Back for a visit

What springs into mind when you think about Siberia? snow? Gulag? wasteland?
Scratch that. Siberia in the summer is a completely different experience – a land full of gigantic lakes, rocky mountains, green pastures, magnificent flowers, huge forests, and a big(gish) city.

It didn’t take long. We’ve (dad and me) bumped into the language barrier at the airport. The clerk at the information counter pulled out her phone and started using Google Translate straight away. Surprisingly, it works pretty well. It still took me a couple of days to discover the possibility to point the camera at random texts and see it translated live from Russian to English. Just imagine how my restaurant experience improved afterwards! We’re a few steps away from shoving Babel fish into our ears.
Actually, I wasn’t prepared for language difficulties AT ALL. It just didn’t occur to me. Suddenly, I realised how easy it is to travel in India and Nepal, countries that usually cater to western tourists, or even Myanmar – a whole country full of smiles and good will that definitely make up for the not understanding a word.
In Siberia, on the other hand, I found out that the language barrier can become stronger when the other side does not care. Oh, you don’t speak Russian? Ok, bye.
There were a few exceptions, of course, like the drunk guy at Listvyanka that helped us find our guesthouse, or the guy that gave us directions towards the Red Square in Moscow.
No, it doesn’t matter that he’s sent us to the wrong Metro line!

In Siberia there’s no Metro to conveniently transport us, so we rented a car. It was the first time (as a grownup) that I’ve had the opportunity to spend an entire trip with a car. I must admit that the freedom to go wherever you wish is addictive. The ability to just stop anywhere, to spontaneously take a turn and explore, is wonderful. The ability to dodge the cars that wildly pass me by at 100 km/h during mountainous curves is wonderful as well. Seriously, though, I feel more connected to the road as I drive it by myself, and it’s something I’ve yet to experience before.

When I think about Siberian roads, I can still see the trees, so many many trees. A forest to the left, a forest to the right, and once in a while – a pasture. Old ladies stand by the roadside, selling unpeeled pine nuts, or leaves they’ve just gathered. When the forest ends, a village is revealed. The houses are simple wooden ones.
We stopped for lunch in one of those villages. The two ladies at the counter were the only ones at the restaurant. The menu was in Russian only, of course, and we still didn’t know about the wondrous Google Translate camera feature back then. Luckily enough, the wall was full of pictures of the different dishes available, so we started pointing at some of them, trying to get more info. The best part was when one of the ladies started making cow sounds, in order to explain that the dish contains beef.

That village lies on the shores of Lake Baikal. This lake happens to be the reason we’ve decided to travel to Siberia in the first place. The lake’s size is thrice the size of Israel, and its maximum depth is more than 1.5 km! Lake Baikal’s water constitute 20% of the world’s fresh water. Strolling by the lakeshore just doesn’t cover it. It’s impossible to grasp the size and mightiness of the lake from this angle. Looking at it from above, on the other hand, helps a bit. Our second chance for such a glimpse occurred when we arrived the lake’s south-western edge, there lies the village Kultuk. The village’s women have decide to make the best of this magnificent piece of landscape, and opened up a market right there by the cliff. It was a fish market, or, to be more precise, an Omul market (that’s a fish that’s endemic to Lake Baikal). We were just looking for a good spot to take a look at the lake, but the women didn’t know that. They thought we stopped for fish. And so, as we were exiting the car, 15 different women shouted at us to come and buy their fish (or so I presume).

After Kultuk, we drove west, towards the Sayan mountains and the Mongolian border. The villages were all traditional ones, with the same simple wooden houses. These parts of the land were busy with cows and horses roaming the nearby pastures freely. The cows were not Brahman cows, like their Indian sisters (they’ve got spots and fat instead of muscles and a hump), but still, they were acting like ones – crossing the road, stopping in the middle to rest…
At some point we entered Buryatia – an autonomic republic within Russia. The Buryats are Mongolian-descendent Buddhists, which means that, naturally, there’s a little Buddhist temple welcoming us  at the gates. There’s something special in Buddhist temples, something calm. peaceful, colourful. It appears as if the butterflies agree, seeing as they were swarming in the temple – tiny, black and white, flying between the prayer wheels, or resting on the wall. A magical feeling in the air.
The Buryats turned out to be mostly friendly, which helped make this area my favourite for the week. The endless pastures and the impressive backdrop of the Sayan mountains have encouraged me to breath in – literally as well as metaphorically. I needed that – the mountains, the open spaces, and the adventures.

Actually, this was my first trip abroad ever since I came back home, 6 months ago.
I had a lot of thoughts about the current balance between my life is Israel, and my wanderlust. Will I want to keep on travelling? How would I feel about what’s back home? Will it be hard for me to come back?
I could feel Khovsgol Lake calling me beyond the Mongolian border, the mountains urging me to climb them, the grass near the monastery reminding me of Dharamsala’s smell, and the wooden hut bringing up memories of Nepalese villages.
Yes, of course an urge to return to India and Nepal had arisen. And I definitely want to travel to new places, like Mongolia, who’s been waiting for me just around the corner.
And I’m certain it’s gonna happen, somehow, at some point, step by step.
At the same time, I haven’t stopped improving my business, or missing my beloved partner.
To sum it all up, this short trip has made me realise how badly I want to travel, but also how strongly I’m connected to my current routine back home.
And I believe the direction I’m heading will accommodate both sides of the equation.

It always ends the same – I look out from the plane window while we’re starting to land, and Israel’s shoreline is getting nearer and nearer.
It feels like expectation and coziness. It feels like home.

This slideshow requires JavaScript.

מה אתם מדמיינים כשאתם חושבים על סיביר? שלג? גולאג? שממה?
תמחקו את זה. סיביר של הקיץ היא עולם אחר – עולם של אגמי ענק, הרים סלעיים, מרבצי דשא, פרחים מרהיבים, יערות עצומים וגם עיר גדולה.

במחסום השפה נתקלנו (אני ואבא) כבר בשדה התעופה. חיש מהר, הפקידה בדלפק המודיעין שלפה את מכשיר הטלפון שלה ופתחה Google Translate. זה עובד די טוב, באופן מפתיע. את האפשרות לכוון את המצלמה לעבר התפריט ולגרום לאפליקציה לתרגם בלייב את כולו לאנגלית גיליתי כמה ימים מאוחר מדי, אך זה לא מנע ממני להתלהב. אנחנו צעדים בודדים מדגי בבל באוזנינו.
האמת שבכלל לא הייתי מוכן לכל עניין השפה. לא חשבתי על זה. פתאום הבנתי כמה קל לטייל בהודו ונפאל, מדינות המוכוונות לתיירות מערבית, או במיאנמר – מדינה שלמה המלאה בחיוכים וברצון טוב המנצחים את מחסום השפה. בסיביר, לעומת זאת, גיליתי שמחסום השפה מתעצם כשהצד השני לא הולך לקראתך. אה, אתה לא יודע רוסית? טוב, ביי.
כמובן שהיו יוצאי דופן, כמו הרוסי השיכור בליסטביאנקה שעזר לנו למצוא את הגסטהאוס שלנו, או האיש שכיוון אותנו לכיוון הכיכר האדומה במטרו במוסקבה.
טוב, אז מה אם הוא שלח אותנו לקו הלא נכון?!

בסיביר, לעומת זאת, אין מטרו שיביאנו ממקום למקום, ובטיול כה קצר אין זמן לבזבז, אז שכרנו רכב. זו הפעם הראשונה (כאדם בוגר) בה יצא לי להעביר טיול שלם עם רכב שכור. אני חייב להודות שחופש התנועה הוא נהדר. היכולת לעצור בכל מקום ולפנות בספונטניות לשביל צדדי ולחקור אותו, היא נפלאה. היכולת להתחמק מרוסים שעוקפים אותי בפראות ב-100 קמ”ש בעיקולים הרריים עם קו הפרדה רצוף גם היא נפלאה.
אבל ברצינות, החיבור לדרך הוא עמוק יותר כשאתה נוהג בה בעצמך, וזה משהו שטרם יצא לי לחוות על בשרי בטיולים במדינות זרות.

כשאני חושב על הדרכים בסיביר, אני רואה בעיני רוחי עצים, המון עצים. יער מצד ימין ויער מצד שמאל, ומדי פעם אחו. לצד הדרכים עומדות נשים זקנות, מוכרות צנוברים עם הקליפה, או עלים שקטפו. וכשהיער נגמר, מתגלה כפר. הבתים בתי עץ פשוטים, ולרגע נדמה לי שאני בתוך איזה סיפור של עגנון.
באחד הכפרים אליהם נסענו, נכנסנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה. מלבד שתי המוכרות, לא היה שם איש. התפריט, כמובן, היה ברוסית בלבד, ואז עוד לא גילינו את נפלאות הגוגל טרנסלייט. למזלנו, את הקיר עיטרו תמונות של מנות המסעדה. כמובן שהתחלנו להצביע על מנות ולשאול שאלות. השיא היה כשאחת המוכרות החלה לעשות קולות של פרה על מנת להסביר איזה סוג בשר יש במנה.

אותו כפר שוכן על שפת אגם בייקל, שהוא הוא הסיבה המקורית לשמה הגענו למחוזות אלו. שטחו של האגם העצום הוא פי 3 ממדינת ישראל, ועומקו מגיע, בשיאו, לקילומטר וחצי. חמישית מהמים המתוקים בעולם כולו נמצאים באגם בייקל. שיטוט על שפת האגם פשוט לא מספיק כדי להבין את גודלו ועוצמתו של האגם. מבט על, לעומת זאת, מבהיר את התמונה. ההזדמנות השניה שלנו למבט כזה הגיעה כאשר הגענו לקצה הדרום-מערבי של האגם, בכניסה לעיירה קולטוק. נשות הכפר החליטו לנצל את הנדל”ן יקר הערך, ועל הצוק המשקיף על האגם נפרש לו שוק. בשוק הזה מכרו נשות הכפר דגים. ליתר דיוק, את זן הדגים הייחודי לאגם בייקל – אומול. אנחנו, לתומנו, רק רצינו לצאת לרגע מהרכב על מנת להסתכל על הנוף. ברגע שכף רגלנו דרכה מחוץ לרכב, השוק המנומנם התעורר לחיים, וקריאות נשמעו מכל עבר. כמובן שאין לי מושג מה צעקו הנשים, אבל כולן, ללא ספק, רצו שנבוא לקנות דגים דווקא אצלן.

מקולטוק המשכנו מערבה, הרחק מהאגם, ואל עבר הרי הסאיאן והגבול עם מונגוליה. כל הכפרים שעברנו בדרך היו אותם כפרים של פעם, עם בתי העץ הפשוטים. באזורים האלה נתקלנו גם בהרבה חיות משק – עדרי פרות וסוסים מסתובבים חופשי באחו. הפרות אמנם לא מזן ברהמה, כמו אחיותיהן ההודיות (במקום דבשת יש כתמים ונקודות, ושומנים), אך עובדה זו לא מנעה מהן להתנהג כמו הפרות בהודו, ולשוטט בניחותא על הכביש.
אחרי שעברנו מס’ כפרים, נכנסנו לשטחה של בוריאטיה – מחוז ברוסיה שהוא למעשה רפובליקה אוטונומית. הבוריאטים הם בודהיסטים ממוצא מונגולי, ולכן, כמובן, בכניסה לרפובליקה קידם את פנינו מקדש בודהיסטי יש משהו מיוחד במקדשים בודהיסטים, איזו אווירה שלווה, רגועה, צבעונית. מסתבר שגם הפרפרים מסכימים עם הקביעה הזו, כי הם היו שם בכמויות – קטנים קטנים, בצבעי שחור לבן, מעופפים בין גלגלי התפילה או נחים על הקירות. הרגשה של קסם באוויר.
הבוריאטים התגלו כאנשים חביבים למדי, והאזור, לפחות מבחינתי, היה השיא של השבוע הזה. שטחי האחו האינסופיים, עם הרי הסאיאן המרשימים ברקע, העניקו לי אוויר לנשימה, גם באופן מטאפורי. הייתי צריך את זה – את המרחבים, ההרים וההרפתקאות.

למעשה, זה היה הטיול הראשון שלי מאז שחזרתי הביתה, לפני כחצי שנה.
היו לי הרבה מחשבות ותהיות, הנוגעות לאיזון הנוכחי בין החיים שלי בארץ לבין הרצון שלי לטייל. האם ארצה להמשיך לטייל? איך ארגיש לגבי מה שהשארתי בארץ? האם יהיה לי קשה לחזור?
יכולתי להרגיש את אגם חובסגול קורא לי מעבר לגבול, את ההרים קוראים לי לטפס עליהם, את הדשא במנזר מזכיר לי את הריח של דהרמסלה, ואת בקתת העץ בה ישנו מעלה זכרונות מכפרים בנפאל.
כמובן שהתעורר בי חשק עז לחזור להודו ולנפאל, ולטייל במקומות חדשים, כמו מונגוליה, שחיכתה לי ממש מעבר לפינה. אני בטוח שזה יקרה, במתכונת כזו או אחרת, לאט לאט.
במקביל, לא עזבתי לרגע את העסק החדש שלי, ואת בת זוגי האהובה.
בסופו של דבר, הטיול הקצרצר הזה גרם לי להבין כמה אני רוצה לטייל, וכמה אני מחובר לשגרת החיים הנוכחית שלי בישראל.
ואני מאמין שהכיוון אליו אני הולך יאפשר לי את כל אלה.

הרגע הזה תמיד מגיע – אני מביט החוצה מחלון המטוס בזמן שאנחנו מנמיכים גובה, וקו החוף של ישראל מתקרב.
הרגשה של בית, של ציפיה, של חמימות.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: