Archives

האופן שבו המילה ‘האמפי’ נהגית בפיהם של המטיילים בהודו לא משאיר מקום לספק – יש פה משהו מיוחד ויוצא דופן. עוד בפאתי האמפי כבר ראינו את המחזה הסוריאליסטי שהוא הנוף הטבעי של האמפי – אינסוף סלעים עצומים בכל צורה וגודל זרוקים וערומים (מלשון ערימה) בכל מקום. גבעות שלמות עשויות מסלעי ענק ונראות כאילו מישהו פורר אותן. ואם זה לא מספיק, כל זה מתובל בשאריות מקדשים עתיקים, קופים, נהר ושדות אורז בצבע ירוק… Read More

הימים עוברים במהירות באום ביץ’. כשאני מסתכל אחורה על כל יום אני מגלה שלא עשיתי יותר מדי, וזה בסדר. ארוחת בוקר מול הים, ספר, לשבת עם חברים, להיכנס לים, ארוחת צהריים, לשבת עם חברים, להיכנס לים, לשבת עם כולם על החוף בזמן השקיעה, להיכנס לים, ארוחת ערב, לשבת עם חברים, להיכנס לים, לישון. מזהים את הדפוס? היום בבוקר ליביה, נטע ומשה עזבו לכיוון גואה ולי לקח רגע למצוא את עצמי, אבל רק… Read More

פסקול: When you wish upon a star. החופים של גוקרנה הם כל מה שציפיתי לו. יותר מדי זמן (חודשיים…) עבר מאז שהייתי בגן עדן שלו כזה. כל ערב יושבים על החול וצופים בשמש שוקעת בים. ישראלים מנסים לפצח מכרים משותפים, הולנדי ונפאלית מכינים רום עם קולה, כמה בנות עושות הולה הופ, מסביב כלבים משחקים ביניהם, פרות פוסעות בנחת לאורך החוף והגלים מתנפצים. הרבה אחרי שהשמש שקעה אני יושב לבדי על החוף מול… Read More

מדיקרי התגלתה כעיירה לא מעניינת במיוחד, ואחרי יום וחצי עפנו משם. התחנה הבאה אליה המשכנו – ליביה ואני (נוי נסעה דרומה) – הייתה אודופי: עיירה קטנה ושלווה, מלאה בעולי רגל שמגיעים להתפלל לקרישנה במקדש שלו. חוץ מזה, המקום ידוע באוכל ממש טוב, ופה המציאו את הדוסה (בואו נודה באמת, מה שמשך אותי לפה זה האוכל ולא המקדש). על אודופי קראתי בלונלי פלאנט. במיאנמר ידעתי לצפות לכך שמקומות שמופיעים בלונלי פלאנט יהיו ‘בתוליים’… Read More

ינואר התחלף לפברואר, אמא שלי טסה חזרה לארץ וקראלה התחלפה בקרנטקה. עזבנו (נוי ואני) את פורט קוצ’ין, את החום והלחות המטמטמים, היתושים, הוילות, הדגים, המדרכות והנקיון היחסי. לאחר נסיעת לילה מייגעת הגענו למייסור – עיר הודית לא קטנה בכלל, עם הרעש, הלכלוך, הצפירות, וגם עם הצבעוניות ושמחת החיים שאני כ”כ אוהב בערים כאלה. בדיוק סיפרתי מקודם לליביה – השוויצרית שהכרתי במונאר והייתה איתנו במקרה על אותו אוטובוס למייסור – שבפעם הראשונה שלי… Read More

החזרה צפונה מהשפיץ הדרומי של הודו הזכירה לי שלא תמיד נחמד ברכבות – הנסיעה עד טריבנדרום עברה בנעימים, אך את השעה שאחריה בילינו בקרבה אינטימית לאינספור הודים שעלו בתחנה. על ספסל של שלושה ישבנו חמישה, ובין הספסלים, במקום הרגליים שלנו, עמדו עוד אנשים. בדרגשים העליונים שכבו בנוחות מביני העניין שהעדיפו שינה בשכיבה על פני הכרות אינטימית עם הזיעה של השכן. הגענו לקולאם, אחת מנקודות הפתיחה לשייט בבקווטרס (backwaters) של קראלה. קראלה בעצם… Read More

ורקלה, הו ורקלה – החוף, הדגים ובית החולים. כל החבילה. קיבלנו משהו כמו 24 שעות של חסד להנות מהחוף והרוגע של ורקלה לפני שהתחלתי להרגיש את קלקול הקיבה. טוב, מי שלא חטף קלקול קיבה לא היה בהודו. זה בצ’קליסט. למעשה, עד אותו הרגע הייתי מאוד מרוצה מזה ששרדתי חודשיים וחצי במזרח בלי זה (בטיול הקודם זה לא החזיק את השבוע הראשון). אחרי שהערב והלילה לא הראו מגמת שיפור, שמנו פעמינו בבוקר לביה”ח… Read More

The sleeper class train wagon was very quiet when I fell asleep, sometime around midnight and somewhere around Madurai. When I woke up, at 6:00 am, the ambiance was a bit different.

מירוץ השוורים, כך הבטיח לי נהג המונית המשעשע מואטה, יהיה בכפר שנמצא כ10 ק”מ מחוץ למדוראי. אז כמו הודי טוב, הגעתי לתחנת האוטובוסים ושאלתי איזה קו מגיע לכפר המדובר, מה שעבד טוב מהמצופה. 45 דקות דרך נופים מעניינים של שדות חיטה, עצי קוקוס וכפרים קטנטנים, והחלטתי שאני לא סומך על הכרטיסן שיגיד לי שהגענו, אז פתחתי את האינטרנט וגוגל מפס סיפר לי שהתחנה שלי הייתה לפני דקה בדיוק. יותר מזל משכל. אז… Read More

עוד יומיים אמא שלי תנחת בטריבנדרום ותצטרף אלי לשבועיים במדינת קראלה. זה יקרה ב17.1, בדיוק חודש לאחר הנחיתה שלי בהודו, בצ’נאי. מעבר להסתגלות המחודשת להודו וההיכרות הנפלאה עם המטבח הדרום-הודי, אני חושב שהחודש הזה היה בעיקר בסימן ההתמודדות שלי עם לטייל לבד, הרגעים הקשים שזה הביא, וכל הרגעים הטובים עם האנשים הנפלאים שהכרתי לאורך הדרך, שלשמחתי היו רבים מהרגעים הקשים. ברחתי מצ’נאי, טיילתי כמה ימים לבד בממלפורם, ובפונדיצ’רי פגשתי את אליינה ונטליה…. Read More