There and back again

Delhi, end of September.
Sometimes a moment’s significance becomes clear only in retrospect.

I was lazily leaning on the railing of Indira Gandhi airport’s arrivals area.
And then Yael has arrived.

In the last year she’s become one of my closest friends, and we’ve been talking about travelling together for years. So she came, for a month.
Wandering or travelling as a lifestyle is lonesome. Yes, there are usually people around, and sometimes you get attached, but they’re not the friends and family that actually know you thoroughly. And suddenly, Yael’s here, and there’s someone who really knows me (and I her) next to me.

Yael’s presence has made me peaceful. During the first few days after she’d arrived, I’ve started to deal with the practical aspects of my desicion to wander and travel – a bit of self-promotion, some one-time income sources, I even sold a photograph. I felt like a new phase is starting. I was definitely correct. I just had now way of guessing what this new phase is all about.

Om Beach, end of October.
The sun slowly sets above the ocean-swamped rocks. Cows stroll among the people – they’re swimming, playing football or Frisbee, playing a guitar, juggling, practicing yoga or drinking a beer.
The sun’s colors change, it becomes red. Bon Iver, as always, keep me calm and focused while I’m sitting on the guesthouse’s wall, drinking chai while being self-absorbed.
It’s been a while since I’ve been that self-absorbed, since I’ve been just one. A month, to be precise. I learned the serenity and completeness that’s part of having a soulmate, and now it’s gone.

Previous sunsets rewinded.

Jaisalmer’s dunes. The middle of nowhere, camels, a dog and antelopes. And us. Sitting at the top of the dune, heads resting on each other, breathing sand and stars.

Pushkar’s lake. The drummer’s rhythm is soothing, and we’re sitting on the tribunes encircling the lake, looking at the town across it, listening to the sound of the bells, to the ladies trying to sell bracelets, to the shoemakers, to the poor children trying to make a living by harrasing tourists.
Fantasizing, planning ahead. Annapurna, Israel Trail, Italy, Jerusalem. Anything goes.

A long night bus. My previous experience of that type wasn’t that good, but this time something’s different – I’m not on my own.
The passageway is packed with people of all ages, lying down on the floor among the sacks. The bus gallops and trembles along the bad road.
And us? We’re in a world of our own – listening to music, laughing our lungs out, smiling. Suddenly it’s hard to imagine having a bad time on a night bus.

The Ganges. Feet in the water, juice glasses and cheers. The sounds of prayer can be heard from the other bank, and enthusiastic Indian tourists pass by in kayaks. We’re talking about the future and present. Hopes and fears.

Kedarnath. A temple in the midst of the Himalayas, it’s freezing cold. We’re locked outside our room. Nupur, our new Indian friend, sings in Hindi, and we’re sitting across, desperately trying to keep warm. ‘There’s something positive in missing someone, in the fact that you even have someone to miss. I can miss someone without being sad, I choose to remember the happy moments’, says Nupur, and I already know that I’d revisit these words a few weeks later. Oh, I was just on the spot.
Ashish, another Indian friend, enters and sits near Nupur. We’re piling eight hands on top of each other, desperately trying to keep each other warm. There’s a feeling of closeness in the air.

The climb is finally over, we’ve reached the lake. Across the lake, enormous in spite of the distance, rises a snowy mountain. We’re sitting on the grass, while a tent is raised behind us. We’re a bit in their way, sitting in the tent’s designated area, but we’re not paying any attention. We’re in a bubble, just us.

Mana. It’s totally dark outside. It’s only 8 pm. But all the secluded village’s residents are already in the safety of their homes, after dinner, getting ready for a night’s sleep. The only ones outside are the two of us, lying on the road in the middle of the village, our stomachs full after we’ve managed to get dinner, by the courtesy of a generous local couple. The stars are shining. As our eyes get used to the dark, more and more stars appear, in coordination with the beating of our hearts – two people who were supposed to meet for the first time in a meteor shower four years ago. Oh, the irony.

A bench on the balcony. Her head rests in my lap. I gently stroke her hair. A feeling of closeness, serenity and intimacy surrounds us.

The Ganges, Rishikesh. Two good friends sit next to each other, both feeling much more. Light shoves, not a lot of space between them. An unintentional start.

It ended where it had started – Delhi airport. Two good friends who just wanted to travel together, and discovered each other in an entirely unexpected way.
A long, fierce hug, and another one, and another one, desperate crying, and eventually – two hand seperated from each other, drifting apart for an unknown amount of time.
A whole month, filled with countless magical moments. When I embarked on my journey, I was ready for adventure, but not for one like this.

Om Beach, mid Novemeber.

What now? I have no idea. Different countries, different agendas, different lifestyle, different priorities. And still, we’re connected now. We’ve gone through a diffusion, said the chemist.

I found myself reasserting the situation. Constantly rethinking about my desires and feelings, and about what’s good for me and what I believe in, is inherent in the lifestyle I’ve picked.
Life teach me over and over again that you can never predict what’s going to happen. Surprises keep springing up from unexpected places, catching me off-guard, but always willing to accept it, to learn, to readjust myself. What happened with Yael was one of those things, and I just couldn’t stay indifferent, or let it fade away.

If there’s anything I wasn’t expecting to find on my travels, it’s true love (and how did it even came to be – two good friends suddenly seeing each other in a different light?). I’ve always wondered if it means I’m destined to stay single.
There’s a part of me who wonders whether I would’ve made other choices if I had had someone before – would I still have wanted to wander, or would it have grounded me, would’ve replaced that longing with something else.

I do not have an answer to that question, but I can surely tell you that at some point along the way, my desire to wander and travel has been replaced by the desire to come back home.
I embarked on this journey for an unlimited time, but, apparently, life has other plans for me. Besides, I’ve always known I have the option to limit my time, if that’s what works for me.
I feel like I’m opening up to new possibilities, ones I’ve never dared to think of before, or maybe just ones I couldn’t have noticed from where I was standing. I can see new trails spread before me, and this time they’re spread in Israel, instead of all over the world.
The travel bug is definitely still there, but it coexists with something new that wasn’t there before, something that tones it down.
And what about the urge to wander? It was never an integral part of me, unlike the travel bug. I’ve decided to accommodate it for a while, for a tryout period, but never got the chance to reach a conclusion. Other things happened. But I live in peace with it, because there’s more than one way to live your life. Sometimes I’m still having a hard time believing this chain of events has actually happened. Happening. But it doesn’t mean I have any regrets. On the contrary.

At first, I’ve decided to return home in March. I took my time, slowly adjusting – the change of heart doesn’t mean I can execute it immediately; I’ve already experienced coming back home when I’m not entirely up to it, and let’s just say I’m not a fan.
I told my family and some friends, and in the meanwhile, kept on travelling – I left India for Southeast Asia.
It took me a little while to undestand what’s going on – why I’m not actually doing much wherever I go, and why I’m not excited by my oncoming travels. As the time passed by, it became clear that I’m not entirely present – my heart’s just not in it anymore, I want to be someplace else.
That was my mark. I’m ready to come back home.

Ben Gurion airport, Israel. End of December.
I exit the arrivals gate, and there she is, beyond the railing, with a shy smile. A sigh of relief.


דלהי, סוף ספטמבר.
ישנם רגעים שחשיבותם ברורה רק בדיעבד.

נשענתי בעצלתיים על המעקה של אזור קבלת הפנים של שדה התעופה ע”ש אינדירה גהנדי.
ואז יעל הגיעה.
בשנה האחרונה היא נהייתה אחד האנשים הכי קרובים אלי, ושנים אמרנו שיום אחד נטייל ביחד. אז היא באה, לחודש.
חיי הנדודים הם בודדים בבסיסם. כן, אתה כל הזמן עם אנשים, ולפעמים אתה נקשר אליהם, אבל הם לא החברים והמשפחה שבאמת מכירים אותך. ופתאום יעל פה, ויש לידי מישהי שמכירה אותי (ואני אותה) לעומק.

הנוכחות של יעל השרתה עלי נינוחות. בימים הראשונים לאחר הגעתה, התחלתי להתמודד עם המשמעויות וההשלכות הפרקטיות של ההחלטה שלי לנדוד – קצת שיווקתי את עצמי, מצאתי מקורות הכנסה מזדמנים, אפילו מכרתי צילום אחד (למרות שאני חייב להודות שזה, ספציפית, פשוט נחת עלי בהפתעה). הרגשתי ששלב חדש מתחיל. צדקתי, פשוט לא הייתה לי שום דרך לנחש מה השלב הזה טומן בחובו.

אום ביץ’, סוף אוקטובר.
השמש שוקעת לאיטה מעל הסלעים המבצבצים מתוך הים. פרות משוטטות בין האנשים – הם רוחצים בים, משחקים בכדורגל, מתכות ופריזבי, מנגנים על גיטרה, עושים ג’אגלינג, מתרגלים יוגה, שותים בירה.
גווני השמש משתנים, היא מאדימה. בון איבר, כמו תמיד, מרגיעים ומפקסים אותי בזמן שאני יושב על חומת הגסטהאוס, שותה צ’אי חם ושקוע בעצמי.
עבר קצת זמן מאז שהייתי שקוע בעצמי, מאז שהייתי יחיד. חודש, אם לדייק. למדתי את השלווה והשלמות של נפש תאומה, והנה זה נעלם.

שקיעות קודמות בהילוך חוזר.

הדיונות של ג’ייסלמר. אמצע שומקום, גמלים, כלב ואנטילופות. ואנחנו. יושבים בראש הדיונה, ראש על ראש, נושמים חול וכוכבים.

האגם של פושקר. המתופף מפליא בקצב מרגיע, ואנחנו יושבים על המדרגות היורדות לאגם, מביטים בעיירה שמעבר לאגם, מקשיבים לפעמונים במקדשים, לסנדלרים, למוכרות הצמידים, ולילדים המסכנים שנאלצים להציק לתיירים כדי להרוויח את לחמם.
מפנטזים, מתכננים תוכניות לעתיד. אנאפורנה, שביל ישראל, איטליה, ירושלים. הכל הולך.

אוטובוס לילה ארוך. החוויה הקודמת שלי מאוטובוס כזה הייתה רעה, אולם הפעם משהו שונה – אני לא לבד.
המעבר עמוס בזקנים, מבוגרים וילדים היושבים ושוכבים בין שקים. האוטובוס נוסע במהירות ורועד בעת נסיעתו בכביש המשובש.
ואנחנו? אנחנו בשלנו – שומעים מוזיקה, נקרעים מצחוק, מחייכים. פתאום לא ברור לי איך סבלתי באוטובוס הלילה הקודם.

הגנגס. רגליים במים, כוסות מיץ משיקות לחיים. קולות תפילה מעברו השני של הנהר, סירות רפטינג מלאות בהודים נלהבים. דיבורים על העתיד וההווה, תקוות וחששות.

קדארנת. קור מקפיא, מקדש במעלה ההימלאיה. נעולים מחוץ לחדר. נאפור, חברתנו ההודית החדשה, שרה לנו בהינדי, ואנחנו מולה, מנסים לשווא להתחמם. ‘יש משהו שמח בלהתגעגע, בעובדה שיש לך למי להתגעגע. אני יכולה להתגעגע בלי להיות עצובה, אני בוחרת להיזכר ברגעים הטובים’, אומרת נאפור, ולי מתגנבת התחושה שבעוד מס’ שבועות אני אחזור חזרה ואהרהר במשפט הזה. הו, כמה שצדקתי.
אשיש, חבר הודי נוסף, מגיע ומתיישב לידה. אנחנו עורמים שמונה ידיים אחת על השניה, במאמץ נואש להתחמם. יש תחושה של קרבה.

העליה נגמרה, הגענו לאגם. מאחוריו, עצום למרות המרחק, מתנשא הר מושלג. יושבים על הדשא, בזמן שממש מאחורינו מוקם אוהל. אנחנו קצת מפריעים להם, יושבים בשטח בו הם תכננו את ההקמה, אבל מי שם לב? אנחנו בבועה, רק אנחנו.

מאנה. חושך מוחלט, סה”כ שמונה בערב, אך כל תושבי הכפר המבודד כבר ספונים בבתיהם, אחרי ארוחת ערב, מתארגנים לשינה. רק אנחנו שוכבים על השביל באמצע הכפר, שבעים לאחר שהצלחנו להשיג ארוחת ערב במזל, בעזרת אדיבותם של זוג מתושבי הכפר. הכוכבים מנצנצים בהמוניהם. ככל שהעיניים מתרגלות לחושך, מופיעים עוד ועוד כוכבים, בתיאום עם קצב פעימות הלב והקירבה בינינו – שני אנשים שהיו אמורים להיפגש לראשונה במטר מטאורים ארבע שנים לפני כן. הו, האירוניה.

ספסל על המרפסת. הראש שלה נח על ברכיי. אני מלטף את שיערה בעדינות. הרגשה של קרבה, נינוחות ואינטימיות באוויר.

גדת הגנגס ברישיקש. שני חברים טובים יושבים, ומרגישים קצת הרבה יותר. דחיפות קלות, ישיבה צמודה. התחלה לא מורגשת.

זה נגמר איפה שזה התחיל – בשדה התעופה של דלהי. שני חברים טובים שנפגשו על מנת לטייל ביחד, וגילו זה את זו באופן שלא ציפו.
חיבוק ארוך וחזק, ועוד אחד, ועוד אחד, בכי נואש, ולבסוף – שתי ידיים נפרדות אחת מהשניה ומתרחקות, לזמן בלתי ידוע.
חודש שלם, רצוף באינספור רגעים קסומים. יצאתי למסע שלי מוכן ומזומן לחוויות והרפתקאות, אבל להרפתקה כזאת לא הייתי מוכן.

