Solitude, at last

“Om Beach”, announces the rickshaw driver. A backpack. A day pack at the front. A camera to the right, a guitar to the left.
I go down the stairway, and take my shoes off at the bottom. My feet hesitantly taste the sand – it’s a chilled-9pm-sand. The beach is completely deserted at this time of day. It’s just me, the sand, the waves and the stars.
Suddenly, all the trouble (12 hours transit, including a Metro, a flight, 4 buses and 2 rickshaws) is worth it. A gigantic smile spreads accross my face while I stride along the wet sand, letting the waves soak my feet once in a while. I knew I’d eventually return here.
The tough farewell that had occured 24 hours before still echoes, but in spite of it, at least for the time being, I’m feeling good.

The ocean. A book. A hammock. Fish. The stars. A sunset.

Every day, at sunset, I go to sit on the rocks. I go there barefoot, as I normally do around here, even though it makes it much more difficult to climb. There’s something nice in that directness, in the feeling of the rock texture underneath my feet, in the intensive use I make of my thumbs in order to get a grip.
The waves powerfully crash upon the rocks, and I’m mesmerized – astounded by the thunderous sea that floods the lagunas and swallows the boulders whole, time and time again.
These moments, here on the rocks, are my true moments with myself. I’m distracted for most of the day – by books, by my laptop, by other people (although, truthfully, they don’t distract me much these days). But here, on the rocks, I’m focused.
Routine, rest and solitude do well by me. It’s a time for a break, a time to think, recall, ponder, plan, fantasize and get confused.

Life keeps surprising me and catching me unprepared, and slowly slowly, the following events unfold.

The houses are white and low, close to each other. The off-the-map streets are packed with happy children, pots cooking on wooden stoves, monkeys, goats, pigs and young women doing laundry – soaking it in a pail and beating the floor with it.
There’s a general happiness in the air, along with something else. I can’t put my finger on it, but it’s something that’s missing from the other parts of town, which are just standard South-Indian-town streets – dusty, full of merchants, vehicles honking, and banana and coconut stalls. Maybe the serenity makes the difference.

I have a strong urge to photograph these people while I stroll those alleys – the women doing house chores, the children playing, and the elderly, just sitting there? watching their many offsprings.
But something stops me from pulling out my camera and document these wonders. When I compare the situation to a market stroll, for instance, I realize the differences:
First, when I pass by those alleys, I feel as if I’m stepping into those people’s homes, I feel like an invader. Their whole life is outdoors – they wash their clothes, cook their food and bath themselves outside. This intimacy hypnotises me, but prevents me from feeling comfortable enough to take their photos.
Secondly, even though a lot is going on in those alleys, the atmosphere is quiet and chilled, unlike a noisy and bustling market, where one is a single person within the crowds. When I’m walking sown those alleys, I’m an alien that had unexpectedly come to visit, no longer a bystander. On the contrary – I’m the center of attention. The people I pass by usually stop whatever it is they’re doing, and then stare at me. Some of them smile, wave, or question me about my origin country. It’s wonderful, but nonetheless prevents me from capturing the authentic situation.

I’ve managed to forget how it feels to travel. I’ve basked in the routine and relaxation of the beach, but mainly in my own thoughts. I didn’t realize how much I’ve missed the adventure, wonderment and curiosity.
Even more so, I forgot what it’s like to solo travel. I’ve already been travelling for more than three months, and I can count on one hand the number of days I was actually alone. I’m writing this in a secluded spot I’ve found on the cliffy rocks above Badami, lying in the shade, hidden from sight. Car horns are carried through the wind, and monkeys yell at each other in the depths of the nearby tree.

I feel calm. I think my mind is much more focused and less distracted when I travel and explore on my own, without electronics or other people. Just me and mu thoughts.


“אום ביץ'”, מכריז נהג הריקשה. תיק גדול על הגב. תיק קטן מלפנים, מצלמה על צד ימין, גיטרה על צד שמאל.
יורד במדרגות, ובתחתית חולץ סנדלים. רגליי טועמות את החול באופן מהוסס, חול קריר של תשע בערב. החוף ריק לחלוטין, הכל שקט בשעה הזאת. זה רק אני, החול והגלים והכוכבים.
פתאום כל היום הזה (12 שעות נסיעה שכללו מטרו, טיסה, ארבעה אוטובוסים ושתי ריקשות) מרגיש שווה את זה. חיוך ענק נפרש בין לחיי בזמן שאני הולך על החול הרטוב, נותן לגלים להרטיב אותי מדי פעם. ידעתי שעוד אחזור לפה.
הפרידה הכואבת שהתרחשה רק 24 שעות לפני כן עדיין מהדהדת, אך למרות זאת, לפחות לרגע, בכל זאת טוב לי.

ים. ספר. ערסל. דגים. כוכבים. שקיעה.

בשקיעה, כל ערב, אני הולך לשבת על הסלעים. אני הולך לשם יחף, כמו לכל מקום פה, ומטפס עליהם כך, למרות הקושי. יש משהו נחמד בישירות הזאת, בהרגשה של טקסטורת הסלעים מתחת לכפות הרגליים, בשימוש האינטנסיבי באצבעות הרגליים לצורך אחיזה.
הגלים מתנפצים בעוצמתיות על הסלעים, ואני מהופנט – מביט בהשתאות בעצמה של הים, שמציף את הלגונות ובולע בתוכו את הסלעים כל פעם מחדש.
הרגעים האלה על הסלעים הם הרגעים האמיתיים שלי עם עצמי. דעתי מוסחת במשך רוב היום – ע”י ספרים, מחשב, אנשים (למרות שבכנות, בימים אלה אנשים אחרים פחות מסיחים את דעתי). שם, על הסלעים, אני מפוקס.
השגרה, המנוחה והלבד עושים לי טוב. זהו זמן לעצור, לחשוב, להיזכר, לתהות, לתכנן, לפנטז, להתבלבל.
החיים ממשיכים להפתיע אותי, ולאט לאט ההמשך מתגבש בהתאם.

הבתים נמוכים ולבנים, צמודים אחד לשני. הרחובות, שכלל אינם מסומנים במפה, מלאים בילדים שמחים, סירים מתבשלים על עצים, קופים, עיזים, חזירים ונערות העושות כביסה – משרות אותה בגיגית או חובטות את הבגד ברצפה.
יש שמחת חיים באוויר, ועוד משהו שאיני יודע להגדיר, משהו שנעדר משאר רחובות העיר, הדומים יותר לכל עיירה סטנדרטית בדרום הודו – רחוב ראשי מאובק, צפירות, רוכלים, דוכני קוקוס ובננות. אולי השלווה היא ההבדל.
כשאני עובר בסמטאות הללו, אני משתוקק לצלם את האנשים – את מטלות הבית של הנשים, את הילדים משחקים ואת הזקנים והזקנות, שסתם יושבים מחוץ לביתם, צופים בצאצאיהם הרבים.

אבל משהו עוצר אותי מלשלוף את המצלמה ולתעד את הפלא הזה כפי שאני רואה אותו. כשאני משווה את הסיטואציה להליכה בשוק, למשל, אני מבין את ההבדלים:
ראשית, כשאני עובר בסמטאות האלו, אני מרגיש שאני צועד בתוך ביתם של האנשים, קצת פולש. כל החיים שלהם בחוץ – הם מכבסים, מבשלים ומתרחצים ברחוב. האינטימיות הזאת מהפנטת, אך במרתיעה אותי מלצלם.
שנית, אמנם המון קורה בסמטאות, אך האווירה שקטה ורגועה, ולא רועשת וסואנת. כשאני עובר בשוק, אני אדם בודד בהמון, וכשאני צועד בסמטאות, אני חייזר שהגיע לביקור, אני כבר לא צופה מהצד. להיפך, אני מרכז העניינים. כל האנשים שאני חולף על פניהם עוצרים ממעשיהם ובוהים בי. חלקם אף מחייכים, אומרים שלום, שואלים מאיפה אני. זה נהדר, אך מונע ממני לצלם את הסיטואציה כמו שהיא.

קצת שכחתי איך זה לטייל. שקעתי שם, בחוף, ברוגע ובשגרה שלי, ובעיקר במחשבות. לא הבנתי כמה התגעגעתי להרפתקה, לפליאה, לסקרנות.
עוד יותר שכחתי איך זה לטייל לבד. אני מטייל כבר יותר משלושה חודשים, ויכול לספור על יד אחת את מס’ הימים בהם טיילתי לבד. אני כותב את זה באיזו פינה שקטה שמצאתי בסלעים מעל בדאמי, שוכב בצל, נסתר מכל עין. צפירות הרכבים נישאות מלמטה, ושגאות הקופים הנלחמים אחד בשני נשמעות מהעץ הסמוך.
שלווה אופפת אותי. פתאום אני חושב על זה שדעתי הרבה יותר ממוקדת ופחות מוסחת כשאני מטייל וחוקר לבד, בלי מכשירים חשמליים או אנשים אחרים. רק אני והמחשבות שלי.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: