Archives

It took me quite a while to get here. Years, actually. This is how it happened.

המטוס דוהר על מסלול ההמראה ומתחיל לצבור גובה. נהרות, בתים, ופגודות זהובות מבצבצות ביניהם, בכל מקום. זאת ינגון, זאת מיאנמר. לא נפרדנו יפה ממיאנמר, או שאולי היא לא נפרדה יפה מאיתנו. שלושתנו בילינו את שלושת הימים האחרונים ברמות שונות ומשתנות של גסיסה, כשהשיא הגיע עם הגעתנו לינגון כיום לפני הטיסה. הגענו בארבע בבוקר אחרי נסיעת לילה, הגסטהאוס בו הבטיחו לנו שיהיה לנו מקום, ובמידה ולא יהיה יעזרו לנו למצוא חלופה, פשוט מלמלו… Read More

שלשום בלילה לא ישנתי הרבה. החלק הראשון בטיול עומד להסתיים, עוד ימים ספורים נטוס חזרה לתאילנד, ופרק חדש יתחיל. יש לי הרבה מחשבות על מיאנמר, והרבה תכנונים והתרגשות לקראת ההמשך. נראה שהגעתי למיאנמר רק לפני רגע, לא ברור איך כבר עברו 25 ימים. מיאנמר של השדות הירוקים והצהובים, המקדשים המוזהבים המנזרים הפגודות והסטופות, המטוגנים הסלטים והמרקים ברחוב, אגוזי הבטל, התה המתוק בעולם, הנזירים המשכילים, היערות, הגבעות, הנהרות והאגמים, הערים העמוסות והכפרים הפשוטים… Read More

פסקול: עדי רנרט – הוקרה אלון עדר ולהקה באוזניים שלי, מחברים באופן מושלם בין המאה ה21 לשנות השבעים של המוזיקה הישראלית. קצת הרגשה של בית. השמש נחלשה, אני מסיט את הוילון ומעבר לחלון האוטובוס נגלים בפניי הרים צוקיים. השמש כבר מאחוריהם, שוקעת, מסרטטת את קווי המתאר המחודדים בכחול, אדום וצהוב. בינם לביני פרושים שדות – חלקם מוצפים במים וההורים משתקפים בהם, וחלקם עם מעטה דק של ערפל (או אולי עשן משריפת זבל,… Read More

מה לא אמרו על באגאן? מתויירת, יקרה, ממוסחרת, מעייפת, חוזרת על עצמה… כל האופק מלא בעצים ושבילי עפר, וביניהם אינספור מקדשים בודהיסטים (נו בסדר, גם אחד הינדי) – החל מסטופות קטנות ועד ארמונות ענק. כל המקדשים נבנו בערך לפני 1000-800 שנים. כשהולכים על הקרקע אפשר לראות מקדש או שניים לידך ועוד כמה באופק, אבל ברגע שמטפסים על אחד מהמקדשים נגלה המחזה המרהיב שתיארתי בהתחלה. קשה להסביר את העוצמה שבטבע המשתלב עם העתיקות… Read More

אחה”צ, המונית מורידה אותנו מול המלון שלנו במרכז מנדליי, העיר השניה בגודלה בבורמה, והמרכז התרבותי שלה. לפי התיאור הזה היא נשמעת קצת כמו תל אביב. אז אם נזרום עם ההשוואה… מרכז מנדליי? מזכירה את אלנבי. הרחובות סואנים, מזוהמים, מלוכלכים ורועשים, ועד כמה שחציית כבישים היא משחק מאתגר ונחמד, קיויתי ליותר. שוק הלילה חיוור ולא מעניין, במיוחד אחרי פין-או-לין, וגם כשאנחנו מנסים להחליט מה לעשות למחרת, ביום היחיד שבו נטייל במנדליי, אין שום… Read More

כבר זמן מה לא יצא לי לשבת ולכתוב, להרהר בחוויות שעברתי בימים האחרונים. אני יכול לכתוב לכם פירוט יבש של מעלליי בימים האחרונים, אבל זה לא מרגיש לי נכון. אני מקווה שזה כבר יתגלגל תוך כדי, לפחות חלק. נתחיל מהסוף, מהטרי. הבוקר קמנו לפנות בוקר בסיפו אחרי שבילינו שם שלושה ימים. חמש וחצי, קור כלבים, אוטובוס נוח מחכה לנו ובעשר הדקות שנותרו אנחנו יושבים בבית התה שמחוץ לאוטובוס, שותים את התה הבורמזי… Read More

תשע בבוקר. אחרי שפגשנו את חברינו לטרק (ולאד הסלובקי, קרולין הקנדית ופיטר ומרגו הצרפתים) ואת המדריכים המקומיים הנהדרים שלנו (נאם וטינטון) אנחנו יוצאים לדרכנו. שלושה ימים, 55 ק”מ, כפרים, גבעות מיוערות וירוקות ושדות צבעוניים של חצילים, תה, ג’ינג’ר, צ’ילי, אורז, חיטה, חרדל, תירס ועוד ועוד, פרות, באפלו, תרנגולות, עיזים, פרפרים, עכבישים (ענקיים!!), שפיריות, ויתושים (כמובן). לאורך הדרך פגשנו המון חקלאים – רועים באפלו ופרות, נוהגים בכרכרות שוורים, קוטפים צ’ילי ומייבשים תה. וכמעט תמיד… Read More

אז יומיים עברו מאז ההתלהבות הראשונית מינגון, ומאז הספקתי לעבור כמה תהפוכות ותובנות בנוגע למדינה הזאת, ובעיקר בנוגע למדינה הזאת ביחס לתיירים. האוכל: לפחות בינגון לא קל למצוא אוכל מערבי. בעצם, באזורים שהסתובבנו בהם כמעט ולא מצאנו מסעדות. כולם אוכלים בדוכני רחוב אוכל בורמזי והודי. מעבר לזה שזה מעיד על חוסר ההסתגלות של המדינה לתיירות (ועוד על זה בהמשך), זה הופך הכל להרבה יותר מעניין. אוכל הודי אני מאוד אוהב, כך שזה… Read More

פסקול: Dengue Fever – Uku וואו, איזה יום. מרגיש לי כמו שלושה ימים. בהתאם, זה הולך להיות ארוך. ראו הוזהרתם. אנחנו מנמיכים לקראת נחיתה, ומתחתינו נגלה מישור עם אינסוף שדות ירוקים ונהרות רחבים וצרים כאחד. הדרכים נראות צרות וחומות – דרכי עפר. בורמה, הגענו 🙂 לאט לאט מתחילים להופיע גם נוף עירוני כשאנחנו מגיעים לינגון. שדה התעופה דווקא עושה רושם מודרני, והמחשבה הראשונה שעולה לי היא: פה זה לא נפאל. הכבישים סלולים… Read More