Archives

Natalia and I went into the doctor’s ‘room’, along with two nurses. Not a moment too soon, I realized I have no idea what I’m going into. Well, apparently this ‘draining’ process is a small surgery, involving a local anesthesia. Who wouldn’t want to go through his first surgery ever… in India?

הימים עוברים במהירות באום ביץ’. כשאני מסתכל אחורה על כל יום אני מגלה שלא עשיתי יותר מדי, וזה בסדר. ארוחת בוקר מול הים, ספר, לשבת עם חברים, להיכנס לים, ארוחת צהריים, לשבת עם חברים, להיכנס לים, לשבת עם כולם על החוף בזמן השקיעה, להיכנס לים, ארוחת ערב, לשבת עם חברים, להיכנס לים, לישון. מזהים את הדפוס? היום בבוקר ליביה, נטע ומשה עזבו לכיוון גואה ולי לקח רגע למצוא את עצמי, אבל רק… Read More

פסקול: When you wish upon a star. החופים של גוקרנה הם כל מה שציפיתי לו. יותר מדי זמן (חודשיים…) עבר מאז שהייתי בגן עדן שלו כזה. כל ערב יושבים על החול וצופים בשמש שוקעת בים. ישראלים מנסים לפצח מכרים משותפים, הולנדי ונפאלית מכינים רום עם קולה, כמה בנות עושות הולה הופ, מסביב כלבים משחקים ביניהם, פרות פוסעות בנחת לאורך החוף והגלים מתנפצים. הרבה אחרי שהשמש שקעה אני יושב לבדי על החוף מול… Read More

מדיקרי התגלתה כעיירה לא מעניינת במיוחד, ואחרי יום וחצי עפנו משם. התחנה הבאה אליה המשכנו – ליביה ואני (נוי נסעה דרומה) – הייתה אודופי: עיירה קטנה ושלווה, מלאה בעולי רגל שמגיעים להתפלל לקרישנה במקדש שלו. חוץ מזה, המקום ידוע באוכל ממש טוב, ופה המציאו את הדוסה (בואו נודה באמת, מה שמשך אותי לפה זה האוכל ולא המקדש). על אודופי קראתי בלונלי פלאנט. במיאנמר ידעתי לצפות לכך שמקומות שמופיעים בלונלי פלאנט יהיו ‘בתוליים’… Read More

ורקלה, הו ורקלה – החוף, הדגים ובית החולים. כל החבילה. קיבלנו משהו כמו 24 שעות של חסד להנות מהחוף והרוגע של ורקלה לפני שהתחלתי להרגיש את קלקול הקיבה. טוב, מי שלא חטף קלקול קיבה לא היה בהודו. זה בצ’קליסט. למעשה, עד אותו הרגע הייתי מאוד מרוצה מזה ששרדתי חודשיים וחצי במזרח בלי זה (בטיול הקודם זה לא החזיק את השבוע הראשון). אחרי שהערב והלילה לא הראו מגמת שיפור, שמנו פעמינו בבוקר לביה”ח… Read More

בבוקר הגעתי לרופא לזריקה האחרונה. הוא נראה די שמח להיפטר ממני, ואני בעיקר הרגשתי שאחרי 10 זריקות אנטיביוטיקה כבר מיציתי את מכסת הדקירות שלי לחמש השנים הקרובות, וזה עוד לפני שדיברנו על הזריקות הכואבות באמת שהיו בזמן הניתוח. בכל מקרה, היה מוזר להיפרד מהרופא ומצוות האחיות החייכניות, שנהגו לחלוף על פניי כל בוקר, לדפוק חיוך רחב, להגיד ‘היי’ ולנופף בהתלהבות. אני די בטוח שכולן חשבו באותם הרגעים ‘תראו אותי, אני יודעת להגיד… Read More

ורקלה היא בדיוק ההיפך מטאמיל נאדו. בטאמיל נאדו יש מעט תיירים ומלא הודים מקומיים, אוכל דרום הודי וצ’אי נהדר, והרבה לכלוך, רעש ובלגאן. בורקלה יש צוק מעל הים, הכל שקט ושלו. תיירים בכל מקום, המוכרים בעיקר נפאלים, טיבטים וקשמירים והמסעדות מגישות אוכל צפון הודי, טיבטי, מערבי, ישראלי, איטלקי, מקסיקני, מה שלא תרצו – רק לא אוכל דרום הודי. והצ’אי? הצ’אי מוגש בלי סוכר! צ’אי בלי סוכר זה כמו… כמו להקה בלי בס,… Read More

בקו לנטה החלטתי שהגיע הזמן להפסיק עם השטויות האלה – הגיע הזמן לחזור לצלול, אחרי שמונה שנים. כל פעם שאני עושה שנורקלינג אני נזכר בתחושת הרוגע הממכרת שהצלילה נותנת לי, וכועס על עצמי, כי אין סיבה שהפסקתי לצלול. אנחנו כבר על הסירה, ונסה המדריכה עושה לי רענון על ציוד הצלילה, נהלים כלליים ונהלי בטיחות. אנחנו מגיעים לאתר הצלילה, היא כבר במים. הגיע תורי. אני חוזר בראש על מה שהיא הסבירה לי, איך… Read More

פסקול: J.Viewz – Salty Air קראבי, דוכן הכרטיסים לפני הכניסה למעבורת. יש עוד כמה אנשים לפנינו בתור כשאני שם לב?שאני מכיר את האישה שעומדת בדוכן. לא לגמרי סומך על עצמי, כי עברו שלוש שנים, ולמה שהיא תעמוד פה בדוכן הכרטיסים? מגיע תורנו והיא שואלת לאן מועדות פנינו. ‘קו ג’אם’. איפה מתאכסנים? ‘Sun Smile’. חיוך מופיע על שפתיה והיא מצביעה על עצמה בהתרגשות. ‘Kem?’ אני שואל-מצהיר, ומספר לה שהייתי אצלם לפני שלוש שנים…. Read More