משכנו של שיווה.
יש משהו קסום בכפר הזה. הוא מלא חיות, עתיק, מלא בתי עץ מסורתיים וגגות המזכירים גגות פגודה. יש יותר מדי מקומות בהודו שמרגישים כמו אוספי גסטהאוסים, ואילו פה, משהו מרגיש אמיתי וחי.
בוקר. אני מתעורר לצלילי ‘אום מאני פאדמה הום’, המנטרה הבודהיסטית. המוזיקה המוכרת, שמזכירה לי את קטמנדו, לה ורישיקש, מתנגנת מאות מטרים מתחתי, ונשמעת בבירור גם ממרחק. שוב, נפלאות השקט.

המשכנו צפונה לעבר עמק ספיטי, והנוף השתנה באופן דרסטי, אך בהדרגתיות. העצים פינו מקומם להרים מצוקיים וצחיחים. הנהג דוהר בדרך העפר הצרה, ואני יושב ליד החלון בחלקו האחורי של האוטובוס, ומרגיש שאני נוסע בקופסת פח קופצנית, פסיעות ספורות מתהום אימתנית ותלולה שבתחתיה נהר גועש ושוצף. איכשהו קמתי מזמזם ‘להתרסק בתוך הקיר’, ולכן מצאתי את עצמי מקשיב לאלבום הראשון של יוני בלוך, חוזר עשר שנים אחורה, ומדי פעם קופץ באוויר ביחד עם קופסת הפח הניידת.
כל כפר בספיטי מרגיש כמו קצה העולם. נאקו, התחנה הראשונה שלנו, הוא אוסף בתים בסגנון טיבטי (נמוכים ולבנים) העומדים בצפיפות על גבעה. ממרפסת חדרי ישנה פנורמה מדברית מרשימה, עם נגיעות שלג מבורכות. לעת חושך, היא מתחלפת לפנורמת כוכבים, בכמות שלא ראיתי מזה זמן רב. שלווה.

אני שוכב על שפת אגם דהנקר. מסביבי הרים מדבריים ומושלגים. עליתי לפה עם אורי, אבל הוא הלך לטפס על איזו גבעה. וכך מצאתי את עצמי לגמרי לבד, באמצע שומקום. אני שומע את הנשימות שלי, את הזבוב שחג סביבי, את הרוח ואת רשרוש דגלי התפילה הטיבטים מעברו השני של האגם.
יש משהו מדהים בסיטואציה הזאת, בלהיות לגמרי לבד בטבע, במקום יפהפה, בשקט כמעט מוחלט.
ואז אני רואה אותה – לטאה קטנה כל הכתף שלי. אני מנסה לנער אותה ממני בעדינות, אבל היא עוברת לגב החולצה שלי. אני צועק בבהלה, קם, מוריד את החולצה ומנער אותה. ואז אני מבין שאני לבד באגם מבודד, השמש קופחת וכבר הורדתי חולצה. לרגע יש לי דחף להיכנס לאגם, הוא אבל אסור, הוא קדוש. אבל בעיקר – המים מאוד קרים.

עוד בדהנקר כבר הייתה לי ההרגשה, וכשהגעתי לקאזה זה נהיה ברור יותר – הגיע הזמן שלי לחזור למנאלי, להשלים את הסיבוב, ולהמשיך להרפתקה הבאה.
אנחנו ליד האוטובוס למוד, נפרדים רגע לפני שרותם עולה ונדחסת לעוד אוטובוס. איזו הרפתקה אדירה עברנו ביחד בשבועיים האחרונים. בכלל, מי היה מאמין שנטייל חודש ביחד.
פרידות הן תמיד פתאומיות עבורי, גם כשאני יודע מראש שהן מתקרבות. חיבוק, עולה לאוטובוס, ואני שוב לבד. קאזה נראית פחות מסבירת פנים כשאני לבד. שום מסעדה לא מושכת אותי, והאנשים מרגישים לי זרים ומרוחקים יותר. אני תמיד מרגיש ככה לאחר פרידה ממישהו שטיילתי איתו תקופה נכבדת.

עברו שבועיים, והגיעה הנסיעה האחרונה. יצאנו מקאזה לכיוון מנאלי. 9 שעות נסיעה דרך שני מעברי הרים ושני עמקים יפהפיים, ואני יושב ליד הנהג, כל הנוף פרוש לפניי דרך השמשה הקדמית. המצוקים המדבריים העצומים הנגמרים בפסגות מושלגות חולשים על המישור החולי בו זורם נהר ספיטי, והשמיים כעט נקיים מעננים, בצבע כחול כהה עז. ופתאום פלורנס שרה באזניים שלי:

And every city was a gift
And every skyline like a kiss upon the lips
How big
How blue
How beautiful

חיוך ענק ובלתי נשלט נמרח לי על הפרצוף, בזמן שבאופן בלתי צפוי לחלוטין, גם כמה דמעות מבצבצות.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: