Freedom

I was in Varanasi, or Delhi, or Jaisalmer.
“I can’t believe they’re playing Yehudit Ravitz!”, was the first thought that occured to me when the song had started playing.
And then my mind emerged out of the book I was reading, and I remembered that unlike the book’s main character, I’m not in India, but rather in a crowded coffee place somewhere in the midst of the Dead Sea hotels area – which means it’s rather likely they’d play an Israeli singer.

I’m so glad I stopped by this zoo only for a quick meal. An old and ugly commercial center. Crowded lanes. No free parking. Overpriced souvenirs. A busy beach with a lifeguard. An artificial, fenced sea. A framed vacation and a herd of people that never stray from the path.

Yesterday, I was absolutely mesmerized by the Small Makhtesh.
We were walking on the edge of the Makhtesh, and I lingered behind so I can pee. After I finished, I kept my ground for a few minutes – enjoying the silence created by my friends’ distance. It was just me and the Makhtesh, and the wind. Silence. Total silence. Just like the Himalayas. I was half expecting a smiling Asian shepherd to come out of nowhere and greet me with a ‘Namaste’. I’d have smiled back and lightly nodded my head.
And How did I choose to spend this quiet, serene moment? I texted Yael. My Yael, who’s always close, even though she was physically far at that moment. I had to share my feeling of freedom and serenity with her. It’s become clear to me, once again: I’m comfortable by myself, but much better off with her.

I think it’s the first time Pesach is a cause for philosophical thoughts.
The holiday of freedom, it’s called.
India is freedom. Desert is freedom. Himalaya is freedom. These are all easy ones.
A vacation is not necessarily freedom. There, it can be fenced, framed, fixed.
And what about routine? obligations? work? Are these necessarily an antithesis to freedom, or maybe, just maybe, they can coexist together, in harmony?

That’s exactly what I’ve been trying to figure out ever since I got back home. Drawing new lines for myself – with a hesitant pencil, for starters, and later with a black pen, with higlighting and shading.
Indeed, there’s no doubt that my journies have helped me better understand how I want to live my life and what’s important. I savor the moment, the happiness, the free time, the serenity and the joy of work and idleness.
There are more than a few moments where I’m being tested: moments that cause a crisis of self belief, of the confidence that I can walk this complicated road successfully; moments that engulf me with fears – ‘You’re going to fail’, they whisper to me; moments that present new dreamy opportunities, but… maybe for someone else. It’s hard to let go of those and stick with my own road, give up the ‘opportunity’, and remember the correct path is mine, even though it’s long and difficult.
Difficult but feasible, and I’m going to do it.

Suddenly I remember German Tomas, who was orchestrating over Freedom Cafe’s jam session stage every evening in Pokhara, Nepal. I was already travelling for a month, and was astounded by him, every day. I couldn’t imagine how a person comes to live such an unconventional life, or what drives him to do so. So I asked him.
“Tomas, how did you come to this point in your life?”
And he looked at me, smiled, and answered slowly-but-surely: “It’s all part of my mission… Freedom!”, and that was it. No further explanation. At the time, I had no clue what it means.

Freedom.


הייתי בורנאסי, או דלהי, או ג’ייסלמר.
“אני לא מאמין שהם שמו יהודית רביץ!”, הייתה המחשבה הראשונית שצצה בראשי כשהתחיל השיר.
ואז הראש שלי יצא מהספר שקראתי ונזכרתי שבניגוד לדמות הראשית בספר, אני בעצם לא בהודו, אלא בסניף הומה של ארומה בין מלונות ים המלח, ושפה דווקא די סביר שישמיעו את יהודית רביץ.
אני כ”כ שמח שרק עצרתי פה לאכול, בשמורה הזאת. מרכז מסחרי ישן ומכוער. כחול לבן בתשלום גם ביום שבת. נתיבים עמוסים. מזכרות במחירים מנופחים. חוף עמוס עם מציל. ים מגודר ומלאכותי. חופשה מגודרת ועדר של אנשים שלא סוטים מהשביל.

איפה מתחם עין בוקק ואיפה הנוף של המכתש הקטן שגמעתי בשקיקה רק אתמול?
היה אתמול רגע אחד, בעת ההליכה על שפת המכתש: התעכבתי מאחור כדי לעשות פיפי, ומשמטלה זו הסתיימה, נותרתי במקומי, נהנה מהעובדה שצעדי חבריי התרחקו, וכך גם קולותיהם ורעשיהם. פתאום היינו רק אני והמכתש, והרוח הנעימה. שקט. שקט מוחלט. כמו בהימלאיה. ציפיתי שבכל רגע יצוץ רועה צאן מלוכסן עיניים מחוייך. הוא יברך אותי ב’נמסטה’, ואני אחייך חזרה ואנענע קלות בראשי מצד לצד לאות שלום.
ומה בחרתי לעשות ברגע הזה, השקט והשלו? להקליט הודעה ליעל. יעל שלי, שתמיד קרובה, גם אם קצת רחוקה פיזית באותו הרגע. הייתי חייב לחלוק איתה את תחושת הרוגע והחופש שעטפה אותי באותו הרגע.
זה הבהיר לי, שוב פעם, את המשוואה: טוב לי עם עצמי, טוב לי עוד יותר עם יעל.

אני חושב שזו הפעם הראשונה שחג הפסח המתקרב מעורר אצלי מחשבות.
חופש. חירות.
הודו היא חירות. המדבר המבודד הוא חירות. ההימלאיה היא חירות. זה קל.
חופשה אינה בהכרח חופש. הנה, היא יכולה להיות מגודרת, מקובעת, מוגבלת.
ומה עם שגרה? מחוייבות? עבודה? האם כל אלו מהווים בהכרח אנטיתזה לחופש וחירות, או שמא יכולים להתקיים יחדיו, בהרמוניה?

זה בדיוק מה שאני מנסה להבין מאז שחזרתי לארץ. משרטט לעצמי גבולות חדשים – בתחילה בעפרון הססני, ובהמשך בעט שחור, עם צלליות והדגשות.
כן, אין ספק שמסעותיי במזרח עזרו לי להבין איך אני רוצה שחיי יתנהלו, מה חשוב לי. אני מקדש את הרוגע, האושר, הזמן הפנוי, השלווה וההנאה שבעשיה ובבטלה.
יש לא מעט רגעים המעמידים אותי במבחן: רגעים בהם אני חווה משבר באמונה העצמית שלי, בבטחון שאני יכול לצעוד בדרך המורכבת הזו בהצלחה; רגעים בהם החששות עוטפים אותי, לוחשים לי שאני הולך להיכשל; רגעים בהם צצות הצעות והזדמנויות שנשמעות חלומיות, אבל… אולי למישהו אחר. קשה לשחרר ולדבוק בדרך שלי, לוותר על ה’הזדמנות’, ולזכור שהדרך הנכונה היא הדרך שלי, גם אם היא קשה וארוכה.
קשה אך אפשרי, וזה מה שאעשה.

ופתאום אני נזכר בתומאס הגרמני, שניהל כל ערב את במת הג’אמים בפרידום קפה בפוקרה, נפאל. זה היה חודש לתוך הטיול הראשון שלי, וכל יום מחדש הבטתי עליו בהשתאות. לא הצלחתי לדמיין איך בן אדם מגיע למצב שהוא מנהל אורח חיים כ”כ לא שגרתי, או מה מניע אותו לעשות זאת. אז שאלתי אותו.
“תומאס, איך הגעת לנקודה הזאת בחייך?”
והוא הביט בי, חייך, וענה באיטיות ובבטחון: “It’s all part of my mission… Freedom!”, ולא ראה צורך להרחיב מעבר לכך. זה הסביר הכל מבחינתו, ואילו אני, באותו הזמן, לא הבנתי מה זה אומר.

חירות.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: