Archives

The more I travel here, the more I feel confident about it. India is so different from Israel, but it’s a difference that has already become somewhat familiar. Walking in a market as the only foreigner, stare back, and order chai at a street stall – it’s already a daily routine.

Advertisements

ורקלה, הו ורקלה – החוף, הדגים ובית החולים. כל החבילה. קיבלנו משהו כמו 24 שעות של חסד להנות מהחוף והרוגע של ורקלה לפני שהתחלתי להרגיש את קלקול הקיבה. טוב, מי שלא חטף קלקול קיבה לא היה בהודו. זה בצ’קליסט. למעשה, עד אותו הרגע הייתי מאוד מרוצה מזה ששרדתי חודשיים וחצי במזרח בלי זה (בטיול הקודם זה לא החזיק את השבוע הראשון). אחרי שהערב והלילה לא הראו מגמת שיפור, שמנו פעמינו בבוקר לביה”ח… Read More

מירוץ השוורים, כך הבטיח לי נהג המונית המשעשע מואטה, יהיה בכפר שנמצא כ10 ק”מ מחוץ למדוראי. אז כמו הודי טוב, הגעתי לתחנת האוטובוסים ושאלתי איזה קו מגיע לכפר המדובר, מה שעבד טוב מהמצופה. 45 דקות דרך נופים מעניינים של שדות חיטה, עצי קוקוס וכפרים קטנטנים, והחלטתי שאני לא סומך על הכרטיסן שיגיד לי שהגענו, אז פתחתי את האינטרנט וגוגל מפס סיפר לי שהתחנה שלי הייתה לפני דקה בדיוק. יותר מזל משכל. אז… Read More

עוד יומיים אמא שלי תנחת בטריבנדרום ותצטרף אלי לשבועיים במדינת קראלה. זה יקרה ב17.1, בדיוק חודש לאחר הנחיתה שלי בהודו, בצ’נאי. מעבר להסתגלות המחודשת להודו וההיכרות הנפלאה עם המטבח הדרום-הודי, אני חושב שהחודש הזה היה בעיקר בסימן ההתמודדות שלי עם לטייל לבד, הרגעים הקשים שזה הביא, וכל הרגעים הטובים עם האנשים הנפלאים שהכרתי לאורך הדרך, שלשמחתי היו רבים מהרגעים הקשים. ברחתי מצ’נאי, טיילתי כמה ימים לבד בממלפורם, ובפונדיצ’רי פגשתי את אליינה ונטליה…. Read More

המעבר היה חד מאוד. האוטובוס יצא ממדוראי השמשית והחמה ונסע דרך שדות, כפרים, עיירות ועצי קוקוס. פתאום התחלנו לטפס, הנוף הפך למיוער והאוויר התקרר עד כדי כך שסגרתי את החלון. פלאשבקים ליערות של הגבעות שלמרגלות ההימלאיה, במיוחד לאזור דהרמסלה (בהימלאיה קוראים ל2000 מ’ גבעות. בכל מקום אחר בעולם, כולל דרום הודו, קוראים לזה הרים). ואטאקנאל, או ואטה, זה כפר קטן בגובה 2200 מ’, כמעט תמיד אפוף בעננים ומסביב המון יערות ושקט. התיירים… Read More

אחרי שלוש שעות של בהיה בנופים מהממים וכפרים ועיירות הודיות חולפים על פנינו מבעד לחלון האוטובוס, הגענו לטירובאנאמאלאי – עיירה הודית שוקקת חיים, ובמרכזה מקדש עצום לאל שיווה. דוכני צ’אי, דוכני לאסי, דוכני ממתקים, דוכני מטוגנים, מסעדות, מוסכים, פרסומות ללונגי והמון חנויות וביניהם המוני עולי רגל בבגדים צבעוניים. ההליכה הראשונות בעיירה, תוך כדי שאני סופג את כל המראות, הריחות והצבעים, הזכירה לי את הרגעים בהם התאהבתי סופית בהודו, בצבעוניות של השוק של… Read More

קותי ניגש אלי לראשונה כששוטטתי לאורך החוף של ממלפוראם. הוא הציג את עצמו כפסל, בעל חנות ברחוב שליד החוף, והציע לי לבוא לראות את החנות. בדרך כלל אני פשוט מסרב ומנפנף אותם, בהודו אתה נתקל בעשרות כאלה ברחוב אחד, אבל משהו בו גרם לי להבטיח לו שאבוא לבקר אח”כ. כשהגעתי אליו מצאנו את עצמנו יושבים שלוש שעות ומדברים – על עצמנו, על המשפחות שלנו, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על המצב הכלכלי בהודו. מסתבר… Read More

‘Declaration’,  אומר פקיד המכס ההודי במבטא כבד. הוא חוזר על זה כמה פעמים תוך כדי שהוא מנענע בראשו מצד לצד עד שאני מבין ומביא לו את הטופס. אני יוצא משדה התעופה של צ’נאי, מזמין מונית בדוכן והבחור שלוקח אותי חמישים מטרים מהדוכן לנהג המונית מבקש טיפ, כמובן. הנהג מדליק מזגן רק בתשלום נוסף (אבל תכלס אין צורך), וכשהוא עוקף ריקשה תמימה תוך כדי שהוא צופר יותר ממה שאני צופר בשנה שלמה, ואני… Read More

החודש וחצי הראשונים של הטיול כבר סגורים פחות או יותר. הזמן בתאילנד קצוב ומתוכנן, וגם לחודש בבורמה יש תוכנית עקרונית. אחרי כל זה אני אנחת באמצע דצמבר בצ’נאי, בירת טאמיל נאדו ואחת מהערים הכי גדולות בהודו (והערים בהודו יכולות להיות ג-ד-ו-ל-ו-ת). כמה גדולה? ב-2011 היו בצ’נאי 8.6 מיליון תושבים. מאז שהזמנתי את הטיסה הזאת לצ’נאי, כל מחשבה עליה עוררה בי חששות. עיר גדולה ומלאה בהודים, ומולה אני, שמגיע לבד. הדרום הוא לא… Read More