אום ביץ’, אמצע נובמבר.
ומה עכשיו? לא יודע. לא יודעים. מדינות שונות, סדר יום שונה, אורח חיים שונה, סדר עדיפויות שונה. ועדיין, אנחנו מחוברים עכשיו. עשינו דיפוזיה, אמרה הכימאית.

מצאתי את עצמי מעריך מחדש את המצב. הבחירה בסגנון החיים הזה כוללת בתוכה בחינה מתמדת מחדש של הרצונות והתחושות שלי, של מה שמתאים לי ומה שאני מאמין בו.
החיים מלמדים אותי כל פעם מחדש שאי אפשר לדעת מה יקרה. ההפתעות צצות מכיוונים שונים ותופסות אותי לא מוכן, אך תמיד פתוח לקבל, ללמוד ולהתגמש. מה שקרה עם יעל היה אחד מהדברים האלה, ולא הייתי מסוגל להישאר אדיש לזה, או לתת לזה לחלוף ולהיעלם.

אם יש משהו שלא ציפיתי למצוא בקלות בזמן נדודיי, זו אהבה אמיתית (ואיך זה קרה בכלל, ששני חברים טובים גילו אחד את השניה באור אחר?). תמיד תהיתי האם נועדתי להישאר לבד בגלל זה.
יש בי חלק שתוהה האם ההחלטות שלי היו משתנות אם לפני כן הייתה אהבה גדולה בחיי – האם עדיין הייתי רוצה לנדוד, או שאולי דבר כזה היה מקרקע אותי ומשקיט את הכמיהה, מחליף אותה באחרת.

אין לי את התשובה לשאלה הזאת, אבל מה שבטוח זה שבשלב הזה הרצון שלי לנדוד התחלף לאיטו ברצון לחזור.
יצאתי לדרך הזו לזמן בלתי מוגבל, אך מסתמן שלחיים יש תוכניות אחרות בשבילי. חוץ מזה, תמיד ידעתי שהאופציה להגביל אותו שמורה לי.
אני מרגיש שאני נפתח לאפשרויות חדשות, כאלו שלפני כן לא העזתי לחשוב עליהן, או שאולי לא עמדתי במקום הנכון ע”מ להבחין בהן. אני רואה שבילים אפשריים חדשים נפרשים בפניי, והפעם הם מתפרשים בישראל, במקום להתפרש על פני העולם.
חיידק הטיולים עוד שם, אבל הוא חי בשלום עם משהו חדש שלא היה שם קודם, משהו שממתן אותו.
ומה עם דחף הנדודים? הוא אף פעם לא היה חלק אינטגרלי ממני, לא כמו חיידק הטיולים. החלטתי לארח אותו לתקופה קצרה ולראות מה יקרה, ולא הספקתי להגיע למסקנות סופיות, כי דברים אחרים קרו בדרך. אבל גם עם זה אני שלם, כי יש יותר מדרך אחת לחיות את החיים. לפעמים אני עדיין מתקשה להאמין להשתלשלות העניינים הזאת, אך אין זה אומר שאני מתחרט. להיפך.

תחילה החלטתי לחזור במרץ, לקחת את הזמן שלי להתרגל לאט לאט – השינוי ברצונות שלי אינו אומר שאני מוכן לבצע אותו באופן מיידי; כבר יצא לי לחזור הביתה בפתאומיות וכשאיני מוכן לכך, ואני לא מעוניין לשחזר את הסיטואציה.
סיפרתי למשפחה ולרבים מחבריי, ובינתיים המשכתי לטייל – עזבתי את הודו אל עבר דרום מזרח אסיה.
לקח לי קצת זמן להבין מה עובר עלי – למה אני רק לא ממש עושה כלום בכל מקום שאני מגיע אליו, ולמה אין לי שום רצונות לשום דבר באופק. ככל שחלף הזמן, התחזקה אצלי התחושה שאני לא כ”כ פה – אני לא מטייל בלב שלם, אני רוצה להיות במקום אחר.
זה היה הסימן שלי. אני מוכן לחזור הביתה.

נתב”ג, סוף דצמבר.
אני יוצא מהשער, והיא עומדת שם, מעבר למעקה, בחיוך מבויש. ואני נושם לרווחה.

Advertisements

One Comment on “There and back again

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: