Chaos in Old Delhi

‘Do you want to share a taxi?’, asked me the two Israelis who sat next to me on the bus to Delhi, while dozens of rickshaw drivers were fighting over our attention and pockets. ‘No, the city is jammed, I’d rather take the metro’. They were quickly gone, and I was left there to haggle with the rickshaw driver. I’m used to haggling over price, but this time we were haggling over the destination. ‘I’ll take you straight to the Main Bazaar’, ‘There’s no metro station in Main Bazaar’, There’s a 6km bypass to the nearest metro station’. He had initiative and resourcefulness, I’ll give him that. A few minutes later, he dropped me off at the nearest metro station, and I bought a 12 rupee plastic coin for the metro. At 9:30 am, Delhi’s central metro station was crowded, to say the least. Mind the gap, says ta proper British-accented female voice, but no one here actually minds the gap. What gap? Everyone’s pouring into the coach in a big pile of humans.

Later that day, I had a better metro experience, on my way to the local Decathlon store, to buy a new headlamp. I’m having a hard time not gaping when I enter the store. Wait, am I in Delhi or Budapest? It’s been only a few weeks since I visited the local store over there, and it’s practically an exact copy. After that, I visited the nearby mall, stared at the food, fashion and electronics brands. It’s hard to believe it’s still India. So different.

From westernization’s stronghold, straight to the complete opposite. As I left the metro station, I started to realize Old Delhi is going to be fascinating, and more extreme than anything else I’ve seen here. The roads and pavements (what’s the difference? There’s no actual seperation) are full of cars, bikes, scooters, electric rickshaws, normal rickshaws, bicycle rickshaws, street stalls and pedestrians. An infinite traffic jam of all kinds of cars, and pedestrians navigating confidently among them. Mandrines are squeezed, horns are blown, chapattis are frying, betel nuts are chewed, fabrics are sold, chai is cooked, money is switching hands, prices are shouted and legs are marching determinedly, because there’s no other way to march in the chaos. If you’d stop for a moment, you’d get trampled by a porter carrying a giant sack on his head, or maybe by a bicycle rickshaw.

I pull out my camera, and once in a while I stop in order to take a photo of a vehicle, a street stall or a man walking down the narrow fabric alleys, that make the markets of Jerusalem and Jaffa seem spacious. ‘Why are you taking photos?’, asks me an old Indian man. I explain that I like photography, and we’re starting to walk together in the same direction. My name is Tom, from Israel (‘strong country’, he says), and he’s from Delhi, and his name is soooo long and unpronounceable. He tells me that 18 Indian soldiers have recently been killed in Kashmir, so the general atmosphere is anti-terrorist, which makes the act of taking photos on the street pretty suspicious. But I’m fine as long as I’m with him. I ask him for the way to the spices market, and we part ways, not before he leads me there.

‘Bahut achha’, very good, I compliment the dates seller after taking his photo and tasting his merchandise, and then I keep getting lost on purpose among the spices. Once I enter the inner alleys, a whole world of sacks and fragrances is exposed. An extremely-spicy fragrance of cumin and chilly is in the air, and everyone’s coughing (I even tear up a bit). It feels like everyone’s surprised to see me strolling so deep inside. Surprised, but welcoming nonetheless. Head wags and smiles follow me everywhere, from both porters and stall owners alike.
As I leave the alleys, I start walking on the road. It’s not as if the traffic is getting anywhere, so I feel free to stop and take photos while standing in the middle of the road.

I’m leaving the spice market, and hop on a bicycle rickshaw. ‘Take me to the Red Fort’, I ask, not because I feel like visiting an old building lined with museums, but rather because riding there would lead me straight through the main street, where all the mess is. I’m sitting in the rickshaw, loving the horns around me. The drivers are smiling delightfully while I take their photos, and the pedestrians crossing the road are wagging their heads, saying hello.
I hop off just before the Fort and cross the road like the locals do. The secret is walking confidently. The vehicles will stop, they’re not too fast anyway.

As I navigate through the chaos, Decathlon and the mall seem like a faraway mirage. But it’s not a mirage I’m longing for. Actually, I thrive in this chaos. Ilya, a dear friend of mine who recently visited Delhi for work purposes, had told me that Old Delhi has been the most hideous place he’s ever been to. Well, I empathize with the tendency to call the child by its name. It is, without a doubt, the messiest place I’ve ever been to. A total chaos.
It’s wonderful.
I love it.


 

‘אתה מצטרף אלינו למונית?’, שאלו שני הישראלים שישבו לידי באוטובוס לדלהי, בזמן שהמוני נהגי ריקשות נלחמים על תשומת ליבנו וכיסנו. ‘לא, העיר פקוקה, אני מעדיף לחסוך זמן במטרו’. הם נעלמו במהרה, ואני נשארתי להתמקח עם נהג הריקשה. אני רגיל להתמקח על המחיר, אלא שהפעם התמקחנו על היעד. ‘אני אקח אותך ישירות למיין בזאר’, ‘אין מטרו שמגיע למיין בזאר’, ‘יש עיקוף של 6 ק”מ עד המטרו’ – הייתה לו יוזמה ותושיה, אני אתן לו את זה. כמה דקות לאחר מכן, ירדתי בכניסה לתחנת המטרו הקרובה וקניתי במיטב כספי (12 רופי, הלא הם כ-60 אג’) אסימון פלסטיק למטרו. בתשע וחצי, תחנת המטרו המרכזית של דלהי הייתה עמוסה, בלשון המעטה. מיינד דה גאפ, אומרת הקריינית במבטא בריטי למהדרין, אבל אף אחד פה לא מיינד דה גאפ. איזה גאפ? כולם נכנסים לקרון בערימה.

בהמשך היום אני זוכה לנסיון שני ומוצלח יותר עם המטרו, בדרכי לחנות דקתלון, לקנות פנס ראש חדש. עם כניסתי לחנות, קשה לי לא לפעור את פי בתדהמה. רגע, אני בדלהי או בבודפשט? רק לפני מס’ שבועות ביקרתי שם בסניף המקומי, והדמיון מדהים. משם אני קופץ לקניון הסמוך, לבהות במותגי האוכל, האופנה והאלקטרוניקה. קשה לי להאמין שאני עדיין בהודו, זה כ”כ שונה.

ממעוז המערביות של הודו, הישר אל ההיפך המוחלט. כבר ביציאה מתחנת המטרו אני מבין שאולד דלהי הולכת להיות מעניינת, וקיצונית יותר מכל מה שהכרתי עד כה.
הכבישים והמדרכות (מה ההבדל? אין באמת הפרדה) מלאים במכוניות, אופנועים, קטנועים, ריקשות חשמליות, ריקשות ממונעות, ריקשות אופניים, דוכנים והולכי רגל. פקק תמידי של רכבים שונים ומשונים, והולכי רגל המנווטים בבטחון ביניהם.
קלמנטינות נסחטות, צופרים נצפרים, צ’פאטים מטוגנים, אגוזי בטל נלעסים, בדים נמכרים, צ’אי מורתח, כסף מוחלף, מחירים נצעקים ורגליים צועדות בנחישות, כי אין דרך אחרת לצעוד בכאוס. אם תעצור לרגע, תירמס ע”י סבל עם שק על הראש, או ריקשת אופניים חולפת.

אני שולף את המצלמה ונעצר מדי פעם לצלם רכב , דוכן או אדם החולף בסמטאות הבדים, הגורמות לשווקים בירושלים ויפו להיראות רחבי ידיים. ‘למה אתה מצלם?’, שואל אותי לפתע הודי מבוגר. אני מסביר לו שאני אוהב לצלם, ואנחנו מתחילים ללכת יחדיו באותו הכיוון. לי קוראים תום, מישראל (‘strong country’), והוא מדלהי, ויש לו שם באורך הגלות שאין שום סיכוי בעולם שאצליח לזכור, או לבטא. תמיד אני נופל על אלה. הוא מספר לי שלא מזמן נהרגו 18 חיילים הודים בקשמיר, וכולם חוששים מטרוריסטים, אז לצלם ברחוב זה חשוד. ‘אבל זה בסדר כל עוד אתה איתי’, הוא מרגיע אותי. לבקשתי, הוא מוביל אותי לשוק התבלינים, ושם דרכינו נפרדות.

‘bahut achha’, טעים מאוד, אני אומר למוכר התמרים אחרי שצילמתי אותו וטעמתי מסחורתו, וממשיך להסתובב וללכת לאיבוד בכוונה בין התבלינים. ברגע שאני נכנס לסמטאות הצדדיות, מתגלה בפניי עולם שלם של שקים וריחות. תערובת חריפה-באופן-קיצוני של כמון וצ’ילי נישאת באוויר בכל האזור, וכולם משתעלים כל הזמן (אני אפילו קצת דומע). נדמה שכולם קצת מופתעים לראות אותי כה עמוק בתוככי השוק. מופתעים, אך מקבלים בברכה. שקשוקי ראש וחיוכים מלווים אותי לכל מקום, מצד סוחבי השקים מחד, והמתבטלים בדוכנים מאידך.
ביציאה מהסמטאות אני מתחיל לטייל על הכביש. זה לא שהתנועה זזה, אז אני יכול להרגיש חופשי לעצור ולצלם ככל העולה על רוחי.

יוצא משוק התבלינים, ועולה על ריקשת אופניים. ‘קח אותי למבצר האדום’, אני מבקש, לא כי מתחשק לי להיכנס לבניין היסטורי עם מוזיאונים, אלא כי נסיעה למבצר האדום תוביל אותי לאורך כל הרחוב הראשי, לאורך כל הבלגאן. אני יושב בריקשה ומתענג על הצפירות. נהגי הריקשות מחייכים בתענוג כשאני מצלם אותם, והולכי הרגל החוצים את הכביש מנענעים בראשם לאות שלום.
אני יורד קצת לפני המבצר וחוצה את הכביש כמו המקומיים. הסוד הוא ללכת בבטחון, והרכבים, שנוסעים במהירות נמוכה בין כה וכה, כבר יעצרו.

דקתלון וקניון המותגים נדמים לי כתעתוע בזמן שאני מנווט בכאוס. אבל זהו לא חזיון שאני משתוקק אליו. למעשה, טוב לי בכאוס הזה. איליה, חבר יקר שביקר בדלהי לצורך עבודה לפני מס’ ימים, סיפר לי שאולד דלהי הייתה המקום הכי נורא שהוא היה בו אי פעם. ובכן, אני מזדהה עם הצורך לתת לילד שם, להעניק סופרלטיבים. זהו ללא ספק המקום הכי מבולגן בו הייתי אי פעם. כאוס מוחלט.
זה נהדר.
אני מת על זה.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: